אחדות גדולה משותפות | ניר מנוסי

קונפליקט הדת והמדע, שהתבטא בעבר בהתקוטטות בין ציטוטים מקראיים לתגליות מדעיות, מועלה בספר להתמודדות רחבת־היקף הנאבקת בקמפיין האתאיסטי החדש. אך מודל השותפות שהוא מציע חביב מדי

 השותפות הגדולה

הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות

יונתן זקס

מאנגלית: צור ארליך

מגיד, 2013, 386 עמ'

 הרב יונתן זקס הוא אחד האינטלקטואלים האורתודוקסים הבולטים של זמננו. לפני חודשים ספורים הוא סיים את כהונתו כרב הראשי לאנגליה לאחר 22 שנה בתפקיד, שבמהלכן זכה לתואר לורד ובסופן פרש באירוע מפואר שכלל נאום חברי מהנסיך צ'ארלס. לצד פעילותו הציבורית מתייחדת כהונתו בזמן הרב שהוא הקדיש מתוכה לכתיבת ספרים: אחת לשנה יצא מתחת ידיו ספר חדש, במגוון רחב של נושאים – מפרשנות לחומש ולתפילות, דרך חינוך ואמונה ועד לפוליטיקה וכלכלה.

רק נושא גדול אחד המעסיק את האדם הדתי המודרני – אכן, הנושא שעל צירו נסב השער בין שני עולמותיו – דחה הרב זקס עד סמוך לסוף כהונתו: אמונה ומדע. ספרו ההגותי האחרון, "השותפות הגדולה: הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות", שיצא לאור באנגלית בשנת תשס"א, מוקדש כולו לכך, והוא רואה כעת אור בעברית בתרגומו המצוין של צור ארליך. הספר הוא הזדמנות טובה לפתוח מחדש לדיון את הנושא שלרבים נדמה שאין מה לחדש לגביו, נושא היהדות והמדע.

ה"אתאיסטים החדשים"

לא ניתן להבין את "השותפות הגדולה" בלי להכיר את התרחשות הרקע שהובילה לכתיבתו. בשנים האחרונות, בד בבד עם התחזקותה של הנצרות האוונגליסטית בארה"ב מחד והתפרצותו לזירה העולמית של האסלאם הפונדמנטליסטי מאידך, הולכת ומחריפה המתקפה החילונית נגד כל מה שבשם דת ורוחניות יתקרא. קבוצה בלתי פורמלית של הוגים שזכו לכינוי "האתאיסטים החדשים", בראשם ריצ'רד דוקינס, החלו כותבים, נואמים ומתפלמסים באופן בוטה נגד מעורבות הדתות כולן בחינוך, בחברה ואף בגידול הילדים בבתיהם. הדבר הגיע לשיא מסוים בקמפיין שילוט חוצות עוקצני שהתנוסס על גבי האוטובוסים הלונדוניים לפני מספר שנים – ראיה ברורה לתחושת השליחות של האתאיזם החדש – ושלעדות הרב זקס הוא שדרבן אותו לכתוב את הספר.

בתמצית, "השותפות הגדולה" הוא ספר פולמוסי ואפולוגטי (במובן הפשוט והניטרלי של המלה, בלי הנימה השלילית שמשום מה הודבקה לה) הנכתב כתגובה לאתאיסטים החדשים, במטרה כפולה: האחת, להגן על הדתות המונותיאיסטיות ולהצדיק את המשך קיומן בעידן המודרני; והשנייה, לקדם גישת "גם וגם" ביחס לדת ולמדע, שלפיה מדובר בשני צדדים יסודיים ומשלימים בהוויה האנושית שאת שניהם יש לטפח. זקס נע לקראת מטרות אלו בסגנון רהוט, חינני ומלומד, המשובץ אמרות שפר חינניות והמשלב את קורות ההתפתחות האינטלקטואלית האישית שלו.

הספר עוסק במופגן ב“דת“ ומדע, לא ביהדות או תורה. את המונח “דת“ בספרו מגדיר זקס כגרעין המשותף של שלוש “הדתות האברהמיות“ – האמונה “באל פרסונלי, שברא את העולם באהבה, ושחנן בצֶלם כבודו וקדושתו כל אחד מאיתנו“ (עמ‘ xviii). דומה כי זקס, שנוכח המתקפה הרוחבית של האתאיסטים החדשים מוצא עצמו במחנה אחד עם אנשי דת נוצרים ומוסלמים (שעמם הוא בא במגע תדיר מתוקף תפקידו), מושיט להם את שתי ידיו ומציע ספר שישרת את מטרותיהם המשותפות. כך מצד הגדרת הספר המוצהרת; בפועל זה מורכב יותר: במקומות רבים (בעיקר בחלקו הראשון של הספר) מתמרן הרב זקס בין עיסוק ב“דת“ במובן כוללני זה לבין עיסוק המייחד את היהדות דווקא, ואף מבליט את ההבדלים בינה לבין הנצרות.

מהצד השני, גם עיסוק הספר במדע הוא כוללני ורחב. אך כאן אין מדובר בהכרח בחיסרון, אלא פשוט בגישה רחבת אופקים לנושא המדע. בניגוד לספרים אחרים בנושא, זקס אינו נכנס כמעט כלל לסוגיית הסתירות הספציפיות בין אמירות התורה לתגליות המדע, ובכלל מקדיש תשומת לב מועטה לנושאים מסוימים במדע (היחידה היוצאת מן הכלל היא תאוריית האבולוציה, שלה מוקדש פרק שלם, הנוקט גישה המקבלת אותה כמעט לגמרי אך מפרשת אותה מחדש באופן טלאולוגי כמכוונת ליצירת האדם). תחת זאת, עוסק זקס במדע כמגלם את השקפת העולם הרציונלית והמודרנית בכללותה, כפי שזו עומדת מול עולם האמונה והמסורת, בהקשר הרחב ביותר. במובן זה, “השותפות הגדולה“ מהווה תרומה חשובה למדף הספרים הדתי העכשווי: הוא הספר הראשון לזהות כי קונפליקט האמונה והמדע הוא רחב־היקף הרבה יותר מאשר שאלת הסתירות בין פסוקים מסוימים לתיאוריות מסוימות, ולהבין כי הטיפול בו לא יכול להיות נקודתי אלא מוכרח לחבוק אותו בשלמותו.

הספר מחולק לשלושה חלקים: חלקו הראשון (ולטעמי המקורי והמעניין ביותר), “א־להים והחיפוש אחר משמעות“, עוסק בניתוח הדת והמדע כשני צדדים משלימים בתודעה האנושית, שאותם ממשיל זקס לשני חצאי המוח. החלק השני, “מדוע זה חשוב“, הוא כתב הגנה על הדתות המונותאיסטיות, הטוען כי שימורן חיוני לשם טיפוח כבוד האדם, המוסר המוחלט, הנאמנות המשפחתית ועוד. לבסוף, החלק השלישי, “האמונה ואתגריה“, מבקש להתמודד עם כמה מהקושיות העיקריות המוצבות בפני האמונה: תאוריית האבולוציה; הטענה כי קיום הרע שולל את האמונה בבורא טוב; הטענה שמעורבות הדתות בפוליטיקה מובילה תמיד לניצול לרעה של כוח; הטענה כי קיומו של א־לוהים אינו מוכח.

הרב יונתן זקס והאפיפיור בנדיקטוס ה־16 במפגש מנהיגים דתיים בלונדון, 2010  צילום: אי.פי.אי

הרב יונתן זקס והאפיפיור בנדיקטוס ה־16 במפגש מנהיגים דתיים בלונדון, 2010
צילום: אי.פי.אי

שתי נקודות תורפה

"השותפות הגדולה" הוא ספר מרשים, אך סובל משתי נקודות תורפה עיקריות. הראשונה היא היתוך היהדות, הנצרות והאסלאם לכדי "הדת האברהמית". מטרתו של זקס היא כאמור ליצור חזית משותפת מול האתאיסטים החדשים, ולזכותו אפשר גם להזכיר את דברי הרמב"ם שלפיהם הנצרות והאסלאם נועדו "ליישר דרך למלך המשיח", ובמובן זה אפשר לראותן כשותפות למאבק בחילוניות (בדוחק רב כמובן, שכן הרמב"ם מקדים ואומר שאלו חשבונות א־לוהיים, לא אנושיים).

אך זקס משלם מחיר כבד על טשטוש הפערים הזה. קודם כול, יש משהו מעט בלתי ישר בהצגת שלוש הדתות כאחיות נאמנות שההבדלים ביניהן זניחים. כדי להמחיש זאת מניח זקס זה לצד זה, באופן מאולץ ביותר, מקורות מכתבי שלושתן, והתוצאה צורמת ומטעה, לעתים עד מאוד (כהשוואת האמירה הנוצרית "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים", היוצרת קרע מוחלט בין השמימי לפוליטי, להבחנה ביהדות בין הכהן למלך, הכפופים שניהם לתורה ולנבואה). לפחות במקום אחד, מובילה את זקס החבירה לנצרות ולאסלאם למקומות אבסורדיים: בפרק על הדת והפוליטיקה, למשל, בהגיבו לטענה כי הדתות שימשו צידוק לשפיכות דמים, מוצא עצמו זקס כמעט מתנצל על מסעות הצלב והג'יהאד. ידוע שהפוליטיקה יוצרת בריתות משונות, רק חבל לראות שהדבר מגיע גם למוסד הרבנות.

בנוסף, טשטוש ההבדלים עומד בסתירה למגמתו של זקס בחלק הראשון להנגיד בין היהדות והנצרות. לדעתי היה ראוי דווקא לפתח ולחדד את הטענה שם כי הקונפליקט בין המדע והאמונה הוא תסבוכת נוצרית דווקא, על מנת להמחיש כי חבירת המדע ליהדות לא תוביל בהכרח לשידור חוזר של הטראומות שחווה בידי הנצרות (לעמוד למשל על כך שמכיוון שביהדות מרכז הכובד הוא המצוות המעשיות, ישנו מרחב תנועה גדול בכל הנוגע לאמונות ודעות, בעוד אצל הנצרות הדברים הפוכים).

אך עמוקה ומשמעותית מנקודה זו בעיניי היא נקודת התורפה השנייה, אף שהיא פחות בולטת לעין. כוונתי לבחירה להגדיר את היחסים הרצויים בין הדת והמדע כ"שותפות". לכאורה, זו בחירה מעולה, ואין לי ספק שהיא תכבוש לב רבים. היא אינה מוחקת צד כלשהו או מנכסת אותו, ומאידך גיסא אינה בגדר יישוב סתירות בעלמא, בבחינת הפסקת אש קרירה. שותפות משדרת אחווה והשלמה הדדית והזדקקות זה לזה. בנוסף, דימויו המרכזי של זקס שלפיו התבונה והאמונה הן שני צדדים מהותיים בנפש האדם, על דרך שתי אונות המוח, משכנע למדי.

אך הבעיה באידיאל השותפות היא בדיוק זו: הוא חביב מדי, ובחביבותו טמונה סתמיותו. גישתו של זקס ליחסי התורה והמדע היא שכפול עמדתו ביחס לדתות האחרות ולעולם המודרני בכלל, כזו שאנו רואים במפגשים דיפלומטיים – קידה ג‘נטלמנית של כבוד הדדי, לחיצת יד גברית וצעידה פוטוגנית אל אולם הכנסים עם הז‘קט תלוי על הכתף. והבעיה ביחסים מנומסים כאלו היא שהם תמיד נמנעים מצלילה לשני עומקים: עומק הסתירה ועומק החיבור.

מצד אחד, עומק הסתירה: יש משהו כובש באתאיזם הצרוף, הטוטלי, שנראה שאינו מוכר לזקס בנפשו פנימה. היכולת לצייר עולם המונע לגמרי מכוח עצמו מרשימה ביותר. אין להתעלם ממנה, ואף יותר מכך – יש להעלותה, בלשון הקבלה, לשורשה. דווקא בשל עצמאותו וכובד משקלו של היקום בייצוגו האתאיסטי – היותו מספיק לעצמו לחלוטין – ניתן לזהות בו גילוי א־לוהות מיוחד שאין בשום דבר אחר, ויש לדבר משמעות דתית עמוקה.

מהצד השני, עומק החיבור: שותפות פירושה השלמה הדדית המועילה לשני הצדדים – אך מותירה אותם נפרדים. בוודאי שנחמד ונעים ליהנות מפירותיהן של האמונה והמדע גם יחד; אך מהאמונה בבורא אחד נובעים כיסופים לאחדות עמוקה יותר ביניהם. אם נותן התורה ובורא העולם חד הם, הרי שהתורה והמדע אינם רק שתי התגלויות משלימות, אלא הם מחוברים בשורשם, וביכולתנו לאחדם לכדי חכמת אמת שלמה אחת. המשל המסורתי לכך, המופיע בספר הזוהר (ובולט בהעדרו מספרו של זקס), ממשיל את התורה והמדע, בהתאמה, למים שמעל הרקיע ושמתחת לרקיע, שבמקורם היו מאגר כולל־כול אחד, והעתידים להתאחד מחדש במעין “מבול“ רוחני של ידע וחכמה עד כי “מלאה הארץ דעה את ה‘ כמים לים מכסים“.

למעשה, שתי נקודות התורפה תלויות זו בזו: שותפות אפשרית רק עם דת שפניה טושטשו, דת של “אל פרסונלי“ חסר תביעות מוגדרות, של “אמונה“ חסרת סעיפים ושל “כבוד האדם“ שאיננו אלא דרך ארץ בסיסית. עמידה מלאה מאחורי ההצהרות הספציפיות של אחת הדתות לא תאפשר הסכם שותפות בעלמא, שמשמעותו רידודה לכדי קישוט מסולסל בשולי החיים החילוניים הרציונליסטיים. אך אי אפשרותה של שותפות כזו אין פירושה קרע בין שני הצדדים, אלא היא מביאה אותנו לפרשת דרכים: דרך אחת אכן מובילה לפרֵדת שני הצדדים בשל סתירות בלתי ניתנות ליישוב; אך הדרך השנייה מובילה למרחב חדש של אפשרויות חיבור והפריה הדדית בין התורה והמדע, הממחישות כי “ניתנו מרועה אחד“ ומשקפים את אחדותו.

 ניר מנוסי, כותב ומרצה בנושא חסידות ותרבות מודרנית, מכין כעת ספר המציג את שיטת הרב יצחק גינזבורג לחיבור התורה והמדע

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' כסלו תשע"ד, 8.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בנובמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויצא תשע"ד - 848, יהדות, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

%d בלוגרים אהבו את זה: