חיבוק מן הנכדים | חננאל רוס

לימוד התורה החילוני אמנם איננו מגיע מכניעה לדבר ה', אבלֿ יש בו הרבה חיבה וכבוד לזהות היהודית השורשית. אסור לעצור את ההתפתחות הזו או לזלזל בה 

 סוגיית "לימוד התורה ללא כיפה" או "לימוד התורה לחילונים" התלקחה בפעם האחרונה לאחר נאומה של ד"ר רות קלדרון בכנסת. על דוכן הנואמים בכנסת ניצבה אישה שאינה מנהלת אורח חיים דתי, וסיפרה בגילוי לב ובהתרגשות כי התלמוד שינה את חייה. כן, היא דיברה על הספר צפוף־האותיות שרבים כל כך עמלים על פיצוחו, ולא מעט מהנפגשים עמו אינם מחבבים את הלימוד בו. היא הראתה כי הגמרא עודנה מצליחה לגעת, וכי על אף הקשיים הכרוכים בלימודה, היא מסוגלת להתיישב על הלב.

בדברים הבאים לא אתמקד בתגובות המסוימות למקרה המדובר. אנסה לנתח את הדעות השונות ולהתחקות אחרי הלכי הרוח של הגישות שהתעוררו ביחס לתופעה הכללית של לימוד התורה החילוני.

אמפתיה של אמא

רבים מחבבים למדי את התופעה. הם רואים באהדה את השיבה של החילונים אל הספר שמסמל יותר מכול את "ישראל סבא"; לאחר ההתנערות הציונית מכבלי המסורת, באים הנכדים ומחבקים את "ארון הספרים היהודי". משקיפים הם מבחוץ, שומעים מדי פעם על הקמת ישיבות חילוניות או על לימודים משותפים בין דתיים לשאינם, והדבר יפה בעיניהם.

אצל חלק מאותם אוהדים הברכה מלווה בספקנות (לעתים לא מודעת) שמקורה בהתייחסות לא רצינית ללימוד. קשה להם לדמיין כיצד מי שבא מעולם שמאמין רק במראה עיניו האישיות, ולא הורגל בענווה שיש לחוש כלפי התורה, יוכל להעלות טענות מבוססות. לדידם, קרוב לוודאי כי העיון בים התלמוד, שדורש השקעה משמעותית, לא יזכה לכבוד הראוי לו, ומשום כך הלימוד יניב תוצאות דלות ופורחות באוויר. מקור הפקפוק הוא במחשבה כי הלימוד החילוני יהיה קרוב לוודאי לא מספיק מקצועי, והמסקנות שיופקו מהלימוד יתבססו בעיקר על דעת הלומדים ולא על הכתוב בכתבים.

ליקוי נוסף ומהותי יותר טמון בקושי להיפתח לעולם כה שונה, מבלי "להלביש" עליו את הערכים האישיים של הלומד. הלומד הדתי רוצה להפיק מהתורה את האמירות שלה, בעוד הלומד החילוני עלול להחמיץ אותה שלא מדעת, מפאת הסגירות שלו בעולמו. מי שחושב כך יהנהן אם כן בכבוד כלפי זו שהגמרא תופסת מקום מרכזי בחייה, אך מאחורי ההנהון מסתתר חוסר אמון בסיסי. תהיה זו אמפתיה שלווה, אך כְּזו שהורה מפגין כלפי הישג פעוט של ילד. "זהו אמנם פן בתורה", כך יאמרו ללומדת העיקשת, "אך כנראה שזהו הפן ה־71…", שאיתו אין צורך להתמודד.

יש גם מי שייתקפו בזעם חסר מעצורים לנוכח היומרה החילונית, שמפרקת את כללי הלימוד הרגילים. הם רואים את התפשטות התורה לכל קצוות עם ישראל, וחוזים בסכנה הגלומה בתפוצה של הלימוד. תורה שנמסרת ומונגשת להמון העם הופכת נתונה למרותו, וכאשר העם חילוני גם התורה עומדת בסכנת חילון. התורה עלולה להילקח על ידי זרים ולצאת לגלות; הקודש מתחלל. כתר התורה שהונח בקרן זווית נלקח על ידי מתפקרים ועלול להפוך שם ל"תורה דיליה".

התקוממות זו מהדהדת את התפצלות הכנסייה לקתולית ופרוטסטנטית. אחד ההבדלים החשובים שהפרוטסטנטים הכניסו לאורח החיים של פשוטי העם הוא הפצת כתבי הקודש. בעולם הקתולי, רק לכמרים הייתה שמורה הזכות לעיין בכתבי הקודש ולפרשם, ואחד המפעלים המהפכניים של מרטין לותר היה תרגום התנ"ך לגרמנית – דבר שאִפשר גם לציבור הרחב לקרוא בכתבים ולהביע את דעתו. התפוצה פגעה בסמכות הבלעדית של הכנסייה וביזרה אותה; מעתה אין היא יכולה לפרש את הכתובים על פי רצונה החופשי, כי עין העם בוחנת.

 חסר במודע את מרכיב המחויבות למצוות. לימוד בישיבה החילונית "בינה" בתל אביב  צילום: אריק סולטן


חסר במודע את מרכיב המחויבות למצוות. לימוד בישיבה החילונית "בינה" בתל אביב
צילום: אריק סולטן

ללמוד ללא אחריות

אחרים מאמינים ללומד החילוני, אך אינם מתרגשים יתר על המידה מהלימוד המחולן מפני שהם מבחינים בהבדלים המהותיים המפרידים בין הלימוד החילוני לזה הדתי. הלימוד החילוני משוחרר מפניות, מפני שלא משנה לאיזה כיוון תוכרע הסוגיה – חיי הלומד לא יושפעו מכך מבחינה מעשית (דבר המזכיר את לימוד העיון הישיבתי); הרי הלומד אינו רואה את עצמו מחויב לכתוב בתורה או בתלמוד. עובדה זו הופכת את הלומד לאובייקטיבי יותר, ומאפשרת לו לברר את הסוגיה ללא משוא פנים ונגיעות אישיות. לכאורה יש בנתון זה כדי לאיים על הלמדן הדתי, שאל מולו מציבים את האמת היחפה. זוהי אהבה ללא מחויבות חיצונית, לטוב ולמוטב; אהבה מעין־אפלטונית לאמת, שאינה חותרת ליישום דוגמטי.

אלא שהאורתודוקסיה מעולם לא חיפשה אמת או אהבה מופשטות. מאז ומקדם היו היהודים מחויבים למעשה, עוד לפני שקיבלו על עצמם את החובה ללמוד; נעשה ונשמע. לא פעם קיום המצוות המעשיות ייחד את היהדות, ועליו הם מסרו את נפשם. המעבר אל הלא־סמכותי והלא מחויב מתנתק במובהק מדרכה של היהדות.

מלבד זאת, התורה נקראת "תורת חיים". אחד המאפיינים של תורה זו ניכר במספר הפסיקות שנוכחת בהן רגישות כלפי המצב המסוים שהתקיים בשעתן; מודעות שהובילה להכרעת הכף לכיוון מסוים. לתורה היה מאז ומעולם ממשק עם העולם. חכמי הדורות חשפו כיצד מתגלה הקול הא־לוהי בכל דור ודור, וקיימו את הצו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". משמעות הדבר היא שהפוסקים לא היו אובייקטיביים. הם חוו את המתח בין המציאות לטקסט, וידיעת ההשלכות שיהיו לאופן שבו תוכרע הסוגיה חלחלה אל רמ"ח איברי הפוסק.

אין זה אומר שחכמי ישראל נטו להקל; המודעות למתחים אינה מובילה בהכרח לפסיקה שתגרום להתרתם. הם הרגישו את פעימות החיים של התורה ומה שגלום בה, והאופן שבו הם פירשו את התורה נבע מהחיים שחיו. אל החיבור לחיים הקונקרטיים מצטרפת גם תחושת האחריות הכרוכה בסמכות כה רבה. הכובד והמחנק של האחריות נקראים בשפה הדתית "יראת שמים", המתבססת על הניסיון להגשים בארץ את הרצון העליון.

נמצא שהאורתודוקסים יכולים להכיר בכך שקיימים למדנים חילונים רציניים ומעמיקים, כפי שקיימים כאלה בקהלים רפורמיים וקונסרבטיביים. אך לא נראה להם שצומחת כאן חלופה לעולם האורתודוקסי, מפני שהלימוד החילוני מעולם לא התיימר לכך, והוא חסר במודע את מרכיב המחויבות למצוות. המצוות הן שמעגנות את התורה בתוך המציאות, ומכוננות סביבן אורח חיים.

נטול סמכות

סוג השיח של הגישות האחרונות שהוצגו זהה. כולן שייכות לשיח הכוחני, שבו יש שולט ונשלט, בעל סמכות ונתון למרוּת. במציאות שכזו נאבקים כוחות השואפים לכונן מסגרת סמכותית שתחוקק את הנורמות שייושמו בחברה באלה הדוגלים בחופש שבו כל אחד אדון לעצמו בגבולות האפשר.

הנלחמים בפראות רוצים להמשיך ולאחוז בכוח, ומזהים בלימוד החילוני ריאקציה שנועדה להפקיע את השׂררה מידם. המפקפקים באיכות הלימוד ובאפשרות להיפתח אל אוצרותיו האחרים אינם חוששים לאובדן הסמכות, מפני שהם אינם מאמינים ביריביהם. ואף אלה שמעריכים את הלימוד החילוני, ומסוגלים לחיות לצדו מתוך הבנת התהום הפעורה בין שני הצדדים – מציגים תשובה לשאלת הסמכות ועונים כי מי שהוא אחר אינו רלוונטי לסמכות המקומית, ולכן לא מאיים. כל הפלגים שואלים את עצמם מהו האיום, ופועלים לעומתו על פי התשובות שסיפקו לעצמם.

אך התגובה הכוחנית מחמיצה את החן וההתפתחות שתופעה זו מביעה. לצורך העניין, נתייחס אל הלומד החופשי שמבקש לרעות בשדות התורה ולקטוף מפירותיה כאוות נפשו. אם יפגוש ערך נאה – יאמץ אותו אל חיקו. אילו יחזה בגישה ראויה לחייו – ישמח להפנים אותה. שאלת הכוח והסמכות אינה עולה בדעתו, או מרצדת בזווית עינו הסקרנית. כמדומה שכאלו הם רבים מהלומדים שאינם מרגישים עצמם מחויבים להלכה.

לשם הבנת תנועת נפש זו, נקדיש מספר משפטים לחירות המערבית. החירות היא אחד הערכים החשובים ביותר שההשכלה והמודרנה העלו על נס, ופעמים רבות היא התנגשה עם כל סוג של סמכות חיצונית. אדם שחי באופן חילוני אינו תופס את עצמו ככפוף למרכיבים טרנסצנדנטיים של המציאות. הוא מחפש את מה שטוב לו על פי הבנתו, ופועל על פי רצונו החופשי. הוא מוכן להכפיף את עצמו ולקבל מגבלות ואחריות, אך ידרוש להבין קודם לכן מדוע ולמה עליו להגביל את חירותו. ההזדהות עם העשייה היא מרכיב מרכזי עבור האדם החילוני, והמציאות שבה עושים מעשים ללא הבנה נשמעת לו חסרת אחריות וכרוכה בהתנכרות בוטה. החתירה להבנה הקודמת לשותפות הובילה לכך שהדת איבדה את זכותה על השלטון המדיני.

הרדיפה אחרי החירות והקִדמה לוותה בשפיכות דמים לא מועטה, ובאידיאולוגיות שלחמו בכל עוז אל מול הממסדים הוותיקים. הדת הפכה לאויבת שיש למגר, וכך תנועת הציונות התגבשה כתנועה ערכית ומחולנת. פצעים שנפערו בבשר החילונים האידיאולוגים על ידי חוקיה המחייבים של הדת הובילו לכך שהם התנגדו אליה באופן פעיל ולהוט.

כיום מדינת ישראל היא חילונית בהרבה מובנים, והרתיעה המובנית מפני הדת לא שככה. אלא שכיום נוכחת גם תופעה חדשה ששותפיה אינם מעטים, והם כבר לא חווים את היהדות כטראומה. הם חופשיים לבחור ולהתבונן במרכולתה, לשוב וללקט פריטים מהעבר של עמם. חיים אלה אינם חיים של תגובת־נגד ולחימה, אלא של שחרור מלחצים חיוביים או שליליים.

במובן החיובי והיפה, האדם החילוני רשאי לחפש את עצמו וזהותו. מכיוון שהוא אינו מחויב לאורח חיים כלשהו – אם מעשה מסוים אינו מוסרי בעיניו, הוא לא יבצע אותו. וכאשר הוא מסתובב בעולם ונפגש עם פולחן שמעורר בו התרגשות, הוא מסוגל להתחיל להתנהל על פיו. הוא אינו חושש להודות בכך שיש בכל מקום חכמה, מפני שהוא אינו שרוי בהשוואה מתמדת ובתחושה שעליו להוכיח כי האמת כבר אצלו. חוויית חיים זו נותנת מקום לאחר, והופכת את ההקשבה למלאכה קלה יותר. בעולם פנימי שבו לא קיימת עדיפות לתפיסה מסוימת, הדיבור על סמכות חיצונית הופך להיות כמעט לא מובן.

השתייכות לבית

האיום שריחף מעל מושג הדת התפוגג, והחילוני מוכן להיפתח אל היהדות התופסת מקום בזהות שלו. זהותו של האדם יצוקה מהכר שממנו צמח, ממורשת האבות והאומה שהוא מבניה. בידי כל אחד ואחת נתונה הברירה האם להתנכר לעברם (בדומה למודרנה ולציונות), או שמא לקבל אותו במאור פנים מסוים, ולראות כיצד ניתן לצמוח ביחד איתו. לסביבה חלק נכבד בגיבוש הזהות של הסובייקט, אך בידו מסורה הבחירה כיצד להתייחס אליה, ואף באיזה אופן היא תשפיע עליו.

הזהות אינה בבעלות האדם. היא חלק ממנו, היא ההשתייכות שלו. האדם מסוגל להתנער ממנה או לברוח מפניה, אך הזיקה ביניהם תישמר. אפשר להחליף מרכיבים בזהות ולהעדיף למשל דת אחת על פני אחרת. אפשרות זו הופכת את הבחירה למשמעותית, ונותנת תוקף לעובדה שאיש או אישה חילוניים בוחרים להשתייך ליהדות, ולא נוטשים אותה לטובת מחוזות זרים. דבר לא מונע מהם לחיות על פי הבודהיזם או האסלאם (ואז יצטרף לזהותם גם הניתוק מהיהדות), אך הם מזהים את היהדות כבית שבו הם חפצים. אמנם לא מדובר על היהדות האורתודוקסית, ובכל זאת אין ספק שזו יהדות.

זוהי כניסה אל בית, למרחב שבתוכו מתנהלים החיים, ועִמו מעמתים את הערכים. המציאות שבה פותחים את התלמוד כדי ללבן שאלות ערכיות מעידה על השתייכות. גם כאשר דוחים ערכים שמשתקפים בו, אין הדבר גורע במאומה מהעובדה שהגמרא היא עמיתה ובת שיח. במקום יחס מנוכר ומזלזל מתקיים דיון כן ומכבד. כבוד יש כאן ואף חיבה מסוימת.

את תנועת ההתקרבות למקורות אפשר לפרש באופן פטרוני יותר או פחות. הרב קוק תיאר ב"פרקי התקרבות של תשובת הדור" (בסיום ספר "אורות") תהליך בן ארבעה שלבים בדרך אל קיומה המלא של הדת:

ארבעת הפרקים שהחנוך של הדור שנתרחק מקדושתה של תורה צריך שיתקרב על ידם אל מקור הקדש הם: כבוד הדת, חבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת.

הרב קוק אומר כי לאחר שיתמלאו שלושת השלבים הראשונים, ובעם ישראל יתפשטו כבוד הדת, חיבתה והכרתה, “יכולים אנחנו לקוות לקיום הדת“. אין לו ספק בכך שהתשובה תלויה בשבים, ובאופן שבו הם יגלו את הדת. קבלת עול המצוות היא בגדר תקווה ומשאלת־לב, והיא השלב הסופי שבכניסה אל בית התורה. גם אם נאמר כי פטרונות קיימת בעצם הניסיון לפרש ולצפות את הבאות (הרב קוק לא הכחיש את גישתו הפטרונית, המפרשת את המציאות) ולהבין כיצד יתקרבו אלה שהתרחקו, חשוב לשים לב למילים המדברות על תקווה, ולא על ודאות או כפייה.

מי שינסה להתנזר מהפטרונות (עד כמה שדיבור על האחר יכול להימנע מכך) יוכל לראות כי מדובר כאן על לימוד “לשמה“, חיבור ועמידה מול הקב“ה באופן שאינו מתבטא בקבלת עול או סמכות. התייצבות המעוניינת להתוודע לטיבה של מערכת היחסים. זהו יחס שאינו מנכס אליו את התורה, או מתיימר להשמיע את קולו של הא־ל. האוטונומיות והנבדלות של הקשר הן שהופכות את המגע בין היהודי לא־לוהיו למציאות של “לשמה“.

שיח של פנים

עם ישראל מדבר עם התורה פנים אל פנים. העורף הקשה התרכך, הסתובב ונפתח לדיבור. השיחה היא מציאות שאינה מוכרת לשפה ההלכתית, הפוסקת האם אסור או מותר, מי בפנים ומי בחוץ. הדיבור אינו בינארי, וגם לא העמידה אל מול ה'. מערכת היחסים עם הקב"ה שייכת לשיח של זהות המבקש לדעת היכן האדם נמצא ביחס למרכיבים של עולמו. להלכה הפסוקה קשה יחסית להתמודד עם תהליכים ותנועות תלת־ממדיות, ולקבל את חוסר המושלמות, מפני שהיא חייבת להיות מוגדרת וברורה. למשל, הפסק המאפשר לחוזר בתשובה לקבל על עצמו את שמירת השבת והלכותיה באופן הדרגתי אינו מובן מאליו, ואף אינו קונצנזוס.

קשה להיפתח אל מציאות שחורגת במוצהר מד' האמות של הדת, ואף איננה שואפת להיכנס ולחסות תחת כנפיה. על עוצמת האתגר מעידות התגובות הרבות שעלו מול הח"כית. כדי להבין כיצד יש להתייחס ללימוד החילוני, די בעיניי לצייר תמונה שבה חילוני מבקש לפתוח ספר, לגשת אל יהדותו, ובא יהודי אחר להשליך אותו מידיו בעודו מבהיר לו שהוא אינו רצוי לפני ה'. יהודי לא צריך לגרש יהודי שרוצה להתקרב בדרכו, שהרי זו הדרך הארוכה שבה צעדו גם אבותיו, ומי אנחנו שנגדע את הנתיב?

חננאל רוס הוא אברך בישיבת "מחניים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' כסלו תשע"ד, 8.11.2013

פורסמה ב-8 בנובמבר 2013, ב-גיליון ויצא תשע"ד - 848 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: