מה עושים מחוץ לבית | יהודה גזבר

בפרשה הקודמת יעקב מוצג כטיפוס ביתי לעומת עשו המגיע מן החוץ; בפרשתנו הוא מתמודד מול החוץ ועם ניסיונותיו להקים לו בית משלו. בפרשה הבאה הנרטיבים ייפגשו

אדם צריך ארבעה קירות. אדם צריך מקום, מרחב מתוחם בתוך כל הכאוס שסביבו, שבו הוא יכול להרגיש בטוח. והרגשת הביטחון הזו היא לאו דווקא ביטחון של משפחה, אלא הרגשה של קבלה עצמית. שלא משנה מה אעשה, אין עליי איום שידחה אותי מהמרחב הזה. "ביתי הוא מבצרי", אומר הפתגם הבריטי: הבית משמש לנו הגנה מפני ה"אחר" המאיים. תחושת המוגנות מובילה לתחושת הביטחון, ותחושת הביטחון מאפשרת לנו להיות בבית שלנו, שהוא באמת שלנו (ולא של ההורים, או של חברים), כמו שאנחנו רוצים להיות. כשאנחנו מארחים חברים אנחנו אומרים להם "תרגישו בבית", כדי שהמבוכה תשקוט: אם בעל הבית אומר לי שאני לא מאוים כאן, כנראה שאני באמת לא מאוים. הכול מוכר, הכול ידוע, שום דבר לא מאיים עליי. אני יכול לנוח.

השאלה היא מה עושים מחוץ לבית. כשהמרחב המתוחם שהוא אני פתאום נפרץ לחלל הרחב. בעיניים שלי, מלבד תחושת האיום יש איזו תנועת הסתגרות. כשאני בחברה לא מוכרת, במרחב לא מוכר, אני לא אגיד את כל מה שעולה לי בראש. אני יותר שקט, מנסה לזהות דינמיקה, לא לעשות את התנועה הלא נכונה – שהרי אני לא יודע מה נכון ומה לא, לא למשוך תשומת לב. תנועת ההסתגרות מבודדת אותי מהחוץ ומגִנה עליי. אפשר גם להשתמש בציניות, שכאילו דוחה את האיום, ואפשר לשבת ליד האנשים היחידים שאתה מכיר בחברה הזאת, למרפק אותם כל הזמן ולנסות ליצור תת־חברה, מין קליקה כזו, שבה ייווצר מבנה חברתי שיגן עליך מהחוץ. אפילו בממד הראשוני, כשיורד עליי גשם אני מתכווץ, מכסה עצמי במעיל, במטרייה: יוצר מרחב מוגן מהגשם והרוח. ולכן "שניים תחת מטרייה" זו אינטימיות שהיא גדולה מאינטימיות של הליכה יד ביד: שנינו במרחב אחד, "מכניסה לתוך ביתו". היפתחות לאחר והכנסה אליך; איזו קרבה גדולה זו.

וזו שאלה גדולה מאוד: איך אני מתמודד עם מה שבחוץ? מה אני עושה? כשאני הולך במרחב לא מוכר אני בעצם אבוד. אני לא יודע מה לעשות, ואני מחפש דמויות מוכרות ומקומות מוכרים שאיתם אוכל ללכת הלאה. אבל אם אין? אפשרות אחת היא התמודדות ישירה. לעמוד מול ה"אחר" ולהתעמת איתו. אפשרות אחרת היא לסלול דרך עוקפת, שלא מתייחסת ישירות ל"אחר" אלא מגיעה אליו מהצד השני. לדוגמה, רמאות. כשאני מרמה במשחק אני בעצם אומר: "אני לא יכול לעמוד מולך ישירות, אני מפחד להפסיד. אז אני מגיע לאן שאני רוצה להגיע, תוך שאני מציג מצג אחר". זו עמידה לא ישירה, אלא עקיפה: להתייחס דרך גורם שלישי.

בפעם הראשונה בחייו יעקב נאלץ להילחם. פול גוגן, יעקב נאבק עם המלאך, 1888

בפעם הראשונה בחייו יעקב נאלץ להילחם. פול גוגן, יעקב נאבק עם המלאך, 1888

נרטיב משתנה

הנרטיב של פרשת תולדות, בהקשר של יעקב, הוא מאבק מול עשו. על אף ששני האחים נולדו יחד, יעקב למעשה קרוי על שמו של עשו: “עקיבה“ היא בהכרח אחר מישהו אחר. הוא מתייחס לאחוריו של עשו, וכאילו הולך אחריו כל הזמן. הוא מנכיח את קיומו של עשו: אם יש יעקב, חייב להיות עשו שאחריו הוא עוקב. למעשה, זה דומה מאוד לרמאות: אני מגיע לאדם מאחור. אני לא מתמודד איתו ישירות. איך אומר עשו כשהוא מזהה את התנועה הזאת? “הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם“.

אפשר לראות שני צירים שעוברים לאורך כל הפרשה: יעקב־רבקה־בית מול עשו־יצחק־שדה. יעקב איש תם יושב אוהלים. וכשהוא צריך משהו, הוא לא יודע לקום, ולעמוד, ולהגיד: כן, אני רוצה את זה. הוא חייב להגיע מסביב. הוא יוצא וידו בעקב אחיו. הוא רוצה את הבכורה, אז הוא מרמה את עשו כשהוא עייף. זה לא שעשו יוצא נקי, אבל יעקב יוצא כמי שנמלט מהתמודדות. וכמובן, הברכות, שהן רמאות מושלמת. לא פלא שעשו כועס: יעקב כל הזמן עוקב אחריו.

אלא שבאופן מוזר מאוד, בפרשת ויצא אנחנו פתאום עוזבים כאן את הקונפליקט שבין יעקב ועשו. עשו נעלם לחלוטין מהתמונה. למרות שחז“ל מנסים להכניס אותו חזרה, אפילו מילות הפתיחה של הפרשה אינן “ויברח יעקב“, אלא “ויצא יעקב“. בעצם הפרשה אומרת לנו שהנרטיב שלה לא עוסק בבריחה בכלל. מבחינת הסיפור הסגור, פרשת ויצא עוסקת בהתמודדות של יעקב מול החוץ. יעקב יוצא החוצה, יעקב מנסה להתמודד עם העולם. ולכן הקונפליקט מתמקד, כמובן, ביעקב מול בית לבן.

המיקוד הזה, יעקב מול בית לבן, בא בצורה מאוד ברורה במערכת שאותה מציירת לנו התורה. הקונפליקט הוא מושלם, כמעט: יעקב מול בית לבן. ואם היה צריך לתת שם לכל הסיפור המתואר בפרשת ויצא, הרי ש“יעקב בבית לבן“ היה ממצה את הסיפור די טוב. חלוקה פשוטה של הסצנות בסיפור הכולל תיתן לנו מבט יותר ברור על הסיבה לכך שזהו הקונפליקט:

סצנה א' (פתיחה): יעקב יוצא מהמרחב הביתי, פוגש במלאכים בחלומו, מגלה: "אכן יש א־לוהים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי", וקורא למקום בשם "בית אל".
סצנה ב' (אירוע מחולל): יעקב רואה את רחל על הבאר ; מתאהב בה ומבקש לשאת אותה ; לבן מרמה את יעקב.
סצנה ג' (עלילת משנה): מאבק תוך משפחתי – המתח בין רחל ולאה, שנפסק בלידת יוסף. אקט של רמאות – הדודאים של ראובן.
סצנה ד' (ניסיון התרה וסיבוך משני): בעקבות לידת יוסף יעקב רוצה לחזור חזרה לארץ, לבן מרצה אותו להישאר ; יעקב מרמה את לבן.
סצנה ה' (שיא): סכסוך בין בני לבן ובין יעקב ; יעקב בורח מלבן ; לבן רודף אחר יעקב ; סיפור התרפים: רחל מרמה את לבן ; יעקב מתעמת עם לבן ; כריתת הברית בין יעקב ולבן.
סצנה ו' (סיום): יעקב פוגש מלאכים במחניים, מגלה: "מחנה א־לוהים זה", וקורא למקום בשם "מחניים".

חיים בעקיפין

ניתן לראות באופן בולט שיש מסגרת לסיפור: סצנות א' ו־ו' מאוד דומות. יעקב יוצא, פוגש מלאכים, קורא בשם למקום. יעקב חוזר, פוגש מלאכים, קורא בשם למקום. כלומר, יש לנו סימון נרטיבי גם של טריטוריה ("החוץ") וגם של זמן ("הסיפור"). המסגרת הזו עוזרת לנו לברר מה בדיוק הקונפליקט כאן: יעקב מתמודד מול בית לבן (סצנות ב', ד', ה'). עדיין צריך לברר מה סצנה ג' עושה במסגרת הסיפורית הזו, ואיך היא תומכת בקונפליקט הראשי, אבל בינתיים ברור מה האירוע כאן: מקום ההתמודדות.

אני רוצה להאיר את העובדה שכולם כאן מרמים את כולם. לבן מרמה את יעקב (סצנה ב'). לאה "מרמה" את יעקב (הדודאים). יעקב מרמה את לבן (סצנה ד') ורחל מרמה את לבן (התרפים). כמובן שכל הזמן הזה מהדהד לנו ברקע שכל הסיפור הזה התחיל, בעצם, כשיעקב צריך לברוח לאחר שהוא "גנב" את הברכות במרמה. אם נלך בקו הזה הלאה, אפשר לראות ציר מאוד ברור בצורה שבה יעקב מתמודד עם העולם: בצורה עקיפה, לא בהתמודדות ישירה. הבעיה היא שהבית של יעקב הוא בית ישר. עשו נמצא בחוץ, אז מאוד לא קשה לרמות אותו בבית. אבל מה קורה כשאתה מגיע לבית של מישהו אחר, והוא מתייחס אליך, ה"אחר", כפי שאתה מתייחס אל ה"אחר" בבית שלך? הכול מתפרק.

הדברים יותר ברורים כשאנחנו מציבים ברקע את סיפורו של העבד. אפשר להניח שיעקב הכיר את סיפור הדייט הראשון בין ההורים שלו. אבל אין צורך בספקולציות: הדמיון בין יעקב שנודר נדר ובין העבד שנודר נדר מאוד ברור. גם הדמיון בין הופעתה של רבקה להופעתה של רחל בולט: שתיהן כאילו מזומנות מה‘, שתיהן מופיעות כמו אות מאוד בולט. אם נחזור לסיום של פרשת תולדות, רבקה נותנת לנו שתי סיבות למה יעקב צריך לצאת. האחת, כדי לברוח. השנייה, בשביל למצוא אישה, כמו שאנחנו “יוצאים“ לדייטים. והפרשה אומרת לנו, מיד בתחילתה, שיעקב “יוצא“, כלומר – למצוא אישה. הוא נודר נדר, הוא מגיע לבאר, והנה, בדייט הראשון שלו, הוא מוצא את האחת ומתאהב בה! לא ייפלא, אם כן, שהוא מנשק אותה ופורץ בבכי. יש פה איזה קתרזיס: אני לא צריך להתמודד עם העולם, אני לא צריך להמשיך לצאת. מצאתי.

ומיד הכול מתפרק. יעקב לא מעז לדרוש את רחל ישירות. הוא יושב בבית לבן שלושים יום, וגם כשהוא מבקש את ידה של רחל הוא מבקש אותה בתור שכר לעבודתו. שוב, דרך עקיפה, דרך גורם שלישי (העבודה). וכשזה קורה, הכול קורס. העבד, הרי, ביקש את ידה מיד ואז לקח אותה לבית יצחק. יעקב לא מעז ללכת ישירות, ומקבל את לאה. במילים אחרות, ניסיונו של יעקב למצוא לעצמו בית, בגלות שלו, לא מצליח. הרי אמרנו שהוא אבוד, הוא מגיע למקום שבו הוא “אחר“, שונה, חריג, ומבקש ליצור לעצמו איזושהי אוטונומיה. והאוטונומיה הזו מתפרקת.

התפרקות מבפנים

אפשר לראות את עיקר ההתפרקות הזאת בסצנה שלכאורה לא קשורה לקונפליקט המרכזי, של יעקב מול לבן: רחל מול לאה במאבק על הלידה. הרגע שבו לאה קוראת לשלושת הילדים הראשונים שלה בשם הוא רגע מאוד עצוב: זה כמו להניף שלט שמכריז "אני מסכנה, בעלי לא איתי". נוצר לנו מצב שבו הבית ה"לכאורה בטוח" של יעקב מתפרק מתוכו: לאהובה אין ילדים, וממילא אין לה קיום. היא רגעית. אין לה יציבות במסגרת הביתית. מאידך, לאישה השנואה יש ילדים, ולכן היא מהווה את עיקר הבית.

ואכן, יעקב לא יודע להתמודד עם זה. כשרחל באה ומטיחה בו: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", הוא אומר – "התחת א־לוהים אני?". במילים אחרות הוא אומר: "אין לי את מי להחליף". אם היית מבקשת ממני להביא ציד, הייתי מתחפש. אם היית מבקשת ממני בכורה, הייתי מרמה. אבל כשאת דורשת ממני משהו ישירות, משהו שרק א־לוהים יכול – אני תקוע. להתחפש לא־לוהים אני לא מסוגל.

הסצנה הזאת (ג‘) מסתיימת עם לידת יוסף. כמו יעקב, גם יוסף קרוי על שמו של מישהו אחר: על שמו של בנימין שעדיין לא נולד. זה כמו שהוא נולד ומיד אנחנו מחליטים שהוא לא מספיק טוב, שאנחנו צריכים מישהו אחר. הוא מנכיח את החוסר שבו. אבל זה מייצב, לכאורה, את הבית: גם לרחל יש ילדים, ובאמת יעקב מחליט לחזור הביתה. הוא לא חוזר, אני חושב, כי אין לו כסף ואין לו איך לחזור, אבל הוא גם רוצה “להחזיר“ ללבן. לבן מציע לו עבודה, ויעקב מזהה פתח. הוא מבקש רק את העקודים, הנקודים והברודים, ואז הופך את כל הצאן לכאלה. במילים אחרות, יעקב נשאר יעקב. הבית שלו לכאורה יציב, והכול בסדר.

לקראת סוף הפרשה ה‘ מתגלה ליעקב ואומר לו שהגיע הזמן לחזור. יעקב אוסף את ביתו ובורח בחשאי. לבן מזהה את הבריחה ואת גניבת התרפים, ורודף אחריו. רחל מרמה את לבן. כלומר – ביתו של יעקב עדיין מכיל את ההתמודדות העקיפה הזאת, ממש בתוכו. על כל פנים הם משלימים, ולכאורה הקונפליקט בין לבן ויעקב אכן הותר.

פחד מתעורר

כשאנחנו נמצאים במרחב אבוד, אנחנו מסמנים לעצמנו דברים כדי להכיר אותם בפעם הבאה שנפגוש בהם. אנחנו מנסים ליצור לעצמנו איזשהו סדר, קוסמוס, בתוך הכאוס. כך למשל אנחנו מציירים לעצמנו מפות. כך אנחנו קוראים שמות למקומות. כך יעקב מסתובב במרחב הכאוטי ופשוט מכנה כל מקום שבו הוא עוצר בשם: בית אל, פניאל, מחניים, סוכות. כבר הבהרנו איך יעקב, כאיש אבוד מחוץ לבית של עצמו, מנסה ליצור לעצמו איזשהו בית בחוץ. השמות למקומות מהווים אותו פן. הדברים חשובים, כי שמות הם מוטיב מאוד מרכזי בציר שבין פרשת ויצא לפרשת וישלח, ולשם אנחנו מתקדמים.

הנרטיב של פרשת תולדות, אמרנו, זה יעקב מול עשו. יעקב, מהבית שלו, מול עשו שבחוץ. הנרטיב של פרשת ויצא הוא התמודדות של יעקב מול החוץ וניסיונותיו להקים לעצמו בית משלו. פרשת וישלח מובילה אותנו אל מפגש בין שני הנרטיבים האלה. לכאורה מצאנו התרה לקונפליקט של יעקב מול החוץ בבניין הבית האישי שלו. הקונפליקט של פרשת תולדות נשאר בציפייה להתרה, והנה יצאנו מפרשת ויצא ואנחנו חוזרים, מיידית, אליו: המאבק מול עשו.

לכאורה, סיפור מוזר. אם עשו רצה להרוג את יעקב, הוא יכול היה לעשות זאת בעשרים השנים שחלפו. הוא יכול היה לעשות זאת בדרך בין באר שבע וחרן. העובדה שהוא לא עשה זאת מוכיחה שהוא לא באמת רצה להרוג את יעקב. גם רבקה, כששלחה את יעקב, לא התכוונה שיעקב יישאר שם עשרים שנה. “ימים אחדים“ היא אומרת לו, אבל השנים שחלפו נדמו בעיני יעקב כ“ימים אחדים באהבתו אותה“. הזמן עבר, ויעקב נשאר באותו מקום שבו הוא היה קודם. הוא מפוחד מעשו, ושולח אליו שליחים לרצות ולשכך את כעסו – שכלל לא ברור שעדיין נשאר מאז. במילים אחרות, יעקב מנסה לשכך בעיקר את הפחד שלו. הוא חושש, הוא לא יודע מה לעשות, והוא יורה לכל הכיוונים בניסיון לפגוע.

חשוב לשים לב שאנחנו מורגלים בכך שיעקב הכין “דורון, תפילה ומלחמה“, אבל בעוד שהדורון והתפילה מוזכרים בתורה, המלחמה לא מוזכרת. ואכן, זה די לא מתאים לאופי של יעקב שתמיד בורח ממלחמה. בהמשך, בפרשת דינה, נראה את זה על השולחן.

אז מה בדיוק קורה שם? בשביל זה המספר המקראי עוצר לרגע, ומספר לנו את אחד הסיפורים החריגים שמופיעים בסיפורו של יעקב. הוא עובר את מעבר יבוק ומעביר את נשיו, את ילדיו, את כל אשר לו, ואז חוזר. למה הוא חוזר? למה הוא נשאר לבדו? מה המאבק הזה בדיוק? מי זה האיש הזה? למה הוא צריך ללכת כשעולה השחר? מה קורה כאן?

יעקב וישראל

קצת קשה לי להסביר את המאבק הזה במונחים לא סימבוליים, בצורה סיפורית. בעיניים שלי, המקרא עושה כאן דבר מאוד נדיר, עוצר את הכול ומספר לנו איזשהו שינוי שמתרחש ביעקב פנימה. אולי ה"איש" הזה הוא הצד של "עשו" שביעקב. אולי לא. על כל פנים, יעקב נשאר לבדו. אין לו בית, אין לו כלום. הוא מוצא את עצמו לבד, והוא מוצא את עצמו במאבק שבו אין לו לאן להימלט. בפעם הראשונה והאחרונה בחייו יעקב נאלץ להילחם. הוא לא מוכרע. הוא גם לא מנצח. עיקר הסיפור פה הוא לא בניצחונו של יעקב, אלא בקיומו של המאבק הישיר. והעובדה שהוא מצליח להיאבק נותנת לו את השם החדש. שם שעומד בפני עצמו. שלא עוקב, שלא מרמה, שהוא – הוא.

אפשר לראות שיעקב לא חווה קונברסיה. הוא לא מוצא את עצמו כאדם אחר וחדש. יעקב נשאר יעקב. השמש עולה, והוא קורא למקום בשם. הוא נלחם באיש, ואז שואל אותו לשמו. תן לי למה להתייחס. אבל האיש אפילו לא אומר "שמי פלאי". הוא פשוט אומר שזה לא רלוונטי, שיש אפשרות להתמודד גם עם המציאות הלא מוכרת. ויעקב יוצא מהסיפור עם שם חדש: ישראל, שמראה שהוא מסוגל להתמודד. ואכן, כשעשו מגיע וארבע מאות איש עִמו, הוא מוצא יעקב אחר. יעקב שלא מאיים עליו: ישראל. ואת הישראל הזה הוא מנשק ונופל על צווארו.

כמובן, אליה וקוץ בה. יעקב נשאר יעקב, המאבק עם עשו עדיין לא הוכרע, והבית של יעקב רק הולך ומתפרק: מיד אחר כך אנחנו חוזרים לנרטיב של פרשת ויצא. יעקב קורא בשמות למקומות. ודינה, הבת, שבנרטיב־העל של המקרא אמורה להיות בבית, יוצאת ממנו. אונס, שמעון ולוי, הכול הולך ומתפרק. כשיעקב אומר, בסוף הספר, "מעט ורעים היו ימי חיי" הוא מתכוון לזה ברצינות גמורה. באמת מעט. באמת רעים.

אבל בתוך כל ההתפרקות הזאת יש עוד תקווה. הייתה פעם אחת שבה יעקב היה ישראל, וזה אומר שיש סיכוי שתהיה עוד פעם. נכון, ליעקב היא לא הגיעה בסוף. יעקב מת בגלות. אבל אולי בגלל זה אנחנו, העם שלנו, שרוב הזמן בגלות, מכונים "בני ישראל" ולא "בני יעקב": להגיד לנו שיש סיכוי למשהו מוצק. לבית. לשלווה.

כלומר, לגאולה.

יהודה גזבר הוא סטודנט לתסריטאות במעלה ולהוראת ספרות במכללת הרצוג. בעל הבלוג "הכריכה האחורית"

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' כסלו תשע"ד, 8.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בנובמבר 2013, ב-גיליון ויצא תשע"ד - 848 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: