התנערות | יואב שורק

קצב העלילה משתנה באופן דרמטי והדמויות השקטות מונעות למונולוגים חושפניים. ועדיין, בריחתו של יעקב היא פחות מפני לבן ויותר מפני האופן שבו הוא עצמו התנהל במשך עשרים שנה

סדרת "ויצא" עשויה כולה פרשה ארוכה אחת, שרובה מתאר את חיי יעקב בבית לבן שבפדן ארם (או חרן). עשרים השנה שעשה יעקב בבית לבן מתוארות דרך הילדים שנולדו, דרך רעיית הצאן ונקיבת השכר, ולשון הכתוב אינה מעידה על מתח גלוי בין יעקב ללבן, ובין שני אלה לבין בנות לבן, רחל ולאה. אכן, לבן מרמה את יעקב בנתינת לאה תחת רחל, אך יעקב מקבל את הדין ועובר הלאה, ומכאן ואילך לשון הכתוב נראית נינוחה ופשוטה. גם כאשר יעקב מעלה לראשונה את רצונו לשוב לארץ התגובה אינה עוינת אלא נדיבה: ה' בירך אותי בגללך, אומר לו לבן מיוזמתו, ומוסיף: "נקבה שכרך עליי ואתנה". בעוד הכתוב מאריך לתאר את נפתולי היחסים שבין רחל ולאה, ובינן לבין יעקב, עובדת שהותו של יעקב בחרן ורעייתו את צאן לבן נותרת כעובדת רקע נטולת מתח.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

המהפך

והנה, מיד לאחר שהכתוב מעיד שיעקב רואה שפני לבן "איננו עמו כתמול שלשום", מקבל יעקב נבואה הקוראת לו "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". פסוק זה, שהוא ראשיתו של "סדר" חדש על פי המסורה, פותח את חלקו השני של הסיפור, והוא סיפור הבריחה – ההיפרדות של יעקב מלבן ומפדן ארם, סיפור שיעסיק אותנו עד סופה של הפרשה. החלק הזה של הסיפור מאופיין בשינוי אווירה דרמטי: את מקום תיאור ההתרחשות הפסטורלי והשתוק, תיאור שהקיף את כל עשרים השנים, מחליף שילוב מעניין של מונולוגים ארוכים וטעונים, החושפים את הסיפור האמיתי של השנים הקודמות ואת רגשות המעורבים, עם סדרת התרחשויות קצבית ומותחת.

את סדרת המונולוגים המפתיעים פותח יעקב כאשר הוא קורא לשדה את רחל ולאה, ומספר להן על מערכת יחסיו עם אביהן מזווית שלא הכירו. הוא מספר להן כיצד אביהן התל בו והחליף את משכורתו, וגם חושף בפניהם את העזרה שקיבל מלמעלה, באמצעות מלאך שהתגלה אליו בחלום – וגם ציווה עליו לצאת מן הארץ הזאת ולשוב אל מולדתו. מיד אחר כך רחל ולאה – במונולוג משותף יחיד במינו – חושפות את יחסן לאביהן ("העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו…"), מאמצות את הנרטיב של יעקב ("העושר אשר הציל א־לוהים מאבינו") ומביעות הסכמה מיידית וגורפת לעזוב את ארצן וללכת לכנען ("כל אשר אמר א־לוהים אליך עשה"). לאחר החשיפות הללו פונה הכתוב לתיאור הבריחה של יעקב, תיאור של פעילות נמרצת וקצבית:

וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. 
וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ 
מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם 
לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן.

[…] וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ 
וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר 
וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד.

ויקם (פעמיים!), וישא, וינהג – יש כאן פעילות מנהיגותית ברורה, שאינה מתעמעמת גם כשהיא מחייבת גם עורמה וחמקמקות (ויגנוב את לב, ויברח).

דרמת הבריחה הקצרה אמנם רבת פעלים, אבל היא מסתיימת תוך פסוקים בודדים, ומפנה מקום שוב לשיחה נוקבת – הפעם בין לבן ליעקב. לבן אומר את אשר על לבו, רק כדי לתת ליעקב הזדמנות לפרוש את הנרטיב שלו שוב, הפעם לא בפני בנות לבן אלא בפני לבן עצמו – בעוצמה רטורית רבה, כאשר הוא מטיח בו משפט אחר משפט ולא חדל:

מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי?

כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי – מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ?

שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ!

זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ:

רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי.

טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ: אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה!

גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב – וְקֶרַח בַּלָּיְלָה – וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי…

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ:

עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ

וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים.

לוּלֵי אֱ־לֹהֵי אָבִי אֱ־לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי –

כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי!

 אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ־לֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ.

הקצב והביטחון שבהם נאמרים הדברים הם כאלה שנדמה שאפילו אנו, הקוראים, נדרשים אחריהם לנשימה עמוקה. נאום זה רק מדגיש את השינוי שבין חלקה הראשון של הפרשה ובין חלק זה: רעיית הצאן של יעקב, שמתגלה כאן כעבודה מאתגרת, מלאת סכנות ומסירות, כמעט אינה נזכרת בחלק הראשון ומוצגת שם כלא יותר מג'וב משפחתי מנומנם.

מפתה מאוד לנסח את המתרחש בחלקה השני של הפרשה בשפה קולנועית. נראה כי חברו להם כאן שני מרכיבים קלאסיים של סרטי דרמה: המרדף, אותו קטע תזזיתי שמככב ברגע המפתח של נוסחאות תסריט רבות, והאירוע חושף האמת, אותה סצנה טעונה שבה משתחרר איזה מחסום והדמויות אומרות את כל שהיה כמוס בלבן.

לברוח?

כעת מתבקש לשוב אל החלק הראשון של הפרשה, ולבחון מדוע שם הכול מושתק ומוסתר. דרך אחרת לשאול את השאלה היא לבחון את פשרה של הבריחה עצמה. מדוע היה יעקב צריך לברוח מלבן? "למה נחבאת לברוח", כלשונו של לבן, "ותגנוב אותי ולא הגדת לי – ואשלחך בשמחה ובשירים, בתוף ובכינור?!". האמנם היה לבן מונע מיעקב לשוב לארצו? ובכלל, האם יעקב היה שבוי בבית לבן? האם התעכבותו הארוכה שם הייתה תולדת מכשולים שהערים על דרכו דודו הארמי?

קריאה זהירה בחלק הראשון של הפרשה מגלה שעשרים השנים של יעקב בבית לבן היו בעיקרן בחירה של יעקב עצמו. ראשיתן בשנים שעבד עבור רחל. "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", מציע יעקב בהתנדבות, אולי מתוך ידיעה שממילא עליו להמתין בחרן עד שוב חמת אחיו, עד לאות הרגעה שיגיע מארץ כנען. כאשר לבן מרמה אותו, ומציע לו לעבוד עוד שבע שנים אחרות, יעקב מקבל את גזר הדין בשתיקה. השלב הבא הוא כאשר נולד יוסף. או אז אומר יעקב ללבן "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן ואלכה". אך נראה שיעקב עצמו אינו בטוח שהוא רוצה לעזוב. בניגוד גמור ל"ויקם… וישא.. ויברח… ויגנב" שינקוט מאוחר יותר, כאן יעקב מבקש מלבן שחרור, "שלחני… תנה". ולא זו בלבד, אלא שכאשר לבן שואל אותו לשכרו, יעקב מציע מיוזמתו הסדר שמשמעותו היא להישאר בחוות לבן: "אם תעשה לי הדבר הזה – אשובה ארעה צאנך אשמור".

והנה כעת נראה שמשהו אצל יעקב השתנה, והוא מבין לפתע שעליו "לחתוך" במהירות כי השהות בבית לבן נכרכת סביבו ומשעבדת אותו. קשה להכריע מתוך הפסוקים עצמם, אבל ייתכן מאוד שהציווי לשוב אל הארץ ניתן לו כבר בשלב מוקדם יותר – בשעה שהחל לצבור את צאן לבן – אך אז הוא התמהמה, וכעת הוא חייב ליזום ולהוביל. הוא מנצל את ההזדמנות שבה לבן הולך לגזוז את צאנו, וכמו רחל הגונבת את התרפים הוא גונב את לב לבן ובורח בלי להגיד. אמנם מרשים יותר לעזוב מתוך עמידה חזיתית מול לבן, ומתוך מסיבה גדולה, אך יעקב חושש כנראה שלא יעמוד בכך, ושהשיח עם לבן ישוב למתק השפתיים המתעתע שמאפיין את סאגת עשרים השנים שהכיר כה טוב. העימות החזיתי עם לבן אכן מגיע – אבל בהר הגלעד, אחרי שניתק את הכבלים המנטליים ואחרי שבוע של פעלתנות עצמאית שלא ידע כמותה שנים. הבריחה העצמאית היא שהעניקה לו, ככל הנראה, את הכוח לעמוד מול לבן ולתת לו את נאום חייו – כוח שחיזק אותו לקראת המבחן הבא של העימות עם עשו.

ואולי הכול טמון בפסוק הראשון של הסדר הזה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב:
שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ

הסיוע של ה' מגיע בצורה של חלום אזהרה שמקבל לבן רגע לפני שהוא מדביק את יעקב בהר הגלעד. אך יעקב לא יודע על החלום הזה, וגם לא מבקש אותו או מתפלל עליו (כפי שהתפלל בבית אל וכפי שיתפלל לפני המפגש עם עשו). יעקב נתון כולו לקדחת העשייה והעצמאות, לתפיסת גורלו שלו בידיו, ולידיעה שעליו לעשות – "שוב אל ארץ מולדתך" – ורק מתוך כך תבוא העזרה הא־לוהית. וגם אז, לא כעניין חיצוני אלא כהעצמה שלו עצמו: "ואהיה עמך".

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בנובמבר 2013, ב-גיליון ויצא תשע"ד - 848 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: