עלינו לשבח נגד החיצונים | זאב גריס

המקובלים השתמשו בטקסט העברי הנקרא ביותר, סידור התפילה, כדי להפיץ את רעיונותיהם. ספר מחקרי מראה את השפעת הקבלה על נוסחי התפילה בישראל

חקרי קבלה ותפילה

משה חלמיש

אוניברסיטת בן־גוריון, תשע"ב, 458 עמ'

חכמינו קבעו חזור וקבוע החל מימי הביניים כי "מנהגם של ישראל תורה היא". בכל תולדות עם ישראל הייתה התפילה השער שבו יכלו להיכנס מנהגים חדשים ולהתיישב התיישבות קבע בתודעת המתפללים. מאחר שאדם מישראל, שומר תורה ומצוות, מתפלל שלוש פעמים ביום, הרי התפילה היא כלי רב כוח להטבעה בתודעתו של תוצריהן הטקסיים של אמונות ודעות מסוימות.

לאורך ימי התפשטות המיסטיקה היהודית בישראל, היא הקבלה, הייתה התפילה האמצעי העיקרי שבו אחזו המקובלים כדי להפיץ נוסחי תפילה חדשים או להוסיף טעם ומשמעות לתפילות קיימות. החל בתפילה המרכזית – תפילת העמידה – שלה הוסיפו, כהקדמה, את המשפט: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" וכלה בפיוטים בעלי גוון מיסטי קדום, כגון הפיוט "האדרת והאמונה", שמקורו בספרות ההיכלות מימי הבית השני או בסמוך להם, או כפיוט המאוחר והמופלא "לכה דודי", שכתב המקובל בן המאה השש־עשרה ר' שלמה אלקבץ.

ספר ללימוד ולמחקר

פרופסור משה חלמיש הוא החוקר המוביל בעולם בחקר המנהג הקבלי. הוא זיכנו בהרבה מאמרים ובכמה ספרים חשובים, ומביניהם אזכיר את שני ספריו הקודמים: "הקבלה בתפילה בהלכה ובמנהג" (אוניברסיטת בר־אילן, תשע"א), ו"הנהגות קבליות בשבת" (אורחות, תשס"ו). ספרים אלה הם בעיקרם אנתולוגיות, דהיינו ליקוטים של מקורות בתולדות המנהגים שכל חוקר ולומד זקוק להם. עתה נתן בידינו משה חלמיש עוד אסופה של מנהגי תפילה, בעיקר על פי מסורת המקובלים, שרובה לא פורסם קודם לכן.

כדרכו בספריו ובמאמריו פורס משה חלמיש בפני הקורא בספר זה מקורות רבים לאין שיעור בכתבי יד ודפוסי ספרים, ומהם הוא ממריא לעתים להכללות רעיוניות עקרוניות. כמסקנה מעובדה זאת, ספרו לא נועד מעיקרו להיות ספר קריאה, מרחיב דעת ומענגה ללומד המשכיל, אלא להיות ספר יעץ ושימוש ללימוד ולמחקר.

לדאבוני, מעטים מאוד החוקרים הטורחים כחלמיש לאסוף את פרטי המנהגים, מקורותיהם והשתלשלותם. זו מלאכה קשה ומפרכת, שחייבים לברך עליה ולהשתמש בה כל הרוצים ללמוד את תולדות התפילה בישראל בכלל ואת השפעת הקבלה עליה בפרט.

בחיבור זה הולך חלמיש על פי הסדר בסידור, ולא על פי הידוע לנו על תולדות היווצרות התפילות. לדעתי זאת החלטה ראויה, שכן כך נעשה ספרו שמיש ונגיש לכל מי שירצה למצוא בו משהו על פי סדר סידור התפילה. יש עוד לציין כי אין אחידות בגודל הפרקים, ובעוד שחלק ניכר תופסים עמודים בודדים, יש כמה וכמה פרקים המגיעים ללמעלה מעשרים עמודי דפוס. בגלל טיבו האנתולוגי של הספר אכן אינני חושב שצריך היה המחבר לצרף פרקים קצרים לפרק אחד, או לשנות מיקום של פרקים על פי גודלם, וכל כיוצא בכך, כי הספר כבר ערוך באופן ידידותי לקורא.

נוסח "ברוך שאמר" הגיע בפתקה שנפלה מן השמים. תפילה באומן  צילום: פלאש 90

נוסח "ברוך שאמר" הגיע בפתקה שנפלה מן השמים. תפילה באומן
צילום: פלאש 90

פתקה מן השמים

הקורא בעיון בספר החדש ימצא כי בדרך הילוכו תיקן חלמיש טעויות של חוקרים שקדמו לו (כמו של אברהם ברלינר, בפרק החמישי) או אפיין מנהג של שטות שחדר לתפילה (בסוף הפרק העשירי). כן ימצא הקורא בספר דיונים מפורטים בפיוטים שנוספו לתפילה, כ"ידיד נפש" שכתב המקובל ותלמיד החכם הצפתי בן המאה השש־עשרה אלעזר אזכרי או "האדרת והאמונה" שנזכר לעיל.

חלמיש מרחיב מאוד דיון בנוסח "ברוך שאמר", לעומת דיון חלקי שפרסם בספרו "הקבלה בתפילה בהלכה ובמנהג", ומראה את גלגולי הקביעה שיש פ"ז תיבות בתפילה זאת, כנגד מילות הפסוק "ראשו כתם פז". ראשית גלגוליה של קביעה זאת בספרות ההיכלות הקדומה מימי הבית השני, שנכתבה בארץ ישראל, עובדה בבבל וככל הנראה נערכה בדרום איטליה במאה העשירית לספירה ומשם נפוצו כתבי היד שלה ונשמרו בעיקר באשכנז, כפי שלימדני מורי המנוח פרופ' דוד פלוסר. וכך עד לחיבורים שנכתבו בידי חכמינו על אדמת אירופה כחיבורי ר' דוד בן יהודה חסיד, בראשית המאה הארבע־עשרה, שכתב כי נוסח "ברוך שאמר" הגיע לידינו בפתקה שנפלה מן השמים.

מקום מיוחד מוקדש בספר שלפנינו להשפעת הקבלה על שירת הים. חלמיש מציע תיקון לדברי החוקר הדגול אברהם גרוסמן, שקבע שקשה לקיים את האמור במחזור ויטרי האשכנזי שלפיו אמירת שירת הים מנהג ספרדי היא, כי מצא ראיות הן לחזק דבריו הן לסתור, ומסקנתו שהיה מנהג כזה בספרד, אבל הוא לא נפוץ בכל הקהילות היהודיות שם.

חלמיש מראה בפירוט כיצד השפיע מקומה החשוב של שירת הים בספר הזוהר על המנהג המאוחר, וכיצד התקדשותו של הספר והשפעתו עשו לה נפשות בכתבי מקובלים בדורות מאוחרים לו. במיוחד השפיע על שני ספרי מוסר קבליים שנכתבו בצפת במאה השש־עשרה. בראש ובראשונה על הספר "ראשית חכמה" מאת ר' אליהו די וידאש, תלמידו של ר' משה קורדוברו, וכן על "ספר חרדים" מאת ר' אלעזר אזכרי שנזכר לעיל. לשני הספרים הללו נודעה השפעה רבה על חסידי ר' ישראל בעל שם טוב, מייסד התנועה החסידית במחצית המאה השמונה עשרה.

 יריקה על האלילות

נדגים את העושר הרב השמור לקוראי ספרו של משה חלמיש בדיונו במקומה של התפילה "עלינו לשבח" בספרות הקבלית. כל המתפללים היום יודעים כי "עלינו לשבח" מסיימת את שלוש התפילות בימי החול, בשבת ובמועד, בימים הנוראים וגם בתפילת מוסף, ומגמתה לבטא בסיום התפילה את הכרת המתפלל במלכות האל ובאדנותו על העולם.

החוקרים נחלקו בשאלה מי היה הראשון להזכיר את השימוש בה, האם האמורא רב, או שנזכרה קודם לכן בספרות ההיכלות. חלמיש אוחז בדעה שספרות ההיכלות הקדומה היא המקור הראשון לידיעתנו על תפילת "עלינו לשבח" ונסמך בזה על גדול חוקרי הקבלה במאה העשרים גרשם שלום. הוא מחזק דבריו בדברי החוקר מאיר בר־אילן, שקבע כי התפילה נכתבה במאה השנייה ואפילו קודם לכן. כל זאת כדי לגבות את הדעה שטעו נוצרים ומוסלמים שראו אותה מכוונת כנגדם ולא כנגד עובדי עבודה זרה אליליים.

בהסתמך על דברי החוקר המנוח ישראל תא־שמע, קבע חלמיש כי יש בידינו עדות לראשית השימוש ב"עלינו לשבח" בתפילות החול, ולא רק במוסף של ראש השנה, בכתבי ר' יהודה החסיד האשכנזי. סמך ותמיכה לכך מצא חלמיש בסידור אשכנזי קדום, הנמצא בכתב יד. עם זאת, חולק חלמיש על תא־שמע, שקבע שעד לימי הרמב"ן, במחצית המאה השלוש־עשרה, לא נהגו יהודי ספרד לומר את "עלינו לשבח" בתפילות החול, ומצא לדעתו ראיה בדברי מורו של הרמב"ן, ר' יהודה בן יקר, ובן זמנו הצעיר, המקובל ר' יוסף ג'יקטילה, ובכתבי המקובל הסמוך בזמן בחיי בן אשר.

חלמיש מוסיף ומראה לקוראים כי השגרת אמירת "עלינו לשבח" בפי המתפללים באה מהשפעת האר"י שקבע כי "על ידי זה השבח מתבטלים החיצוניים [כוחות הרע] ואינם יכולים להתאחז בקדושה".

 הוא איננו נמנע מלדון במעשה היריקה לארץ תוך אמירת המילים "הם משתחווים להבל ולריק", מנהג שעורר את זעמם של בני אומות העולם ושהתנגדו לו רבים מחכמי ישראל מחשש תגובת הגויים. עם זאת הראה חלמיש כי למרות ההתנגדות ליריקה בזמן אמירת "עלינו לשבח" עדיין קיימת בסידורי תפילה מסוימים דרישה לירוק, וכפי שכתב ר' יעקב קאפיל בסידורו: "רוקק לגנאי הקליפות להכניעם". את הדיון ב"עלינו לשבח" חתם חלמיש בהזכרת המנהג לאמרו בעטיפת ראש ובניגון.

כל הדוגמאות שהבאתי לעיל אינן אלא גרגרים וצימוקים להטעים את הקורא מטעמו של האוצר השמור ומחכה לו בספרו החדש של פרופ' משה חלמיש, ספר שאי אפשר להפריז בחשיבותו לכל לומד המבקש לעמוד על שורשי המנהגים שמהם ובהם עיצוב התודעה של אדם מישראל במשך דורות רבים.

פרופ' זאב גריס מלמד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. בין ספריו "ספרות ההנהגות – תולדותיה ומקומה בחיי חסידי ר' ישראל בעל שם טוב"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בנובמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון תולדות תשע"ד - 847, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: