הפצצה המשיחית מאיראן | חבצלת פרבר

דיפלומט איראני הופך בן חסותו של עיתונאי ישראלי במרדף שנוטלים בו חלק סוכנים חשאיים, משמרות המהפכה וחרדים קיצוניים. מותחן אקטואלי גדוש ידע

96901אללה אוהב אותי

אברהם בנמלך

כרמל, תשע"ג, 430 עמ'

רומן המתח של אברהם בנמלך עוסק במה שעומד כיום בראש סולם האיומים והעדיפויות של העיסוק הדיפלומטי בישראל ובקהילייה הבינלאומית בכלל: האיום הגרעיני האיראני והמאמצים למנוע אותו. אמונה מיסטית משיחית של הזרם השיעי, המעורבבת עם קנאות פוליטית ודתית וטכנולוגיה של המאה ה־21, היא הרקע לאיום האיראני הגרעיני – וגם לספר "אללה אוהב אותי".

לפרויקט הגרעין יש באיראן לא רק משמעות פוליטית ולאומית אלא גם דתית ומיסטית: מתברר שבזרם השיעי – הזרם הדתי השני בגודלו ובחשיבותו באסלאם והאמונה השלטת באיראן – קיימת גרסה פחות מוכרת של אמונה במשיח שיבוא באחרית הזמן. הח'ליף השיעי, "האימאם", משמש כמתווך בין האל לבין המאמינים. לפי הזרם הראשי של השיעה, הזרם ה"תריסרי", נעלם האימאם השנים־עשר במאה התשיעית באורח מסתורי וייתכן שנרצח. לזכר הירצחו מציינים השיעים את חג העשורא המצוין בתהלוכות רבות־משתתפים שבהן המאמינים מצליפים בגופם בשוט עד זוב דם.

כל הכתות השיעיות מאמינות שהמנהיג הנעלם עתיד לשוב לעולם באחרית הימים ולגאול את המאמינים. אבל בתוך הזרם השיעי הגדול, בני אחת מן הכתות המשניות – כת ה־“את‘נא עשריה“ – מצפים לשובו של האימאם השנים־עשר (המהדי) בדור הנוכחי. על פי הידוע לחוקרים המתמחים בעולם התוכן הייחודי של השיעה, מנהיגי איראן כיום, וביניהם הנשיא לשעבר מוחמד אחמדינגא‘ד, נמנים עם בני כת־משנה זו, והאפוקליפסה שמבטיחה פצצת האטום האיראנית לחולל בעולם מיועדת להביא להופעתו של המהדי.

את הרעיון לרומן קיבל אברהם בנמלך, איש “קול ישראל“ הוותיק, לראשונה בעת ביקור בניו יורק. לאחר תחקיר מקיף על המתרחש באיראן, החלו דמויות הרומן להתגבש במוחו. כמתבקש מן המורכבות והאופי הבינלאומי של הנושא, כולל סיפור המתח ערב רב של דמויות: סוכני מוסד ומודיעין ישראלים, סוכני FBI, מנהיגי השלטון האיראני ואנשי משמרות המהפכה. עם כל אלה מתעמת עיתונאי ישראלי (בן דמותו של המחבר, שאינו עומד בפיתוי ולקראת סיום הספר מזדהה בשמו…) המגונן על בן לווייתו, סייד חוג‘את אל־אסלאם (כלומר, איש דת המצוי בדרגה אחת מתחת לאייתוללה בהיררכיה הדתית האיראנית) עלי עאזם חסני טבטבאי.

96901

אפילו קהילה קיצונית של חרדים קנאים משכונת ויליאמסבורג שבניו יורק, המתנגדים לציונות ושוללים את קיומה של מדינת ישראל, מופיעה בספר, ושם נערכת פגישה מפתיעה של העיתונאי הישראלי עם אשת האדמו“ר של קהילה זו, שהיא בת דודה של אחד מראשי המוסד הישראלי. כולם – סוכנים ואנשי המודיעין, שליחי כוחות הרשע ושוטרי הכוחות הטובים – רודפים אחרי העיתונאי הישראלי ובן חסותו האיראני במסעם הארוך והמפותל מניו יורק לישראל.

קשה לתמצת את הספר מבלי לחשוף יותר מדי פרטים מאלה שיוצרים את אווירת המתח התזזיתית שמאפיינת את הסיפור. באופן כללי מדובר בדיפלומט איראני שעורק מן המשלחת הדיפלומטית של ארצו לאו“ם הישר אל בין זרועותיו של העיתונאי הישראלי. האיראני “אמנם התקדם במעלות השיעה והיה צעיר המולות בדרגתו, אבל אז נבלמה התקדמותו ובתואר הנכסף אייתוללה לא זכה“. מתוסכל וממורמר הוא משכנע את עצמו שהוא הוא “בן הזמן“, המהדי, המשיח המיוחל שיביא צדק וגאולה לעולם, או לפחות מבשר המשיח. מניו יורק נודדת העלילה לירושלים, להתמודדות בין ראש המוסד לראש הממשלה בנוגע להתנקשות בחייה של אישיות איראנית בכירה הנמצאת בעצם אותם ימים בארה“ב, ומשם תשוב למנהטן, תדלג לטהרן, למשהד, בחזרה לברוקלין וחוזר חלילה.

במקביל לקפיצות הגיאוגרפיות אנחנו גם מתוודעים לעוד ועוד דמויות מכל הצדדים: לבני משפחתו של איש המוסד ברנשטיין, לסוראייה – המאהבת או ה“צינה“ (מעין זונה חוקית) של עזאם, שבאוזניה הוא מגולל את כל פרשת התסכולים שלו בחייו הפרטיים והציבוריים, לדמותו המסתורית של “המפציץ“־ המדען שמאחורי הפצצה המיועדת לחולל שואה תוצרת איראן, שבראשו שמור סוד ביקוע הפצצה האפוקליפטית ועוד ועוד.

מפה לשם אנחנו שומעים סיפורים מפורטים על ימיה הראשונים של המהפכה הדתית באיראן, על טהרן ואנשיה, על עיקרי הדת השיעית ועוד. כמות המידע שגלום בספר עצומה וכמעט כמוה גם הפוטנציאל של הספר כספר מתח. אבל עם כל העניין שאצור במידע המפורט בספר, והוא בהחלט מעניין – ניכר שהמחבר חקר ולמד את מה שהיה צריך ללמוד והוא יודע כיצד להעביר את הידע הזה לקהלו – השכיחות והנפח של הסטיות מן העלילה פוגמים ברצף העלילה ומחבלים באופיו של הספר כספר מתח, וחלק לא מבוטל של הסטיות הללו גם אינו מוסיף הרבה לקורא.

בלהיטותו של בנמלך לשתף אותנו בידע הרב, העשיר והחשוב שצבר במהלך הכנותיו לכתיבה הוא פגע בלא משים בפוטנציאל הספרותי של הספר שכתב וחבל. אילו הייתה נוגעת בכתוב ידו של עורך ספרותי מיומן, היא הייתה עושה עם הסיפור, עם המחבר ועִמנו חסד רב.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' כסלו תשע"ד, 8.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בנובמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויצא תשע"ד - 848, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: