גאולת הנוכרי | ישראל מידד

סיוע הנוצרים להתיישבות ביש"ע מהווה הגשמה של חזון הנביאים. המקורות מלמדים שאל לנו לדחות את רצונם לסייע, אלא להיפך – להושיט יד ולקרבם

כבר מאות שנים העם היהודי נעזר בנוצרים בהגשמת כינון הבית היהודי הלאומי בארץ־ישראל. הדבר נכון עוד מימי סר הנרי פינץ‘, שב־1621 כתב על “הרסטורציה הגדולה“ שבשיבת ציון, ומימי נפוליאון, הלורדים שאפסטבורי ואוליפנט, הרב מנחם־מנדל משקלוב ושיחותיו ב־1827 עם המומר יוסף וולף על מנת לקדם מהלכים דיפלומטיים עם הקונסוליה הבריטית בירושלים, ועד ללורד בלפור ולימינו אנו.

הסיוע בימים אלו מתבטא ברמות הבכירות ביותר של מסדרונות משרדי החוץ ובתי הפרלמנט ואף עובר לשטח בהתנדבות בכרמינו שבמרחבי ארץ יהודה והרי השומרון, וכפי שניסח זאת הרב אליעזר מלמד:

בעת החדשה אנו עדים לתמיכה הולכת וגוברת של נוצרים אוונגליסטים בישראל […] הם רואים את היישובים החדשים […] במקומות המתוארים בתנ"ך, מתרגשים מגודל הנס של שיבת ציון, ונפעמים מהתגשמות הנבואות הקדמוניות של נביאי ישראל […] ("הנוצרים שמקיימים את נבואת ישעיהו", בשבע, 18.9.13).

מתנדבים בכרמים ובפרדסים. נוצרים אוונגליסטים בכרם זיתים ליד שילה צילום: מרים צחי

מתנדבים בכרמים ובפרדסים. נוצרים אוונגליסטים בכרם זיתים ליד שילה
צילום: מרים צחי

להתקרב לקדושה

היחס החדש אליהם אל לו לשאת אופי דוחה, גם אם קיימת הצדקה לחשדות שמאחורי התופעה אולי עומד רצון לנצל את תמימותנו. מצד אחד בוודאי שיש להיזהר מאלה אשר כוונתם היא להתחבר כדי לפתות למטרת התנצרות. מניסיוני, הפעילות ההתנדבותית החקלאית ביש"ע איננה בקטגוריה הזאת, ובוודאי לא העבירה אף מתנחל על דתו. מצד שני, יש להכיר בכך שמקור התלהבותם הוא סיוע להגשמת נבואות ישראל ותהליך הגאולה. באים אלינו, ליישובי יהודה ושומרון, בני נכר ומתנדבים בכרמים ובפרדסים. הם גוזמים ובוצרים. הם שותלים ועוסקים בעבודות רבות במקום בני ישמעאל, במקום תאילנדים וגם במקום יהודים שאינם רואים בעבודת אדמה מקצוע. הם גם תורמים ומסייעים לנו במאבקים מדיניים, פוליטיים והסברתיים. הם מתרשמים מהאמת המקראית ומהמציאות העכשווית ביש"ע ומרגישים שעליהם להיות חלק ממנה.

האם יש במקורות שלנו תובנות שניתן להיעזר בהן? שלמה המלך גילה יחס אוהד ומתחשב:

וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ […] אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר־יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ, לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל (מלכים א‘, ח, מא־מג).

המלבי"ם מציין, ובתיאורו יש הד לימינו אנו, כי הגם שהנוכרי מצוי במקומו ה"בלתי ראוי" מבחינה דתית, הרי ששלמה מבקש מהקב"ה שיקשיב ויאזין גם לו:

סיבת בואו הוא בעבור שנתפרסם ביניהם שמע שם ה' הגדול שהוא משגיח ומשדד המערכה […] אליו תשמע גם כן הגם שאינו כדאי ולא עשה תשובה […] הגם שתפלתו תהיה על דבר בלתי ראוי מצד עצמו.

משך ההיסטוריה הלא־יהודי "בא" והיחס אליו היה יחס חיובי. הדוגמאות כוללות את יתרו ("ויָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל־מֹשֶׁה… וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵא־לֹהִים"; שמות, יח, ה; יב), נעמן ("וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע"; מלכים ב' פרק ה, ט); ובאחרית הימים, בני אנוש רבים יבואו לירושלים ("וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם… וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה“; ישעיהו ב, ב־ג).

הקמת המדינה בתש“ח, וגם שיבתם ההיסטורית של ישראל בתשכ“ז לחלקי מולדת שנגזלו, מהוות אתגר תודעתי, מעשי, השקפתי ותיאולוגי לעם ישראל. אך לא רק לו. ההתפתחות וההתעצמות של העם היושב בציון, ניצחונותיו במלחמות והישגיו הכלכליים, המדעיים והחברתיים מעמידים בפני הלא־יהודי לא רק את השאלה “מי הוא העם היהודי“ אלא גם “מי אנחנו?“.

לפי חזון הנביאים, המציאות הגאולית כוללת גם את בואם של בני נכר, קודם לסייע לנו ולתמוך בנו ואחר כך להכיר את הדרך הטובה של אמונה בה‘ ובתורתו. כך מנבא לנו הנביא: “וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ, וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ“ (ישעיהו סב, ב); וכן: “וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ. כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ. וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ. לְהָבִיא אֵלַיִךְ חֵיל גּוֹיִם וּמַלְכֵיהֶם נְהוּגִים. כִּי־הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא־יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדוּ, וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ“ (ישעיהו ס, י־יב).

רבי זאב וולף מזיטומיר, בעל “אור המאיר“, תלמיד המגיד ממזריטש שעלה ארצה ב־1798 (ואף פגש בחיפה את רבי נחמן מברסלב שהיה באותה תקופה בארץ־ישראל), מפרש את הפסוק בצפניה ג‘ ט, “אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה‘“, בהבנה שעל עם ישראל להתחזק ולדבר בקול צלול ומלא קדושה, וכך יוכל לקרב אף את הלא־יהודי אל הקדושה:

שאנו יכולים לקרא כולם, אפילו אומות העולם, לקרבם אל הקדושה […] להוציא ניצוצות קדושות שבהם, לקרבם אל הקדושה ובפרט לעתיד שתתרבה ההשגה בעולם מגדולם ועד קטנם. ואז אהפוך אל העמים להופכם מרע לטוב, כנזכר "עד כי יבא שילה" ושפה ברורה כזה גורם "ולו יקהת עמים", אסיפת עמים לקרבם אל הקדושה […] אם היות להם לישראל שפה ברורה וקדושה, יוכלו לאסוף הניצוצין קדושים שבהם המחיה אותם.

בדרך אל הנלווה

אני מבקש להעמיד לדיון הסתכלות חדשה נוכח המציאות בשטח דהיום על בסיס "שינוי מטריקס". מכיוון שאנו מתקדמים בשלבי הגאולה עלינו להיערך, מעשית ובמיוחד תודעתית, לחובה לקדם את התממשותה של ההתפתחות הדו־שלבית המוצעת. לפי הבנתי, למרות התנגדויות ורתיעות רבניות מסוימות ניתן להגיע לניסוח מסמך הבנות והתחייבויות כדי שהמהלך של "בן הנכר הבא" לא יהווה סיכון של ניסיונות מיסיון, אלא שלב ראשון בדרך לשלב הבא – "בן הנכר הנלווה".

הרי אותן נבואות המבטיחות לעם היהודי את גאולתו הממשית ("וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ", זכריה ח ה; "הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ", שם יב) קשורות לתופעת "בן הנכר הבא" ("כֹּה אָמַר ה' צְ־בָאוֹת: עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת… וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְ־בָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם"; זכריה ח כ, כב).

השלב השני בתהליך זה הוא "בן הנכר הנלווה". כך נאמר בישעיהו נו ו־ח:

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִיםוַהֲבִיאוֹתִים אֶל־הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי.

על פי "מצודת דוד", בן הנכר עדיין אינו יהודי במצב המתואר אם כי הוא "שווה בשווה עם האזרח בישראל". הוא בתהליך גיור, הוא מתקרב, הוא מתרשם מעוצמת ישראל ומתחיית ארץ ישראל ועם ישראל בכל התחומים ואנו מצווים לקרבם, שיתלוו אלינו.

אין ברצוני להידרש לסוגיה ההלכתית האם מותר לקבל "צדקה" או "נדבה" מן הגוי. הרי הספרות איננה חד־משמעית. האם נגדיר את סיועם "מתנה"? האם ניתן לשלם משהו סמלי כדי להימנע מבעיה כלשהי? אם אנו נעזרים בגוי להחליף פקק בארון החשמל בשבת או בעניין מכירת חמץ בפסח, אולי המכשול של עבודתם בשדות איננו כה מסובך. ולגבי עבודה זרה, האם עקרונית אזרחי תאילנד הבודהיסטים יותר "כשרים"? הרי הבונים את בית ה' בירושלים זכו, על פי עזרא ד, במתנה של הוצאות על חשבון המלך דריוש!

בתקופה זו של גאולתנו אנו מתחזקים ברוחניות ובחומריות. מצבה של מדינת ישראל מול העוינות המוסלמית המקומית והאזורית, מול האנטי־ציונות האירופית ומול הדיפלומטיה האמריקנית מחייב אותנו להסתייע בידידים ובבני ברית. לעתים אפשר לרכוש סיוע זה בכסף, בסיוע הדדי בתחום המדע, אך יש גם ידידים שבאים מתוך הכרה רוחנית המבוססת על כתבי המקרא. אין לדחות סיוע זה אלא לגדור אותו כך שלא ניפגע.

ישראל מידד, תושב שילה, מזכיר אגודת "אל הר ה'", הוא חבר הועד המנהל של עמותת "ידידים נוצרים של היישובים ביש"ע"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' כסלו תשע"ד, 8.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בנובמבר 2013, ב-גיליון ויצא תשע"ד - 848 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

%d בלוגרים אהבו את זה: