דבר שבקדושה | ידידיה צוקרמן

סבי היה מחמיר גדול בהלכה, לא מתוך עצבנות אלא מתוך אהבה, ומחמיר גדול בכבוד האישה. אשתו שלו, שאיתה חי שבעים שנים, ואישה בכלל

לא הכרתי את סבא בשנות מנהיגותו, לא ישבתי עִמו בישיבות העמותה הרבות שבהן השתתף, ולא בישיבות המליאה ובוועדה המתמדת של "בני עקיבא". שמעתי סיפורים רבים על בקיאותו בקריאת תקציבים ומאזנים, על ראייתו המפשטת תוכניות אדריכליות מסובכות, על אהבתו הגדולה לנוער ועל המעוף שניחן בו, אך אני הכרתי אותו פשוט כסבא ונראה לי שהמפגש עם הדמות הגדולה דווקא בחיי היומיום הקטנים יש בו גדלות עצומה.

דקות ספורות לאחר שעצר סבא את נשימתו והשיב את נשמתו לגנזי מרומים, אחזנו בידינו ברטט את צוואתו. כבחייו לאחר מותו, בקיצור נמרץ ובמילים מדודות השכיל סבא להותיר רשמים עזים ולהעביר מסרים מורכבים. כבחייו לאחר מותו, משמשת הצוואה מופת למידות: ענווה ורדיפת שלום, הסתפקות במועט ונתינה, אהבת ה', אהבת התורה, אהבת האדם, אהבת המשפחה, ובייחוד אהבת האישה אשר עמו. ועל כולם מלאה הצוואה וגדושה בהכרת הטוב, בה נפתחת ובה מסתיימת.

בילדותו למד סבא בבית ספר "תרבות" שבו שילבו לימודי חול. לאחר שעות הלימודים למד במעין תלמוד תורה שנועד לילדים שהוריהם היו מעוניינים בהעשרה תורנית. בראשית דבריו בצוואה מודה סבא ל"רבה רב מוטה", כפי שקרא לו, שלימד אותו באותם ימי ילדות רחוקה בשעות אחר־הצהריים: "זכני ה' בשנות אושר מבחינה רוחנית ועוד בהיותי רך בשנים, למדני תורה הרב ר' מרדכי בלוך… והוא חבבני וחיבב עלי את כל אשר לימד, תורה, נביאים ותורה שבע"פ, וחלקו גדול בזה שהמשכתי בעולם הישיבות ללמוד ולחסות בצלם של גדולי תורה ומוסר".

מעולם לא אמר 'לא טעים'. עם רעייתו רבקה והילדים באדיבות המשפחה

מעולם לא אמר 'לא טעים'. עם רעייתו רבקה והילדים באדיבות המשפחה

לא ביקש עוד

בדרכו ההלכתית פסע בעקבותיו של "ערוך השולחן", ובו למד מדי יום. הרב יחיאל מיכל אפשטיין, מחבר הספר, היה רבה של נוברהדוק, ערש ישיבות המוסר, ובנו, הרב ברוך אפשטיין מחבר "תורה תמימה", חי בעיירה פינסק שבה למד סבא. על אף ש"ערוך השולחן" נחשב מקל ביחס ל"משנה ברורה", סבא היה מחמיר גדול בהלכה. לא אכל בשר בימים שני וחמישי, בגלל תחנון, ולא בשישי, לכבוד שבת. הקפיד לעמוד בקריאת התורה ובחזרת הש"ץ, אפילו בשנים האחרונות, כל עוד החזיקו אותו רגליו. מימיו לא אכל ב"קידושים" בבית הכנסת, משום שהקפיד שהקידוש יהיה במקום סעודה שמברכים בה המוציא, זאת אף שלא אכל ולא שתה לפני התפילה מאומה.

מחמיר גדול היה סבא, אך לא מתוך עצבנות אלא מתוך אהבה. "'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך' – אחת התפילות שנכנסה ללבי, וחפשתי דרכים לקיימה כי היא היסוד לעבודת ה', אהבת האדם". וכך שאל: חכמים לימדונו שעברה גוררת עברה. מהו אפוא החטא שגרר את אדם הראשון לחטא עץ הדעת? הרי היה זה החטא הראשון! ותשובתו בשם מורו ורבו הרוחני, הרב חרל"פ: על שלא קיים מצוות עשה של"לעבדה ולשמרה" בשמחה, כי מצוות יש לקיים בשמחת הרצון ובחדוות הנפש.

מעצמו תבע ללא פשרות, אך לאחרים הסביר פנים. סבא הקפיד שלא לטלטל בשבת, משום שלא סמך על עירוב צורת הפתח, כשיטת ה"משנה ברורה". אולם מאז שנולדה ילדתו הראשונה ועד שהתבגרה ילדתו הצעירה הפסיק לנהוג בחומרה זו והחל לסמוך על העירוב, כל זאת כדי שלא תיפול מעמסה על אשתו.

סגפן היה סבא, ורחוק מהנאות העולם הזה. סבתא העידה באוזנינו ש"מעולם לא ביקש עוד, ומעולם לא אמר לא טעים".

מעלית לקומות גבוהות

לפני מספר חודשים עברתי ממקום עבודה הסמוך למקום מגורנו למקום אחר, והתלבטנו, אשתי יפה ואני, האם להישאר במקום מגורנו הנוכחי או לעבור דירה. כדרכנו במקרים רבים כשהכרעות רציניות על הפרק, נסעתי לכפר הרא"ה להתייעץ עם סבא. לאחר שגער בי כהרגלו על כך שעזבתי את תלמידיי וקיבל בספקנות את תשובתי, שיתפתי אותו בהתלבטות ופרשתי בפניו את השיקולים שלפנינו: מקומות הלימוד של הילדים, החברה שלהם, הנסיעות לעבודה ועוד.

סבא הקשיב, ולבסוף שאל: "הדירה שאליה אתם שוקלים לעבור, באיזו קומה היא?"

בקומה שנייה" עניתי בהיסוס. "האם יש מעלית בבניין?", המשיך סבא ושאל. "יש מעלית", עניתי, ותמיהתי גוברת. "והמעלית היא גם מעלית שבת?", הוסיף ושאל. "כן… מעלית שבת". "אם כך", פסק סבא, "אני חושב שכדאי לעבור". אני לא הבנתי. מה עניינה של המעלית אל מול כל השיקולים שהצגתי שמהם התעלם סבא לחלוטין?!

סבא, שראה את התמיהה על פניי, מיהר להסביר: אתם הרי גרים היום בקומה שישית בלי מעלית שבת. אז בשבתות יפה נשארת לבד בבית, כיוון שקשה לה בוודאי לרדת עם כל הילדים למטה במדרגות. אם תעברו לדירה החדשה, היא תוכל שוב לצאת מהבית בשבת ולהיפגש עם חברות. סבא הסביר ואני שתקתי בבושה. אני אחד ממאה וחמישים צאצאים, וסבא זוכר באיזו קומה אני גר, איזו מעלית יש בבניין, ולמעלה מהכול – ברגישותו הרבה הוא חושב על יפה, שנשארת לבד בבית בשבת, ועל כך שמעבר הדירה יעזור לה בזה.

מלבד הרגישות הזו, לכל אדם, לימדנו סבא במיוחד אהבה ורגישות לאישה. הוא לימד את זה בחייו, לימד את זה כשבאנו ליטול עצה, ולימד על זה בדבריו. כשהיה ויכוח בין האיש והאישה כיצד לקרוא לילד, אמר סבא שהאישה קובעת. היא הרי זו שנשאה אותו ברחמה תשעה חודשים.

בכל שנה בפרשת "ואתחנן" מתקבצת כל המשפחה יחד לשבת. בשבת האחרונה, שנערכה בכפר הרא"ה, פתח סבא את שיחתו כך: "ביום זה, לפני 69 שנים, כאן על הגבעה, קידשתי את אשתי לאישה. כמו שאני רגיל לומר לתלמידיי, אני שריד מהשואה. אם לא הייתי עולה לארץ, והייתי נשאר שם עוד כמה שנים, הסוף היה יכול להיות אחרת לגמרי. ומשעליתי לארץ זימן לי הקב"ה את אשתי. לא הלכתי אחריה ולא חיפשתי אותה והיא לא הלכה אחריי ולא חיפשה אותי. הקב"ה זימן לי אותה במקרה, שכמובן אינו מקרה. לא סתם אמרתי דווקא 'קידשתי'. מאז החתונה אני משתדל להתייחס לאשתי כמו דבר שבקדושה, ומשתדל שהיא תרגיש שבעיניי היא דבר קדוש. אני מציע לכל אחד לנהוג כן – לנהוג באשתו בכבוד כאילו היא דבר קדוש, ולנסות שהיא תרגיש כן".

ובצוואתו כתב:

אע"פ שכלכם מכבדים את אמכם־סבתכם ומקיימים בה כדברי רבותינו ז"ל לאהוב אותה כגופכם ולכבדה יותר מגופכם, השתדלתי גם אני לעשות זאת, אם כי זה לא הורגש, בקשתי היא שלאורך ימים ושנים תמשיכו בדרך זו ותשתדלו שכל הדורות הבאים אם־ירצה־ה' ילכו בדרככם.

תורה ושירה עברית

סבא לא פחד לומר את דעתו, ופיו ולבו היו שווים. אולי היו אלו "מבצעי האומץ" של ישיבת נוברהדוק שהותירו בו חותם. בעונג שבת שנערך בבית אחת המשפחות בשכונתו לרגל שמחה משפחתית, כיבדו את סבא בדברי תורה והוא הרבה לדבר בשבח הנשים. שאל אותו אחד הנוכחים האם כך דיבר גם כשהיה בישיבת נובהרדוק. סבא ענה בפשטות: "אני אומר לך דבר אחד, גם כשהייתי בנובהרדוק הייתי אני".

הפשטות והמורכבות שימשו בו בערבוביה. אהב את התורה והתמיד בלימודה, ולצד זה העריך את לימודי החול והיה בקי בספרות ובשירה עברית. מאמין גדול היה בקדושת עם ישראל וייחודו, כרבו הרב חרל"פ, ולצד זה חינך לאהבת האדם באשר הוא.

בשביעי של פסח, לפני שנתיים, דרש בבית הכנסת ושאל על הפסוק "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" – והלא "חנון ורחום ה', ארך אפים ורב חסד" ומלא רחמים, כיצד אפוא הוא רוצה שנספר דווקא כיצד התעלל במצרים?

וכך ענה: בתנ"ך יש "יונק" ויש "עולל". כאשר התינוק עדיין יונק אי אפשר לחנך אותו, אך שהוא גדל והופך לעולל אביו יכול להורות לו את הדרך ולחנכו לטוב ולרע. הקב"ה מצווה עלינו לספר כיצד נהג עם פרעה כעולל, כיצד חינך את פרעה. פרעה דיבר לא יפה לקב"ה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב). לכן הקב"ה רצה ללמד את פרעה כיצד ראוי לדבר אליו בצורה נאותה, וחינך אותו כמו שמחנכים תינוק "עולל". ולאחד המתפללים ששאל האם גם על גויים הקב"ה מרחם, ועוד כאלו שהצרו לנו מאוד, ענה סבא: הקב"ה כולו רחמים, ומידותיו י"ג מידות של רחמים, וגם על גויים הוא מרחם, ולא מתעלל בהם, אלא מחנך אותם.

עדיין אני עדיין רואה אותו בעיניי הולך בקומה נמוכה ובצעדים מדודים, עדיין שומע את קולו הסדוק חודר ללבבי, עדיין חש את ידו נשענת על ידי מלאת אהבה, עדיין חש את מגע שפתיי במצחו החם ברגעיו האחרונים.

 ידידיה צוקרמן הוא מחנך ומנהל חינוכי בישיבת אמי״ת כפר גנים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-30 לפטירת הרב צוקרמן, גיליון וישלח תשע"ד - 849 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: