אתיקה של אלימות | דוד אוחנה

הגותו המוקדמת של קאמי ראתה בחיים תאטרון של אבסורד ובאלימות תוצאה של העדר המשמעות. הגותו המאוחרת כבר חיפשה את הזולת הלכוד

בספרו "האדם המורד" קאמי מסב את תשומת לבנו למרד הגלדיאטורים של ספרטקוס, עבדים שנאלצו להיאבק זה בזה כדי לשעשע את המוני הרומאים שנאספו לצפות בהם. התקוממותם דוכאה וששת אלפים עבדים מורדים נצלבו על הדרך בואכה רומא. קאמי מזכיר שלפני הקרב האחרון ציווה ספרטקוס לצלוב את אחד העבדים בצבאו על מנת להמחיש לחייליו את הגורל הצפוי להם אם ינחלו מפלה. לבסוף, צליבת אלפי חייליו המורדים סימלה את תבוסתו ואת הסדר המנצח של רומא.

הרוח המהפכנית שביקשה להפריד בין הא־ל לקיסר, בין שמים לארץ, החלה לפי האמונה הנוצרית בצליבת ישו ובהורדתו האלימה לארץ. המרד בעת העתיקה הסתיים בצליבה, ואילו מרדו המודרני של המהפכן במאה העשרים, אומר קאמי, הוכרע בעלייה לגרדום. התהפכו היוצרות: הגרדום של המהפכן המודרני היה למרד נגד הצלוב, מרד נגד הסדר הישן שעתה גילמה אותו הכנסייה הנוצרית.

הכנסייה, שירשה את דיוקנו של ישו הצלוב, הפכה בתורה לרודפת וצולבת, או למצער רעמה בשתיקתה עת התרחשה לנגד עיניה שואת היהודים. ב־1945 גינה קאמי את שתיקת האפיפיור בזמן מלחמת העולם השנייה: "כל אותן שנים איומות המתנתי שקול רם ונישא יישמע מרומא… מיליוני בני אדם ובהם גם אני לא שמענו אותו". הקול הזה לא הושמע, וכך נאלמה גם זעקת ההוקעה. מאמינים ולא מאמינים חשו באותם ימים בדידות, שהלכה והתחזקה ככל שרבו מספר התליינים. כאשר בישוף ספרדי מברך על הוצאות להורג של מתנגדים פוליטיים, הוא איננו עוד בישוף או נוצרי מאמין או אפילו בן אדם: "הוא כלב, בדיוק כמו זה שממרומי האידיאולוגיה מצווה על ההוצאה הזאת להורג מבלי שהוא עצמו יעסוק בכך".

מתייצב גלוי וביושר אישי כלפי הקיום. אלבר קאמי במשרדו, פריז 1957  צילום: גטי אימג'ס

מתייצב גלוי וביושר אישי כלפי הקיום. אלבר קאמי במשרדו, פריז 1957
צילום: גטי אימג'ס

ענישה ללא משפט

בנושאים מעוררי מחלוקת אחרים שלאחר השחרור, כמו למשל בשאלה אילו עונשים חמורים יש להשית על משתפי פעולה צרפתים ואילו פשעים ראויים לעונש מוות, הביע קאמי את דעתו ללא כחל ושרק ב"קומבה", ביטאון המחתרת הצרפתית שאותו ערך בזמן המלחמה. הוא תמך בעונשים החמורים ביותר לאלה שהיו אחראים לפשעים החמורים ביותר. באותם ימים סבר כי צדק הוא עניין מוחלט במקרים קיצוניים, ואז הוא איננו נזקק לחוק, בתי דין, שופטים או מושבעים. עמדות אמוציונליות אלה, כל כמה שאפשר לעגנן בהקשר היסטורי ייחודי, אינן עומדות במבחן השיפוט האוניברסלי שהוא עצמו דרש בנושאים אחרים. במקרה הזה, חרון האינטלקטואל גבר על שיקול הדעת; האחווה על הטיעון הקר; תחושת הנקם על חובת האיפוק. זהו קאמי של סתיו ימי המלחמה והרגעים הראשונים של השחרור, ימים של חשבון דמים ושל נטירת איבה (מוצדקת ככל שתהיה) לבוגדים מאתמול.

עמדה נקמנית מעין זו נובעת בין היתר מן המראות שאליהם נחשף בזמן המלחמה, כמו אלה שתוארו במאמרו ממאי 1944, שם סיפר על רצח של צרפתים בידי גרמנים, אימה המהווה לדידו צידוק מספיק כשלעצמו המייתר טיעונים משפטיים או פוליטיים. במאמר "זמן הבוז" מ־ֿ30 באוגוסט 1944 תיאר: "שלושים וארבעה צרפתים שעונו ולאחר מכן נרצחו בוונסן […]. שני בני אדם עומדים זה מול זה, ואחד מהם מתכונן לעקור את ציפורני האחר המתבונן בו". במראה אחר ניבטים בנו "יצורי אנוש עירומים, חסרי מגן, שאיברי גופם נקטעו לאט, בסבלנות, בידי בני אדם שפניהם דומים לפנינו". אלה שביצעו מעשה זה היו מנומסים ומתורבתים דיים כדי לפַנות לאחרים את מושבם במטרו. וממשיך קאמי בסרקזם: "כששב הימלר לביתו בלילה, נכנס בדלת האחורית כדי שלא יעיר את הקנרית, ציפור המחמד שלו".

כוח שרירותי

קאמי נפנה לטפל גם בתליינים של השמאל. בתארו ב"האדם המורד" את "התליינים הפילוסופיים והטרוריזם של המדינה", חתר לרדת לשורשיו האינטלקטואליים והפסיכולוגיים של הטרור הבולשביקי. ההיגיון של הטרור האישי יביא לקסרקטין הבולשביקי. קאמי מצטט את מרקס: "מה עלובה היא החברה שאינה יודעת אמצעי הגנה טוב מהתליין!".

מחזהו של קאמי "קליגולה" מגלם את הכוח השרירותי ומציין את שלב המעבר מדיקטטורה לטוטליטריות, משלטון יחיד לשינוי יומרני של טבע האדם. הגאווה (ההיבריס) המודרנית באה לידי ביטוי בניסיון להשתוות לאלים, להשיג את הירח, להשליט את הטירוף האנושי. וכרגיל בכתבי קאמי, ההוצאה להורג היא גם האמצעי (הכוחני) וגם המטאפורה: "בהתאם לצרכינו נוציא להורג את האנשים האלה עלֿפי רשימה מסודרת באופן שרירותי". אך המיתוס השרירותי של קליגולה חורג מרומא, והוא תקף גם בימינו אנו.

קליגולה היה אמנם דיקטטור בעת העתיקה, אך קאמי רומז שיסודות מסוימים שבו מבשרים את הטוטליטריות המודרנית. הדיקטטור מעוניין בכוח ותו לא, כוח שמאחוריו אין שום אידאה: לדיקטטורה אין פילוסופיה של ההיסטוריה, בעוד יומרתה של הטוטליטריות היא לבנות אדם חדש וסולם ערכים שונה.

כאשר תכנן אוסמה בן לאדן את פיגוע מגדלי התאומים הוא לא חשב כנראה במושגים של הנחלת תבוסה לאויב בשדה הקרב, המתבטאת למשל בטנקים שרופים או בכיבוש שטחים. ייתכן כי מה שעלה אז בדעתו היה יצירת "תמונה מיתית", שחיל חלוץ של לוחמים נחושים, המקריבים את עצמם במעשה של אלימות אותנטית, תרפויטית, מתעמת בה עם הכוח הברוטלי המגולם בשני מגדלי בבל קפיטליסטיים, המתנשאים מעל קו הרקיע של ניו יורק, עיר הבירה של המודרניות, החילוניות והצריכה. המסר היה לא תוכני אלא צורני, לא אידאולוגי אלא כזה הפועל במישור של פעולה מיתית: שילוב של מודרניות פרימיטיבית – טכנולוגיה בדמותם של מטוסים ומגדלים מכאן וסכינים של קומץ לוחמים פרימיטיביים מכאן – ותקשורת אלקטרונית המפיצה מסר מיידי למיליארדים ברחבי העולם. הדרמטיזציה הושגה גם בזכות האסתטיזציה של האימה והשידור החי של התמונה המיתית, כמו היה זה תאטרון פוליטי במיטבו. ז'ורז' סורל, ההוגה הצרפתי שחייב את האלימות כיסוד משחרר, היה מוחא כפיים לתלמידו הפונדמנטליסט, שהפנים את הנחת היסוד כי האידאולוגיה הפוליטית חייבת לפַנות את מקומה למיתוס פוליטי.

המחיר האנושי

קאמי ותאורטיקנים ביקורתיים, שהכירו בחשיבותו של המיתוס בתודעתו של האדם המודרני, לא הגיעו למסקנותיו הפוליטיות של סורל. הם התריעו מפני מיתוס האלימות והבינו כי הוא מכשיר את עלייתם של משטרים טוטליטריים. ולטר בנימין, ארנסט בלוך, ארנסט קסירר, חנה ארנדט וקאמי הזהירו, כל אחד בדרכו, מפני חיפוש אחר האותנטיות של "האדם החדש", המעניק לגיטימיות לאלימות המזככת.

לעומת זאת, העדר ״אתיקה של גבולות״ – אותה צניעות שהייתה בפילוסופיית המרד של קאמי – הוביל את סארטר לעמדות אינטלקטואליות שבהן צידד לעתים באלימות רצחנית. המבוא של סארטר ל"מקוללים עלי אדמות" מאת פרנץ פאנון נכתב בשלהי התקופה הקולוניאלית ומלחמת אלג׳ירי

 ה. פאנון, רופא ואינטלקטואל שחור שהשלים את לימודיו בצרפת, ביקש לקרוע את המסווה מעל פניו של הקולוניאליזם האלים ופיתח פילוסופיה של אלימות נגדית. בעקבותיו כתב סארטר: ״לירות באירופי פירושו להרוג שתי ציפורים במכה אחת, להשמיד את המדכא ואת האדם שבַּמשעבד בו בזמן".

סארטר סבר שאין צדק ללא אלימות, ואילו קאמי התריע מפני המחיר האנושי שיש לשלם בעבור צידוק של מטרה מוחלטת ומפני הצדקנות שבעקבותיו. השיח על האלימות חושף אצל קאמי שתי סוגיות הכרוכות זו בזו: באילו תנאים עשויה האלימות להיות מוצדקת; וכיצד לכונן מערך של ערכים מוסכמים. הרצח מופיע בכתביו כאקט קיצוני שיש עמו אימה ומשיכה כאחד. גיבוריו מעומתים עם הפיתוי לרצוח. בסופו של דבר מנצחת הטענה כי רצח הנועד למטרות פוליטיות איננו עומד במבחן הערכים המוסריים האוניברסליים. הגותו המוקדמת, פילוסופיית האבסורד, הקדימה את הבעייתיות המוסרית שחשפה הפילוסופיה הפוסט מודרנית: האם ערכים שאינם מקבלים לגיטימיות מאיזושהי אמת מוחלטת יכולים בכל זאת להתקיים?

מטרתו של קאמי המאוחר הייתה להתקדם אל מֵעֵבר למחשבת האבסורד, שאותה ניסח בצעירותו. העובדה שאין בנמצא ערכים אוניברסליים או עקרונות משותפים, או שאין אנו מכירים בהם, איננה צריכה לגמד פעולות אתיות, או להפוך את המעשים השונים לשווי ערך. גם האתיקה וגם האסתטיקה בכתביו מכוּונות למאמץ לתקן את השבר בעולם, להציע אחדות והרמוניה במקום שממנו הן נעדרות. כל אקט של מרד אותנטי חייב לדחות פגיעה בכבודו האנושי של האחר. את החוויה הבודדת של האבסורד מחליפה השגת סולידריות אנושית באמצעות הצו החדש: "אני מורד, משמע אנו קיימים". הנחה זו מעידה כמובן על ההתפתחות של חשיבתו: בפילוסופיית האבסורד פקפק ברציונליות, וכאן הוא שב ומקבל את התבונה האוניברסלית.

במלחמה המלוכלכת שהתקיימה באלג'יריה בסוף שנות החמישים נמצא קאמי בין הפטיש לסדן, בין מולדתו לארצו, בין האלימות הקולוניאליסטית של המתיישבים הצרפתים, שטבחו במורדים המוסלמים, לבין הלאומנים האלג'יראים שרצחו חפים מפשע בבתי קפה ובחשמליות. בספרו האחרון, "אדם הראשון", נחשפת האלימות לא כשליחות עיתונאית, הברקה ספרותית או תצפית אינטלקטואלית, אלא מתוך קירות ביתו ממש של קאמי הצעיר, המוצג בדמותו של קורמרי, מן החיוורון שלבשו פניה של אמו נוכח הפיגוע מול ביתה עת נשמע הפיצוץ העז. הטרור של ה־FLN, תנועת השחרור האלג‘יראית, הוא תגובה שכנגד להתיישבות של משפחת אביו של קאמי באלג‘יריה כמאה שנים קודם לכן. הפיגוע בבית הקפה מתואר לפרטיו: ריצת הצנחנים, הזעם והאימה; קורמרי, היורד אל הרחוב, מגניב ערבי לבית קפה סמוך מחשש לנקמה. כאשר הוא שב אל אמו, היא “נתנה בו מבט מוזר, מהסס, כאילו הייתה חצויה בין האמון שהיא רוחשת לתבונתו של בנה ובין הוודאות שיש לה שהחיים, כל החיים, הם פורענות שאין מה לעשות נגדה ואין ברירה אלא לעמוד בה“. “תבין“, אמרה, “אני זקנה, אני כבר לא יכולה לרוץ“. התיאור פשוט וההרהור פשוט והכול כל כך אנטי אינטלקטואלי. מאחורי כל זה מסתתרת אהבת אנוש של הסופר והאינטלקטואל שהציב גבולות לאלימות.

פרופ' דוד אוחנה מלמד במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוני' בן־גוריון בנגב. ספרו "הכבול, העקוד והצלוב – אלבר קאמי וגבולות האלימות", ראה אור השבוע בהוצאת כרמל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-100 שנה להולדת אלבר קאמי, גיליון וישלח תשע"ד - 849 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: