משהו רקוב בממלכת שוודיה | חבצלת פרבר

כדי לספק את סקרנות הקוראים מחזיר הספר את גיבורו לימים שלפני הופעתו בסדרת הספרים. עלילות המתח חושפות יחסים משפחתיים עדינים לצד סדקים בחברה השוודית

הפירמידה

הנינג מנקל

משוודית: רות שפירא

כתר, 2013, 431 עמ'

כמות ספרי המתח שמנפיקות ארצות סקנדינביה בשני העשורים האחרונים היא ענקית, וכמו בארצות אחרות, גם אצלנו הם זכו להצלחה סדרתית. ספרו של מנקל הוא האחרון בסדרה בת תשעה ספרים על אודות חקירותיו של הבלש קורט ואלנדר, ששלושה מהם (רוצחים ללא פנים, הכלבים בריגה, הסחת דעת) תורגמו בעבר לעברית.

מבחינת תוכנו, ספרו האחרון של מנקל הוא בעצם הספר הראשון בסדרה שגיבורה הוא החוקר הפלילי ואלנדר. ב"פתח דבר" מספר הנקל על הרקע לכתיבת הספר, שהוא למעשה מקבץ של נובלות־מתח המספרות על פעילותו של החוקר לפי סדר כרונולוגי: "ברוב המכתבים (שקיבלתי מקוראיי) נשאלה השאלה: מה היה עם ואלנדר לפני שהתחילה סדרת הרומנים?…". מנקל החל אפוא לקבץ ולהרחיב ראשי פרקים וטיוטות לסיפורים העוסקים בקריירה של ואלנדר מאז שהיה שוטר צעיר ששואף להיות חוקר פלילי ועד לאותו "התאריך המאגי", כפי שקורא לו מנקל, בראשית שנת 1990, שבו מתחילה הסדרה. סיפורים אלה, שהראשון בהם מתרחש ביוני 1969, מקובצים בספר שלפנינו.

בסיפור הראשון, "הדקירה", קורט ואלנדר הוא רווק צעיר שזה עתה נפרד מחברתו זה שנה, הלנה, וכעת הוא מתחיל קשר חדש, עם מונה. הקשר היציב ביותר בחייו הוא עם משפחת המוצא שלו, ובעיקר עם אביו הצייר התימהוני. קשר זה מלווה את ואלנדר לאורך כל הסיפורים בספר ומגיע לשיא בסיפור האחרון, "הפירמידה". גם הקשר עם מונה עובר תהפוכות קיצוניות לאורך השנים והסיפורים – אהבה גדולה המסתיימת בגירושין. מן הנישואים נולדת בת משותפת, לינדה, שבעתיד החורג מתקופת הספר הנוכחי תיעשה אף היא לחוקרת משטרתית ותזכה לסדרת ספרים משלה.

קורט ואלנדר הוא בעל נאמן ויציב באהבתו, אבל נראה שהמסירות חסרת הגבולות שלו לעבודתו אינה תואמת את צרכיה של אשתו ואת דרישותיהם של חיי הנישואים – תסמונת אופיינית מאוד לחוקרי־משטרה ספרותיים, מארקול פוארו של אגתה כריסטי ושרלוק הולמס, דרך המפקח מגרה של סימנון ועד מרבית הדמויות המובילות את סדרות המתח בטלוויזיה בימינו. אבל בניגוד לקשר הבעייתי עם אביו, המתואר באופן מפורט למדי, חיי הנישואים של ואלנדר מתוארים, למרבה הצער, בקיצור נמרץ ובאופן יבשושי למדי. זה חבל, משום שהנקל כבר הוכיח לנו, גם בספר הנוכחי, שהוא מסוגל לכתוב כתיבה מפורטת ואמפתית בעניינים אחרים.

הופכת מחברה קטנה ויציבה לחברה הפתוחה אל העולם ותחלואיו. הפגנה בשוודיה  צילום: גטי אימג'ס

הופכת מחברה קטנה ויציבה לחברה הפתוחה אל העולם ותחלואיו. הפגנה בשוודיה
צילום: גטי אימג'ס

הגירה שלילית

שני מוטיבים נוספים עוברים כחוט השני בספר. האחד הוא מוטיב הזמן: השנים והמסמנות העיקריות שלהן – עונות השנה, והאחר הוא מוטיב השינוי החברתי. מוטיב הזמן החולף חשוב לסופר – משום שהספר כולו מיועד לגשר בין ראשית הקריירה של קורט ואלנדר לבין הספר הראשון שמנקל פרסם, "רוצחים ללא פנים", המתחיל במילים "בשעה 05.13 בבוקר 8 בינואר". אבל המוטיב השני, מוטיב ההשתנות החברתית, הוא מורכב וחמקמק יותר, אבל כנראה גם חשוב לפחות באותה מידה לסופר.

את פתח הדבר לספר מתחיל הנקל בהתייחסות נרחבת לעניין השינוי שחל במצב ובמבנה החברתי של שוודיה: "רק אחרי שכתבתי את החלק השמיני בסדרת הספרים שלי על קורט ואלנדר הבנתי איזו תת־כותרת חיפשתי כל הזמן ולא מצאתי… הבנתי שתת־הכותרת צריכה להיות, כמובן, 'רומנים על אי־שקט שוודי'… הספרים היו תמיד וריאציה על נושא אחד ויחיד: מה קורה במדינת החוק השוודית בשנות התשעים של המאה העשרים…".

ואכן, הסיפור השני בקובץ הסיפורים הנוכחי מתייחס ממש לעניין זה. הוא נקרא "הסדק", ומשמעות השם מתבהרת בעמוד 138: ואלנדר מגיע לביתה של זקנה שוודית שנרצחה בברוטליות, ומוצא ליד הגופה איש שחור שראשו מכוסה בברדס. האיש שותק ומבולבל, אבל אוחז בידו צינור ברזל, שבו כנראה נרצחה הזקנה וגם ואלנדר הוכה בו עד אובדן הכרתו כשנכנס לבית. לצד הפחד, חש ואלנדר גם זעם גואה. הוא מזהה קרע עמוק בחברה, שצבעו של השודד וסיפורו, שאותו שומע ואלנדר בהמשך, מסמנים אותו.

מה שמתרחש הוא אכן תהליך ההשתנות של החברה השוודית, ההופכת מחברה קטנה, יציבה, הומוגנית וסולידרית־יחסית לחברה פתוחה אל העולם וכל תחלואיו. חברה שקולטת מרצון או שלא־מרצון מהגרים מארצות שונות עם סיפורי־חיים לא־שוודיים בעליל. כישראלים קל לנו להבין את סיפור תלאותיו של הרוצח, בהיותנו חברת־מהגרים הנמצאת בהשתנות מתמדת שסודקת את הסולידריות בינינו, ובייחוד לאחר שבשנים האחרונות הוצפנו שלא ברצוננו בפליטי קרבנות של סיפורי־חיים אפריקניים, הדומים מאוד לסיפורו ואף להתנהגותו של אותו שודד.

בעוד שהסיפורים "הסדק" ו"הפירמידה" מתארים פשיעה שנובעת מן ההשתנות הזאת, בסיפור "מות הצלם" אנחנו נפגשים בתוצאותיה של תגובה אחרת בחברה השוודית לשינויים. קבוצת החוקרים נאספת לישיבת סיכום של החקירה שהסתיימה זה עתה לגבי נסיבות הרצח של הצלם סימון למברג. החוקרים מנסים לנתח את הסיבות האפשריות לרצח, ואז אומר רידברג, אחד החוקרים ועמיתו הבכיר של ואלנדר: "אפשר ללכת עוד צעד קדימה אם חושבים על (הרוצח)… אנחנו יכולים לשאול את עצמנו אם במקרה שלפנינו מדובר רק בקנאה הרגילה והמוכרת… אולי ההסבר שונה לחלוטין? אולי יש היום אנשים שמרגישים כל כך חסרי אונים עד שהם מפסיקים להשתתף במה שאנחנו נוהגים לכנות השיח הדמוקרטי ובמקום זה מתמסרים לפולחנים? אם זה המקרה, הדמוקרטיה בארצנו נמצאת במצב ביש". "לא חשבתי על האפשרות הזאת", אומר ואלנדר, "אם זה נכון, סימן שדברים באמת מתחילים לחרוק בשוודיה".

לצד האמפתיה לחוסר האונים של המהגרים, אנחנו, הקוראים, שיודעים כבר לאלו כיוונים נעה החברה השוודית בשנים האחרונות – לא רק בגלל המהגרים מאפריקה אלא בעיקר בגלל הצפתה במהגרים מוסלמים – יכולים רק להנהן בראשינו בהסכמה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013

פורסמה ב-1 בנובמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון תולדות תשע"ד - 847, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: