תגובות לגליונות קודמים – 848

בתגובה ל"הפתרון היא רבנות חיובית" מאת אריאל הורוביץ, גיליון פרשת חיי שרה

הנשים והציבור

לאורכו של הראיון עם הרב אריה שטרן שב ועולה המושג "ציבור". על גדולי התורה לקיים קשר עם הציבור, על הרבנות לנהל דיאלוג עם הציבור, להיות קשובה לציבור ועל הציבור להישמע לגדולי הרבנים. מי הוא ציבור זה? מי מהווה חלק מהדיאלוג המתקיים בין הרבנות לבין הציבור? הדיון בסוגיית ריקוד נשים עם ספרי תורה בשמחת תורה מעניק תשובה ברורה לשאלה זו. הנשים אינן חלק מהציבור.

הטיעון המונע את היותן חלק מהריקוד בשמחת תורה הוא החשש מפגיעה ברגשות החרדים, הדאגה מכך שהגיס החרדי לא יהיה חלק, לא יוכל להשתתף וימצא עצמו מחוץ למעגל העוסקים בעבודת ה'. הדיון עוסק רק ברגשות הגבר, הוא חלק מהציבור ויש לדאוג לכך שרגשותיו לא ייפגעו. רגשותיהן של הנשים, עבודת ה' שלהן, רצונן לרקוד עם התורה מתוך אהבת ה' ואהבת התורה, אינם חלק מהדיון, הן אינן חלק מהציבור.

כדאי לנסות ולנסח את המשפט בלשון נקבה: תארו לכן שהגיסה שלי תבוא ותראה גברים רוקדים עם ספר תורה, איך היא תרגיש, האם היא תוכל להשתתף? שאלה זו לא נשאלה אלא רק החשש מפני סגירת בתי הכנסת בפני ציבור שאינו מזדהה עם עולם ערכים זה. ומה על סגירת בתי הכנסת בפני הנשים? אומר הרב שטרן: "אם אנחנו רוצים לשמור על אחדות איננו יכולים להפוך את בית הכנסת למקום סגור". האם הנשים הן חלק מ"אנחנו" זה? הרב שטרן מציין כי הסבתות שלו לא התעניינו בדברים מעין אלו. זה נכון. בתקופת הסבתות שלו, לא הייתה נגידה לבנק ישראל, לא שופטת בבית המשפט העליון, לא רופאה מנתחת ולא אישה העומדת בראש חברת היי־טק. עמדה זו מאלצת את הנשים להפוך את עולם הקריירה למרכזי בחייהן כי שם הן שוות זכויות. עולם עבודת ה' הופך לחלקי, שולי ותחום מאחורי המחיצה.

סנדרין אלבאום בוחניק

סנדרין אלבאום בוחניק היא מנהלת חטיבת הביניים “פלך“ בקריית עקרון

מחזקות את המסגרת

הרב אריה שטרן משיב

הנושא הנדון בתגובתה של הגב' אלבאום בוחניק הוא ללא ספק אחד הנושאים הבוערים והמדוברים ביותר בקהילותינו, ואף אני נדרשתי להתייחס אליו בפעמים קודמות. עם זאת ולפני הכול, אני מבקש למחות כנגד האמירה הפוגעת שכביכול כאשר אני מדבר על הציבור אני מתכוון רק לציבור הגברים. רעיון זה מוכחש לגמרי גם לפי הדברים שאמרתי בראיון שפורסם על גבי מוסף זה בערב שבת פרשת "חיי שרה".

לגופם של דברים, אכן אי אפשר להתעלם מכך שנשים שנוטלות חלק בכל תחומי החיים ובכל הרמות מעוניינות להעמיק את מעורבותן גם בפעילות הדתית ונטייתן זו היא בוודאי אמיתית ובאה מתוך הכרה דתית חזקה. דבר זה כשלעצמו מונע מאיתנו לדון בכל השאלות שעל הפרק רק לפי המסורת ולפי מה שקיבלנו מהדורות שלפנינו, שבהם כידוע היו הנשים ממעטות לבוא לבית הכנסת, וכל מסגרת החיים הקהילתיים הייתה שונה לגמרי.

לפיכך נראה לי שחובה מוטלת עלינו להתמודד באומץ עם האתגר החדש הזה שלא היה מוכר לאבותינו ולרבותינו, ולהתייחס לכל דבר לגופו תוך שמירת ההלכה ותוך שמירת המסגרת של חיי קדושה בקהילות היפות ההולכות ומתפתחות בכל אתר ואתר.

באשר לנושא הספציפי של המנהג הרצוי בשמחת תורה בבתי הכנסת, הבעתי את דעתי כפי שנכתב במאמר מבלי לציין את הפן ההלכתי הקיים בנושא זה (יעויין בשולחן ערוך אורח חיים סימן פח) ולא חשבתי שיש עניין לפרט את כל המשא ומתן ההלכתי הנלווה בראיון בעיתון. התייחסתי לעניין מן הבחינה החברתית הכללית מפני שאני חושב שלא כדאי להעמיק את הפער בין הציבור הדתי־לאומי לבין הציבור החרדי, וחשוב שכל איש ואישה שמזדמנים לכל בית כנסת יוכלו להרגיש שייכות למקום.

מחמת שתי הסיבות, ההלכתית והחברתית, הצעתי שיוציאו ספר־תורה לעזרת הנשים, יעמידו אותו במרכז על בימה מתאימה והנשים תוכלנה לרקוד סביבו, כמובן תוך כדי שמירה על כללי הצניעות וההפרדה כראוי.

נראה לי שאפשר להוסיף ולומר שהצעה זו מתאימה לנשים במיוחד בדומה למנהג בחופה שהכלה מקיפה את החתן, ואני נוהג להסביר שהקפות אלה מסמלות את מעלת האישה שהיא אשר יוצרת את המסגרת של הבית המעוצב בעיקר על ידה. אף כאן אפשר בהחלט לומר שהנשים הן שמחזקות את המסגרות של קהילותינו ועל כך יש לשבחן.

עם זאת יש לזכור שהסייגים וההפרדות בבית הכנסת לא נקבעו כדי לקפח ולהרגיז אלא כדי לשמור על אווירה של קדושה בזמן התפילה ובזמן שעוסקים בשמחת התורה.

————-

הרף לך!

בתגובה לפולמוס הרבנים גנץמדן וגלעד ביחס לפרשת העקדהגיליון פרשת תולדות

קטונתי להיכנס בין הרים גדולים כהרב יעקב מדן, הרב משה גנץ והרב יהודה גלעד המתנצחים בהלכות עקדת יוצא חלציים. ואני בסך הכול אדם. יהודי. בשר־ודם, עצם ורקמה, אשר למקרא דבריהם פשוט לא מסוגל להחריש ולא יכול להחשות. ירא שמים אנוכי ומאמין בכל מאודי שהקב"ה ברא הכול ומלוא כל הארץ כבודו ומצוותו ברה ומאירת עיניים.

ואולם משעה שאכלנו מעץ הדעת (ואף נענשנו על כך), זכינו להבדיל בין טוב לרע. כך בחכמתו יצר יוצר כל היצורים, ומשום פאר יצירתו זו יכולים עתה תלמידי חכמים להתפלמס מעתה ועד עולם על המוסר הטבעי ועל יראת שמים ועל הבקעה שביניהם.

אינני מבין מה לא מובן בכך שיחד עם עסיס פרי עץ הדעת קיבלנו גם את "גבולות הציות העצמיים". מצפון. מוסר כליות. חמלת אנוש. גבולות ציות אלו משוחררים הם, במו הגדרתם, מאימת הקב"ה ומדרישותיו־ניסיונותיו. שהרי לא גלמים עם שם ה' תחת לשוננו נבראנו, ולא רובוטריקים־מונחים, גיבורי־כוח־עושי־דברו אנו.

אדם, בצלמו וכדמותו, נוצרנו.

באופן אישי, דומה עליי שמקרא העקדה ברור בתכלית. אברהם פשוט לא עמד בניסיון. הנה כי כן, חטאו של אברהם לא היה בכך שהניף המאכלת. עוונו לא היה בכך ששיקר ליצחק שקר "לבן". פשעו של אבי האומה לא מצוי אפילו בעצם נכונותו ובכוונתו האיומה.

כישלונו הבלתי נסלח של אברהם אבינו היה בעצם "וישכם אברהם בבקר". כלומר; מה לך נרדם? כיצד אפפתך תנומה? איך בכלל ישנת באותו הלילה שממנו השכמת עם שחר לחבוש את החמור ולצאת אל עבר הזוועה?

רבותיי, אנשי התורה והיראה. אמרו לתלמידיכם ולשומעי לקחכם בפה מלא את מה שברור מאליו ללא פלפולא חריפתא: אם יורה לי קודשא בריך הוא, בכבודו ובעצמו, לעקוד את בני או את בנו של אדם אחר, אתייצב ואומר לו; "הרף לך". כך! אם יאמר לי רבש"ע, הרוג בשם ה' טף ונשים, בין מצאצאי עמלק ובין מעיר הנידחת שמישראל, אומר לו; דַי. עד כאן!

גם אם אדע או אראה את חברי מוכר לפתע את בתו לאמה או  משלחה למדבר עם חמת מים, אזעק ואמנע הדבר, והוא בין שהדבר מדעתו (המשובשת) ובין ציווהו הקב"ה בחזיון מה יעשה.

כל כך פשוט. כל כך יהודי. כל כך אלוהי.

מנשה הס

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' כסלו תשע"ד, 8.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בנובמבר 2013, ב-גיליון ויצא תשע"ד - 848, תגובות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

%d בלוגרים אהבו את זה: