שיפוט מהיר | צור ארליך (847)

ספרות חתולית יפה

שלוש נובלות, אלי שרייבר (חתולי)

מסדה, 215 עמ'

 אלי. שם משעמם כזה, למה שיעורר עניין. אחר כך, שרייבר. שפירושו בעברית סופר. סתם סופר. ולבסוף חתולי. "פרס ישראל לספרות יוענק השנה לַסופר חתולי" – זה יישמע מוזר, אין ספק. סופר צריך לקחת את עצמו ברצינות. הנה לנו פתרון משולש לחידת נידחותו היחסית של הסופר הוותיק, שפרסם כבר 25 ספרים ומחזות משלו הועלו עלי במות ובכל זאת נשאר די בצד.

תשובה לשאלה של שוליוּת ומפורסמוּת בעולם הספרות צריכה כמובן להימצא בטקסטים עצמם, לא בשמו של המחבר. אבל גם כאשר אנו ניגשים לשלוש הנובלות החדשות של שרייבר, התשובה המסתמנת היא מדרש־שמות על שמותיו.

שלוש הנובלות שונות זו מזו, אך גיבורי השתיים הראשונות משתחלים אל השלישית, הקצרה, עד שדומה שזה תפקידה העיקרי. בנובלה הראשונה, בחורה תמימה נכנסת להריון בלי מגע עם גורם כלשהו שיכול להסביר זאת. גם לא אסיר סריס שהתארח בביתה. בשנייה, המצחיקה עד מאוד, שני חברים הוללים מלַווים לשטוקהולם את נשותיהם המגיעות לקבל פרס נובל, והם טֶרף לאתוס השפלת הגבר הקונה לו שביתה במקומותינו. בשלישית פוקדת את הארץ מכה קרנבלית של התאבדויות.

הסופר, השרייבר, נוכח מאוד בנובלות, אם בהרהוריו הגלויים ובשיחותיו עם הקורא, אם כדמות בתוך הסיפור. אלי, השם הכלל־ישראלי והלא מזוהה הזה, מסמל את האופי הישיר מאוד, הבוטה לפעמים, הנון־שלאנטי, שיש בכתיבה שלו. והחתולי הוא אולי העיקר: הוא שורט, הוא גמיש, הוא מתפנק, הוא אי־גיוני, הוא נופל על ארבע רגליו וממשיך ללכת. התרכובת הזו בין יסודות האלי, השרייבר והחתולי ייחודית ומרעננת, ובעיקר שונה למדי ממה שרגילים פה בישראל לקרוא לו "ספרות יפה". אך צרתו של המחבר היא שרק קהל קוראי הספרות היפה יוכל לעכל בהנאה תרכובת זו.

נטול נכבה

הסיפור של נאסיף, יוסי גרנובסקי

מטען, 38 עמ'

הכותר, העטיפה המשופמת, האיור הקודר שבגב העטיפה, זהותם הרדיקלית של הוצאת הספרים ומייסדה מקסים גילן – כולם אותות אזהרה למי שקצרה רוחו מקרוא על עקדת ישמעאל ועל אשמת ישראל. ועוד זאת: לצד "הסיפור של נאסיף" מפרסם המחבר יוסי גרנובסקי, בכרך נפרד, את הרומן "אל־מינא" (ערבית: "הנמל"), על שנות המאבק לעצמאות ישראל מזווית ראייה ערבית־יפואית. אז מה, שואל את עצמו הקורא הפוטנציאלי, לקרוא ולהתעצבן?

גם ההתחלה מדאיגה ציוֹנים מודאגים. "ביום שפגשתי את נאסיף פעם ראשונה, אני זוכר שראיתי בקפה גָ'אגֶ'ה שליד הבית שלי את משה שרת, החוואג'ה כמו שקרא לו אבו־עלי הדייג שהכיר אותו, יושב שם ולידו עמד בן־גוריון עם הגב אליו, הידיים מאחורי הגב והפנים אל הים. התרנגולות שהסתובבו לו בין הרגליים ומתחת לשולחנות לא הפריעו לו. בטח חלם באותו רגע על יפו רק ליהודים. יוּדֶן אִינֶן, אָרַבְּס רָאוּס". זו הפִּסקה הפותחת. היא מייצגת יפה את משלב השפה של היצירה, עברית מדוברת בפה ערבי. קל לשער שהיא מבשרת את רוחה הפוליטית של הנובלה הנפתחת בה.

ועל כן, ההמשך הוא הפתעה. לא נכבה, לא "זוכרות", אפילו לא קצת אפרטהייד לרפואה – אלא סיפור אנושי עדין, בסגנון מחוספס במתכוון, עם הזדהות עמוקה עם הגורל היהודי, עם מורכבות אנושית, ובעיקר פשוט סיפור טוב. המהדרין־פוליטית, מכיוון מסוים, יגנו את הרומן בין ערבי ויהודייה שבמרכזו – אבל אי אפשר לבקש הכול. סיפורו של נאסיף מגלגל אותו מבית־לחם לשירות בצבא הבריטי בבנגאזי שבלוב; ושם – לסיוע קריטי בהצלת יהודי העיר, מְצוּלקֵי השואה והכיבוש האיטלקי, מתגרת ידם של המקומיים, על ידי הברחתם למדינת ישראל הנולדת.

זו נובלה קצרה, מתאבן מצוין לקריאת "אל־מינא" הארוך יותר. המחבר וההוצאה ראויים לשבחים על הפורמט הזול שהעניקו לה, פורמט של מחברת, במחיר נקוב של 20 שקל. כך ראוי לעשות, אם כבר מחליטים להדפיס נובלה קצרה כספר בפני עצמו. בימינו אין זה מובן מאליו כלל.

זוועה עכשיו

הבריחה ממחנה 14 , בליין הרדן

מאנגלית: ענת שיר, ספריית מעריב, 231 עמ'

הרבה דברים מזעזעים מתוארים בספר הזה, אבל מזעזעת מכולם היא הידיעה שהם מוסיפים להתרחש עכשיו, כרגע. אנחנו רגילים לתהות על ההיסטוריה. לכעוס על עולם ששתק, או חָבק ידיים בלי הושיט עזרה. אבל קוריאה הצפונית מפעילה כעת־חיה גולאגים, שלא לומר מחנות ריכוז, שהמוני בני אדם נתונים בהם לרעב, לעינויים ולשלילת צלם אנוש. מה אנחנו עושים בנידון? מה אנחנו יכולים לעשות? לנו הישראלים יש אולי כבוד מיוחד להימנות בין גדולי שנואיה של ממלכת הרשע, אבל לא הרבה יותר מכך.

מקרהו של שין דונְג היוק, גיבור הספר התיעודי שלפנינו, חושף את מציאות חייהם של רבבות אסירים־עבדים, ושל עוד 25 מיליון נתיני צפון קוריאה שמחוץ למחנות העונשין, החיים אף הם בתנאי גולאג מוחלשים: שרירות שלטונית, תת־תזונה, היעדר שירותים רפואיים ומציאות שהופכת אותם לזאבים זה לזה. אולם מקרהו של שין הוא גם ייחודי: ככל הידוע הוא היחיד שהצליח להימלט ממחנה צפון קוריאני של "שליטה מלאה", כלומר כזה שיוצאים ממנו רק לעולם הבא; הוא מאותם מעטים שנולדו במחנה, לאסיר ואסירה שהותר להם להוליד, ויועד לחיות בו את כל חייו.

בנערותו הלשין שין על אמו ואחיו שתכננו לברוח, כי כך אולף לעשות – אך נענש בעינויי תופת כי מישהו אחר גנב ממנו את הקרדיט להלשנה. לאחר זמן הוכרח שין לצפות בהוצאה להורג של האם והאח. ההשלכות הפסיכולוגיות של חיים במקום כזה מגיל אפס מסמרות שיער כמו הזוועות הפיזיות – והעיתונאי האמריקני בליין הרדן, המחבר, מקפיד לעסוק גם בהן.

בכלל, הרדן הוא כותב מיומן המנווט היטב בין הממדים העלילתיים והעקרוניים של הסיפור, ואינו שוקע לא בפרטים ולא בהכללות. לאחר הבריחה המוצלחת של שין לסין עלילת הספר ממשיכה לשמור על מתח גבוה בהפגישה אותנו למשל עם המצוקה הנפשית של העריקים מצפון־קוריאה, ועם נטייתם של האינטלקטואלים הדרום־קוריאנים להשתיק, בשם אהבת השלום, את המאבק למען אחיהם הנדכאים בצפון. רק עריכת לשון כלשהי חסרה פה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 בנובמבר 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון תולדות תשע"ד - 847, שיפוט מהיר - צור ארליך. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: