"קָדוּס קָדוּס קָדוּס!“ | יוסי זיו

אוצר של הלכות ומנהגים שמור בזיכרונם של חכמי ביתא ישראל. מלבד התרומה לגיבוש זהותם של בני העדה, ההיכרות עמו מאירה באור חדש את לימוד ההלכה החז"לית

שעת בוקר. מוזמנים בגלימות לבנות מתאספים בפתחו של בית הכנסת לקראת טקס ברית מילה. לפתע זעקות שבר. "ארה ארה ארה!" (אסור אסור אסור!). סבו של התינוק חוסם בגופו את שער בית הכנסת ומונע את כניסת היולדת והתינוק. "זה אסור", הוא ממרר בבכי. היולדת והתינוק טמאים, אסור להם להיכנס לבית הכנסת. המקום קדוש וטהור, "קָדוּס קָדוּס קָדוּס!“.

אבי הרך הנולד מישיר מבט לתוך עיניו השחורות ואומר: “אבא! בארץ ישראל אין טומאה וטהרה, אין פרה אדומה ואין מי מנזך (מי חטאת, המטהרים מטומאת מת)“. האב מביט בזעם בבנו, ואומר בלבו: הביאו אותנו אל ארץ הקודש וגזלו לנו את הבנים ואת המורשת. עירומים נכנסנו אל הארץ הקדושה. באתיופיה נער לא העז להביט בעיניו של מבוגר, ודאי שבן לא הישיר מבט לתוך עיניו של אביו, בוודאי ובוודאי שלא העז לחלוק עליו, על אחת כמה וכמה שלא לעשות כן בפרהסיה ועוד בענייני הלכה. הכל נלקח מאיתנו: הכבוד, המסורת, התורה ואפילו הבנים.

לא אלמן ישראל. ראה מקבץ נידחי עמו ישראל ברחמים ושלח פתרון ממרום. טקס ברית המילה נערך במתנ“ס הסמוך, לשביעות רצון כל המשתתפים. אך מי שנכח במקום, והבין את אשר ראה, יודע היטב שהבעיה לא נפתרה ואנו רק בראשית הדרך.

בקתת הדם

המסורת ההלכתית של ביתא ישראל היא תורה שבעל פה פשוטו כמשמעו. לבני העדה אין ספרי הלכה. ספרות חז"ל לכל שלוחותיה: משנה ותוספתא, תלמוד בבלי וירושלמי, מדרשי הלכה ואגדה; כל אלו אינם מוּכרִים כלל ועיקר לחכמי העדה. הלכות ומנהגים עברו מדור לדור, מאב לבן ומקייס לבני עדתו, כאשר הקיום המעשי הוא התיעוד היחיד של המסורת. בידיהם מערכת הלכתית שלמה, ברורה, מדויקת ומפורטת לפרטי פרטים, שנשמרה בעל פה. אפילו את לוח השנה ואילנות היוחסין נמנעו מלהעלות על הכתב.

כפרי העדה באתיופיה נשמרו בטהרה מוחלטת. כל טמא יצא אל מחוץ למחנה. יולדת נקבה שהתה שמונים יום בבקתת הדם מחוץ למחנה, יולדת זכר ארבעים יום, נידה וטמא מת הורחקו שבעה ימים, והנטמא בנבלה או בטומאת שכבת זרע שהה מחוץ לכפר עד שקיעת החמה. המסגיד (בית הכנסת) ניצב במקום גבוה במרכז הכפר וטהרתו נשמרה בהקפדה מיוחדת. כנגזרת ישירה מחובת שמירת הטהרה התקיימה ברית המילה בבקתת הדם, מקום מושבה של היולדת הטמאה. המוהלת היתה בדרך כלל אישה, שממילא נטמאת תדיר. לאור זאת ניתן להבין מעט את כאב הסב, שנחרד מכניסת היולדת והתינוק הטמאים אל תוך בית הכנסת.

אור גדול שמוּר, מעבר לפנים השחומות וחרושות הקמטים, בזיכרונם של חכמי העדה. אוצר שלם של מסורת דתית, הלכות ומנהגים, שסכנת שכחה רובצת לפתחו. מה שלא יועבר או יתועד בדורנו יאבד בתהום הנשייה.

כאשר ניצב בן העדה האתיופית מול סתירה בין מנהג אבותיו ובין ההלכה המקובלת הוא נדרש להתאים עצמו להלכת השולחן ערוך כמקובל בקרב שומרי המצוות. שמירת הלכות ומנהגים שאינם עומדים בסתירה להלכה היהודית המקובלת – כגון חג הסיגד, ריקודי כתפיים ביום כיפור או שימוש בשמו הפרטי של הסב כשם משפחה – ראויה וחשובה. ניתן לראות בה קיום של "אל תטוש תורת אמך". אולם מעבר לקיום המעשי, היכרות רחבה ועמוקה עם המסורת ההלכתית של ביתא ישראל חיונית ביותר לגיבוש הזהות היהודית של בני העדה. עבר זמנו של כור ההיתוך מבית מדרשו של דוד בן גוריון. אנו זקוקים לכור היתוך חדש; כזה הנותן מקום נרחב לתרבות ולמסורת שהתגבשו בגלות ומתוכן מצמיח דור חדש של ישראלים יוצאי אתיופיה. לא ניכור ובושה במורשת האבות אלא היכרות וגאווה.

אוצר שלם של מסורת דתית שסכנת שכחה רובצת לפתחה. חג הסיגד בירושלים, 2012  צילום: מרים צחי

אוצר שלם של מסורת דתית שסכנת שכחה רובצת לפתחה. חג הסיגד בירושלים, 2012
צילום: מרים צחי

עובר בן שמונה

לא רק בני העדה יֵצאו נשכרים מהיכרות עם מסורת אבותם. חקר ההלכה האתיופית מאיר באור יקרות את פועלם האדיר של חז"ל. אינו דומה הלומד את דברי חז"ל כשלעצמם למי שלומד את דבריהם על רקע התקופה. מחקרים רבים מלמדים שמנהגה של ביתא ישראל תואם בפרטים רבים את מנהגי הכתות שפעלו בעם ישראל בשליש האחרון של ימי בית שני. כתות אלו היו היריבים המשמעותיים ביותר של הפרושים שמהם צמחו חז"ל. היכרות עם הלכות קדומות אלו משפרת לאין ערוך את הבנתנו בדברי חז"ל, ואנו עומדים משתאים מול כוח הנהגתם וניצחונם המוחץ על כל יריביהם. דוגמה נאה לכך נמצאת בדין מעמדו של עובר בהמה.

לדעת חכמים (משנה, חולין ד, ה), השוחט בהמה ונמצא עוּבָּר בבטנה פטור משחיטת העובר, שהרי "שחיטת אמו מטהרתו". היתר זה תקף אף אם העובר חי, למעט מקרה שבו העובר עמד על רגליו (הרמב"ם בפירושו למשנה). למשנה זו סיפא תמוהה: "רבי שמעון שזורי אומר אפילו בן שמנה שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו". כלומר, הבהמה נשחטה, נמצא בבטנה עוּבָּר חי, וזה גדל והיה לשור בן שמונה שנים החורש בשדה. לפי הכלל: "שחיטת אמו מטהרתו" האוכל שור זה פטור משחיטה, שהרי כבר "נשחט" כעוּבָּר במעי אמו. מה ראה רבי שמעון שזורי להרחיב את היתר העוּבָּר עד כדי אכילת שור בן שמונה שנים ללא שחיטה? אמנם אין הלכה כמותו, אך עדיין דבריו טעונים הסבר.

יתכן שמנהגם של ביתא ישראל יאיר עינינו. למנהגם כל עוּבָּר אסור באכילה. לפני כל שחיטת נקבה בדקו היטב שאינה הרה. אם בכל זאת נמצא עוּבָּר בבטנה; אם חי – שחטו וזרקו, ואם מת העוּבָּר – היה נזרק מיד. ראיית העוּבָּר כבהמה הטעונה שחיטה מתועדת גם במגילות מדבר יהודה, וסביר שהלכה זו נהגה בקרב כתות בית שני. כדי להוציא מלבם מרחיב רבי שמעון שזורי את היתר אכילת העובר ללא שחיטה, עד כדי אכילתו בגיל שמונה שנים. בדרך זו הוא מעצים את ההיתר החזל"י "שחיטת אמו מטהרתו".

כך דרכם של חז"ל בהלכות רבות. במקום להיאבק באיסור הכיתתי הם העצימו את ההיתר ופעמים רבות אף קבעו אותו כמצווה. הנושא עמוק ורחב מקוצר היריעה הניתנת כאן, לפיכך רק אצביע בקיצור נמרץ על מספר דוגמאות.

את קציר העומר בשבת – מחלוקת גדולה בין הפרושים לבין כתות בית שני – הפכו חכמי המשנה לטקס המוני, כדי להוציא מלבם של הבייתוסים. דיונים רחבים הוקדשו בתלמוד לביסוס ולהרחבה של העיקרון "פיקוח נפש דוחה שבת". נפסק להלכה שאפילו ספק פיקוח נפש דוחה את השבת, והומלץ שהדברים ייעשו בזריזות ועל ידי גדולי העדה דווקא. הדלקת נר שבת נקבעה כמצווה שמברכים עליה בשם ובמלכות. מצווה זו הפכה ברבות השנים, בעידודם הגלוי של חז"ל, לסמל מרכזי של יום השבת ושלום בית. יחסי אישות בערב שבת הומלצו לתלמידי חכמים ועליהם נאמר "אשר פריו יתן בעתו". חז"ל קבעו נחרצות (בבלי, שבת קלב ע"א): "וביום השמיני ימול בשר ערלתו – ואפילו בשבת". כמו כן ראו בעין יפה את הנושא בת אחותו לאישה, וקראו עליו את הפסוק "אז תקרא וה' יענה".

מעשים אלו היו אסורים בתכלית במנהג ביתא ישראל. ככל הנראה ביתא ישראל לא “המציאו“ החמרות הלכתיות. בדרך כלל מוצאים אנו זיקות והדים רחוקים להחמרות אלו בהלכה הקדומה בישראל. מכאן שמנהגם שימר ולא חידש. חז“ל העצימו את ההיתר עד שחלק ממעשים אלה הפכו לספינות דגל של שמירת תורה ומצוות. רק היכרות עם בני הפלוגתא של חז“ל מעניקה מבט רחב ועמוק לפועלם הנמרץ והנחרץ של חכמים.

אנחנו כמו איוב

את עומק חשיבותה של ההלכה האתיופית חוויתי באחד משיעורי התנ"ך בתיכון על שם רבין במזכרת בתיה. למדנו את תגובתו של איוב לאסונות שפקדו אותו. קראנו באיוב א, כ: "וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה" מְבֹרָךְ". שאלתי את תלמידיי אילו ממנהגי האבלות של איוב נוהגים גם בזמננו. רוב התלמידים ציינו את גזיזת שער הראש כמנהג אבלות שאינו נוהג כיום. לעומתם, טענו שני תלמידים יוצאי אתיופיה שהם זוכרים את גזיזת הראש כמנהג אבלות במשפחתם. "אנחנו כמו איוב" הכריזו בפני כל הכיתה בגאווה רבה. בכיתה השתררה דממה.

אמרתי שלפי ההלכה הנוהגת כיום אין מנהג של גזיזת הראש באבלות. יתר על כן, כל תספורת אסורה באבלות. אך שלום ועזריה עמדו בתוקף על נכונות מנהגם ועל הבסיס שיש למנהגם בפסוקי איוב. עקשנותם של תלמידיי שלחה אותי למסע מרתק בעקבות מנהג גילוח שער הראש באבלות. למדתי שגילוח מוקפד של כל שער הראש היה כנראה מנהג אבלות מקובל בימי בית ראשון. כך עולה מממצאים ארכיאולוגיים רבים, כך נהגו בביתא ישראל וכך מובנת שיטתו של רבי אליעזר, שדרכו לשמר הלכות קדומות. לשיטתו שבוית מלחמה מגלחת שער ראשה כחלק ממנהגי האבלות על אביה ואמה, ולא כדרשתו של רבי עקיבא, שאין אביה ואמה אלא עבודה זרה (ספרֵי דברים כי תצא ריג).

כך קוראים נביאי ישראל, במר לבם, לעם ישראל לקרוח קרחה, שהרי מנהג אבלות הוא, ובנבואות פורענות עסקינן – ישעיהו כב, יב: "וַיִּקְרָא ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק; יחזקאל ז, יח: "וְחָגְרוּ שַׂקִּים וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת וְאֶל כָּל פָּנִים בּוּשָׁה וּבְכָל רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה"; עמוס ח, י: "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר"; מיכה א, טז: "קָרְחִי וָגֹזִּי עַל בְּנֵי תַּעֲנוּגָיִךְ הַרְחִבִי קָרְחָתֵךְ כַּנֶּשֶׁר כִּי גָלוּ מִמֵּךְ". האם נביאי ישראל אינם מכירים את איסור קרחה למת המפורש בתורה? מדוע הם ממליצים לעם לקרוח קרחה?!

יש מקום לשער שהיה בעת העתיקה מנהג גילוח שער ראש באבלות; גילוח מוקפד של כל השיער כביטוי להרחקת פאר ויופי באבלות. מנהג זה לא נאסר בתורה. במרוצת השנים גלש המנהג לתלישה ומריטה אלימה של שער הראש עד זוב דם, כביטוי לצער על המת. זו היא הקרחה למת שאותה אסרה התורה לכוהנים בראש פרשת אמור ולשאר העם בספר דברים (יד, א). אולם גילוח מוקפד כמנהג אבלות כנראה לא נאסר, ולכן נביאי ישראל משלבים אותו בנבואות פורענות רבות. כשהחלו המנהגים מתערבבים זה בזה, וגילוח מוקפד הפך לתלישת שיער, קבעו חז"ל (ספרא אמור א, א) שכל תספורת אסורה למשך שלושים יום, וכך נפסק להלכה (ש"ע, יו"ד קפ, ט).

אלא שבתקופת פעילותם של חז"ל ביתא ישראל כבר היו בדרכם לגלות, ולא זכו בני עדה יקרה זו להטמיע את דברי חז"ל במנהגם. הם המשיכו לדבוק במנהג אבותם; גילוח מוקפד של כל שער הראש באבלות. מעניין לציין שגם בקרב ביתא ישראל היו פה ושם תופעות של מריטת שיער בלוויות. מנהיגי העדה נאבקו בכל תוקף לשרש מנהג פסול זה. הם ראו בו השפעה נוצרית שיש להוקיעה ולעקרה.

ללא עקשנותם של תלמידיי וההיכרות עם מנהגם, לא היה נחשף לעינינו הדיון המרתק סביב הגילוח כמנהג אבלות. מכאן שחקר ההלכה האתיופית ותיעודה תורמים משמעותית לגיבוש זהות יהודית בקרב צעירי העדה ולהבנות חדשות של כולנו בתולדות ההלכה.

 לאחרונה הוקמה קבוצת דיון מקוונת למתעניינים בנושא. להצטרפות: yosiziv@bezeqint.net

ד"ר יוסי זיו הוא מדריך פדגוגי במכללת הרצוג ומרצה במכללת אורות ישראל. עבודת הדוקטור שלו עסקה בנושא "הלכות שבת של ביתא ישראל לפי תאזאזה סנבת"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בנובמבר 2013, ב-גיליון תולדות תשע"ד - 847, יהדות אתיופיה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: