המשפחה שאותה עזב לכאורה אברהם היא גם זו שאליה הוא ובניו שבים כשהם באים לבנות בית. עשו נראה כמי שכלל אינו מודע להקשר אליו נולד ושבתוכו עליו לפעול

פרשה קצרצרה, בת שני פסוקים, מקדימה בפרשתנו את זו הארוכה, העוסקת בברכת יצחק ליעקב ולעשו ובכל שהשתלשל ממנה. וכך נכתב בה:

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה
וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי – ־
וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה.

הפסוק הפותח מזכיר לנו את הפסוק השני בפתיחת פרשתנו:

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה
בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם
אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

עשו הוא אפוא "בחור טוב" ההולך בתלם. אין הוא מבוסס בשום ביצה, אלא נושא אישה בגיל שבו אביו נשא אישה. אביו לא שלח את עבדו למרחקים להביא עבורו כלה, ולכן אך טבעי הוא שהוא נושא נשים מבנות הארץ, חיתיות. אפילו ההדגשה של הכתוב על כך שנשא את בנותיהם של "בארי החתי" ו"אילון החתי" נראית כעניין תמים, שהלגיטימציה שלו ניתנת בהקבלה למה שנאמר לגבי רבקה, שהיא בת "בתואל הארמי" ואחות "לבן הארמי" (ניסוח שמתעקש ליצור הקבלה – אף שכאן מדובר באישה אחת וכאן בשתיים).

אלא שלמרות רצונו הטוב של עשו, השידוך אינו מוצלח בעיני ההורים: "ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה". עם זאת, הכתוב אינו מסביר דבר לגבי "מורת הרוח" הזאת. זהו ביטוי סתום שאין לו כל הקבלה במקרא (!), ומלבד הזיקה המשוערת למרירות אין כאן הסבר ברור לבעיה שמעוררות יהודית ובשמת. גם כאשר בהמשך העלילה רבקה מבקשת לדחוק ביצחק לשלוח את יעקב לחרן, הערפל איננו מוסר: "קצתי בחיי מפני בנות חת", מתלוננת רבקה, "אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה, מבנות הארץ, למה לי חיים?!". הטענה אמנם מנוסחת בעוצמה רבה, אך היא אינה שופכת אור על הבעיה שיש בנשים הללו. נוסף על כך, הכתוב מציג את הדברים באופן שכמו נועד לגרום לקורא לתהות האמנם תלונותיה של רבקה אותנטיות, או שמא הן בעיקרן מניפולציה שהיא רכיב בתוכנית שליחתו של יעקב חרנה, תוכנית הצלתו מאיומי אחיו.

אך הרתיעה מנישואין עם בנות כנען אינה מתחילה כאן. עלינו אפוא לשוב, ראשית, דור אחד אחורנית – אל אברהם.

איור: מנחם הלברשטט

הכול נשאר במשפחה

אברהם הוא האיש העוזב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו כדי ללכת אל ארץ כנען. העניין נראה חד כיווני וברור: אברם עוזב את חרן – או את אור כשדים – את ערש הציוויליזציה הגדולה, כדי ללכת "ארצה כנען". הארץ – שהיא היא "הארץ אשר אראך", הארץ המובטחת – נראית כמאירת פנים לאברהם ולדרכו: היא מוקפת במקומות מפוקפקים, כמצרים וגרר וסדום, שכמו מדגישים את תומתה. מלבד זאת, יש בה לאברהם חברים כענר, אשכול וממרא, חי בה מלכיצדק מלך שלם, ואף עם הארץ, בני חת, מתייחסים אל אברהם החי ביניהם כ"נשיא אלוהים". יחד עם דברי חז"ל על הכנסת האורחים של אברהם, נראית השהות שלו בכנען כאידיליה.

והנה, כאשר מגיעה שעת השידוך של יצחק, אנו מופתעים לגלות היפוך־כיוון: אברהם משביע את עבדו שלא ייקח אישה לבנו "מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו". תחת זאת מתבקש העבד ללכת "אל ארצי ואל מולדתי" (כלשונו בהשבעת העבד) ואף "אל בית אבי ואל משפחתי" (כלשון העבד המספֵּר) ולקחת משם אישה לבנו. אמנם העבד מוזהר בחריפות שלא להשיב את יצחק אל הארץ שאותה עזב בפקודת ה', אך אנו מגלים שקשר המשפחה לא נותק, ושלמעשה אברהם אינו רוצה בשום אופן להתערב בבני הארץ שאותה עתידים בניו לנחול. מדוע?

יש המשיבים על שאלה זו על ידי חזרה אל פרשת נח, שם מסתבר ש"ארור כנען", ויש המשיבים על ידי ריצה קדימה אל דור באי הארץ, המוזהרים "לא תתחתן בם" ומצווים להשמיד את שבעת העממים ולהתרחק מ"תועבות כנען". אך אני מבקש להישאר בטווח־הראייה של דורות האבות עצמם, ולברר את יחסם אל הארץ ובניה.

 נשוב אל הציווי "לך לך". אברם מקבל הבטחה "להפוך לגוי גדול", שישנה את עתיד האנושות. לשם כך הוא נשלח אל ארץ לא נודעת. בהגיעו לארץ כנען, נאמר כך:

[…] וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. 
וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָֹאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה 
וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם
וַיֹּאמֶר: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" […]

קריאה זהירה בפסוקים אלה, מיד עם הגעת אברם לכנען, תגלה שהאידיליה שפגשנו בשבוע שעבר, זו של "גר ותושב אנכי עמכם" מצד אברהם ו"נשיא אלוהים אתה בתוכנו" מצד בני חת, היא רק קרום דק מעל מתח עמוק. ה' אומר לאברהם כי הארץ הזו לא תישאר של הכנעני, אלא תינתן לזרעו. הכתוב אף מציג את "הכנעני אז בארץ" כדבר מקרי וזמני.

אברהם לא בא להשתלב בבני הארץ, אלא להחליף אותם. הוא לא בא להתבולל בתוכם, אלא ליצור עם משל עצמו. אילו היה יצחק נישא לבת כנען, לא היו יכולים צאצאיו לכבוש את הארץ מידי הכנענים. המהלך של בניית עם והעמדת אלטרנטיבה היה מתמוסס והופך לטמיעה.

אלא שמשימה כזו, של יצירת עם, אינה יכולה להיות משימתו של יחיד. אף שהורגלנו לראות את אברהם כמי שניצב מעבר אחד והעולם כולו מן העבר השני, האמת היא שמציאות כזו עשויה להתאים למהפכה תיאולוגית, אך אין היא דרך אפשרית לבניית חברה. לשם כך יש צורך במשפחה או בקהילה, היכולות להוות תא מתפתח שיהווה אלטרנטיבה לחברה הסובבת.

גם שליח של חב"ד הבא אל ארץ רחוקה, מתערה בה ומשרת את תושביה, משיא את בנותיו לחב"דניקים ולא למקומיים. בהגיע הנערה לפרקה הוא ישלח אותה למקום שממנו בא, למרכז שבו חיים מי שאינם שליחים, כדי שתמצא חתן מתאים שאיתו תוכל להמשיך את חיי השליחות. המשל הזה שימושי מאוד לגבי משפחתו של אברהם: מסתבר שגם אם משפחתו הרחבה של אברהם לא עשתה עמו את כל הדרך עד לכנען (ואפשר שזו הייתה התוכנית המקורית, ולוט היה שריד לתוכנית זו, ואכמ"ל), המשפחה הזו היא עדיין חלק מהשליחות. היא מאפשרת לבית אברהם להתפתח מתא זוגי למשפחה ולבית אב, בלי להתערב ביושבי הארץ ובלי לוותר על החזון והשליחות.

האסימון של עשו

אברהם נרתע מלקבור את מתו בקברי בני חת, ונלחם כדי שבנו לא יינשא לבנות הארץ. גם יצחק, אמנם באיחור הטעון הסבר, כורך את "ברכת אברהם" וירושת הארץ בכך שיעקב יינשא לא סתם לבת חרן, אלא לאחת "מבנות לבן אחי אמך". העניין המשפחתי כאן מודגש ומדויק, והכתוב אף מאריך כמו־לשווא באמרו שיעקב מקבל את המשימה והולך "אל לבן בן בתואל הארמי, אחי רבקה, אם יעקב ועשו".

אך יש מי שאינו מבין את העניין מכול וכול. עשו, שבגיל ארבעים נשא את הנשים החיתיות במין חיקוי מוחמץ לדרכי אביו, מגלה בסוף הפרשה, ובאיטיות, שיש בעיה. בפסקה הבאה, שלה איכויות קומיות של ממש, מתואר התהליך הארוך של "נפילת האסימון" אצל עשו. רצף הפעלים המהיר שאפיין את עשו באכילת נזיד העדשים ("ויאכל וישת ויקם וילך") מתחלף כאן, כאשר מדובר בהבנת דבר־מה, ברצף פעלים איטי וכבד. יחד הם מעידים על הפשטות הנבערת של עשו, האנטי־גיבור של הפרשה. הנה:

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב
וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ
וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן
 וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם;

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל
וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת
עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

עשו רואה שיעקב נשלח לארם ומצוּוה שלא לקחת אישה מבנות כנען, ואז הוא מבין סופסוף שבנות כנען – אלו שהן כבר שנים רבות מורת רוח להוריו – רעות בעיני אביו. אך גם כשעשו מבין סוף סוף, הוא מבין לא נכון – ולכן נושא את בת ישמעאל.

עשו אינו מבין שהשליחה לפדן ארם היא הנגזרת מ"לא תקח אשה מבנות כנען" (ולכן הוא הופך את הסדר: במקור הציווי "לא תקח אשה" קודם לשליחה לבית לבן, אך בתודעתו של עשו אלו דברים נפרדים), והוא סבור שכל שידוך שאינו כנעני ייטיב את המצב. על המשפחה החב"דניקית הוא לא שמע מעולם. המסקנה שלו, אפוא, היא להתחתן עם בת ישמעאל – אותו ישמעאל שהוא בן הגר המצרית, ושנדחה מבית אברהם ושוב אינו חלק מהסיפור. לא זו בלבד, אלא שהוא עושה זאת בלי לוותר על נשותיו החיתיות. דומה שהכתוב כמעט הכריח את רש"י לסיים את הפרשה באמירה החריפה המושתתת על דברי ר' אליעזר במדרש רבה: "עַל נָשָׁיו – הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות".

לא פעם בקראנו את התורה ללא הליווי של רש"י וחז"ל, אנו תוהים עד כמה מוצדק הדימוי המושרש של עשו כמין "גוי" של הסטריאוטיפ, טיפוס אלים ונטול תחכום. פרשתנו מעניקה כמה סיבות טובות לדימוי הזה, החל מ"הלעיטני נא" ועד ל"אהרגה את יעקב אחי", אך נראה שהפסוקים החותמים של הפרשה, אלו שהבאנו כעת, משלימים את העניין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013