דונה גרסיה כמושא לשניים | ירון אביטוב

שני ספרים יצאו כעת בנפרד על חייה המרתקים של הגבירה היהודייה־אנוסה העשירה ביותר בעולם. שניהם ארוכים (מדי) וההבדל ביניהם דומה לזה שבין מחקר לרומן

969044מלכת הפיננסים

דונה גרסיה בעיר אנורסה, היא אנטוורפן

יצחק גורמזאנו־גורן

הקיבוץ המאוחד, 2013, 440 עמ'

4105453-7848לה סניורה

נעמי קרן

כנרת, זמורה־ביתן, 2013, 723 עמ'

 

בלילה שלפני בריחתה מפורטוגל גילתה גרסיה נשיא, בת אנוסים שהפכה לאישה העשירה באירופה של המאה ה־16, את הסוד השמור ביותר של בעלה המנוח, פרנסיסקו מנדס, גדול סוחרי פורטוגל של אותה התקופה ומקורב למלך. מנדס הקים לו במקום מסתור סליק פרטי של ספרי תורה, סליק ששימש אותו כבית כנסת פרטי, שבו הוא התפלל ביחידות. ביום מותו הצליח מנדס, שנולד בשם צמח בנבנישתי ושימש בסתר רבם של האנוסים בליסבון, להערים על הכומר המוודה שנשלח אליו בצו המלך ולאחר שההגמון הסתלק הוא ביקש מאשתו שתסייע לו להתפלל "שמע ישראל" וכך נפח את נשמתו כיהודי.

את חייו הכפולים – בין הקתוליות שנכפתה עליו לבין היהדות שלתוכה נולד – הנחיל הסוחר הנוצרי־יהודי גם לאשתו הצעירה ממנו בשנים רבות, דונה גרסיה. הוא הוריש לה את הונו העצום – והיא אף הצליחה להגדיל אותו – אבל יותר מכך גם את כמיהתו לחיות חיים יהודיים מלאים.

חייה הכפולים של גרסיה נשיא הולידו גם ספרים כפולים על מלכת הפיננסים של אירופה במאה ה־16. בצירוף זמנים מעניין ראו אור כעת שני רומנים עבי כרס העוסקים בחייה של מי שחקוקה בזיכרון ההיסטורי היהודי גם כמלכת האנוסים – האחד של נעמי קרן והשני של יצחק גורן, שהוא השני בסדרת הקוורטט שלו "הסניורה" – שני ספרים שהתחרו ביניהם כמו זוג תאומים מי יגיח ראשון לאוויר העולם.

שני הרומנים הם פרי הריון ממושך. זה של קרן נולד אחרי עשר שנות מחקר, ואילו זה של גורן אחרי עשרים שנות עיסוק בנושא. כידוע, הריון לתאומים מתפיח את הבטן עוד יותר וכמדומה שהדבר הקרין גם על התאומים הספרותיים. "לה סניורה" של קרן מכיל 723 עמודים ואילו הפרק השני בסדרת "הסניורה" של גורן מכיל 440 עמודים. הרומן הראשון בסדרת גורן, "השקר הקדוש", הוא בן 342 עמודים, ועוד צפויים לנו שני רומנים נוספים שלאור ניסיון העבר יהיו עבי־כרס גם הם. בחישוב זריז קיבל הקורא העברי בימים אלה חומר קריאה על הסניורה בן 1,163 עמודים, ויחד עם העבר והצפוי בעתיד כמות העמודים עוד כפולה ומכופלת.

שני הרומנים ההיסטוריים מבוססים על סיפור אמיתי המבוסס על עובדות שעליהן נבנו קומות של דמיון יצירתי. באמצעות המקרה כמשל של גרסיה נשיא (1569-1510) מצליחים גורן וקרן להוכיח שהאנוסים ניסו לשמור על יהדותם תוך הסתכנות רבה, על אף שהאינקוויזיציה והכנסייה רדפו אותם עד חורמה. האנוסים נאלצו להיות ממולחים אף יותר מהיהודים הגלויים במסחר ובחייהם האישיים והחברתיים, לדעת להסוות את אמונתם האמיתית ולהתחמק מגזרות רבות שהטילו עליהם. "אנחנו, הקונברסוס, נידונים לחיי שקר", כותבת קרן בשמם, "אנו עוטים על פנינו מסכות ומחליפים אותן חדשות לבקרים. תלוי בפני מי אנו עומדים" (עמ' 104).

אנוסים מרתקים

חייה הכפולים של הסניורה האנוסה מצדיקים ללא ספק מחקר מקיף וגם רומן איכותי, אולם יש לתהות כיצד קרה ששני סופרים ישראלים מעמיסים על הקורא, בעת ובעונה אחת, כמות כזו של הררי מילים. האם ההיקף הזה מוצדק? אחרי קריאת שני הספרים, מחובתי לומר שלא. אין דין כתיבת רומן נוסף בסדרה על מלחמת יום כיפור, למשל, כדין כתיבת עוד רומן אחד בסדרה על גרסיה נשיא. יש נושאים שללא ספק מצדיקים אין ספור רומנים; השאלה היא כמה רומנים הקורא יכול להכיל על הסניורה בלי לחוש דה־ז'וו?

זאת ועוד: אם כותבים כבר על האנוסים, מדוע היוצרים מתמקדים רק בדמותה של גרסיה נשיא, מרתקת ככל שתהיה, כאשר המאות הקודמות מציעות אנוסים אחרים שסיפורם יכול להעניק אולי השראה לא פחותה. אין צורך ללכת רחוק כדי לחשוב על דמויות אחרות של אנוסים הראויות לרומן. למשל, בעלה של הסניורה, פרנסיסקו מנדס, שחייו הכפולים היו אף מעניינים מאלו של אלמנתו הצעירה. וכן דון יוסף נשיא, אחיינה של הסניורה שנולד כנוצרי והפך ליהודי הידוע ביותר במאה ה־16, שרשת קשריו ותחבולותיו העמידו בצל אף את אלו של דודתו הסניורה. אולי הגיע הזמן שגם פרוזאיקון ישראלי יקדיש רומן לדמותו זו של יוסף נשיא, שהעניקה בעבר השראה ליצירות כמו "היהודי ממלטה" ו"הסוחר מוונציה". והפעם יצירה שתהיה חפה מהיבטים העלולים להתפרש כאנטישמיים. לרשימה זו אפשר לצרף כמובן גם דמויות נוספות של אנוסים שנרדפו או הועלו על המוקד, מאירופה ועד דרום אמריקה.

ייחודה של הסניורה הוא ללא ספק בשל היותה אישה מצליחנית, ערמומית ותחבולנית, בעידן של שליטה גברית בכיפה. למעשה, ההתמודדות של הסניורה הייתה כפולה. היא הייתה מתייהדת בסתר שחיה בפחד שהאינקוויזיציה תגלה את סודה הכמעט גלוי ושליחי המלכים ישתלטו על רכושה העצום, וגם אישה שנאלצה לשאת ולתת בעולם גברי קשוח שהערים בפניה מכשולים רבים, שרבים מהם מיוצגים יפה בשני הרומנים גם יחד.

גם קרן וגם גורן סוקרים את סיפור חייה של הסניורה מרגע לידתה בפורטוגל והטבלתה לנצרות תחת השם ביאטריס דה לונה ועד מותה באיסטנבול כיהודייה בשם גרסיה נשיא. בעוד הרומן של קרן מקיף את הסיפור כולו, גורן מפרסם כאמור קוורטט, שכל אחד מארבעת חלקיו עוסק בפרק אחר בחייה של הדונה. "השקר הקדוש" (2010) עסק בסיפור יציאת פורטוגל של הסניורה, ואילו "מלכת הפיננסים" עוסק רק בפרק חייה באנטוורפן (אנוורסה) וביציאתה לוונציה, אולם שולח משושיו גם אחורה לפורטוגל וגם קדימה לקושטא והלאה משם למלכות טבריה, חלומה הבלתי ממומש של הסניורה (מאות שנים לפני הרצל היא רצתה להקים בטבריה את מדינת היהודים. כיום אפשר למצוא שם מוזיאון לזכרה). קרן שילבה רומן מכתבים עם יומן אישי שכותבת הסניורה, ואילו סיפורו של גורן נכתב בגוף ראשון מפי הגבירה. מכל מקום, שני היוצרים מייחסים למלכת הפיננסים גם כישורי כתיבה.

אישה מצליחנית וערמומית בעידן של שליטה גברית. דיוקנה של דונה גרסיה ואחיינה ושותפה לעסקים, יוסף נשיא. ארתור שיק, עט ודיו, 1931

אישה מצליחנית וערמומית בעידן של שליטה גברית. דיוקנה של דונה גרסיה ואחיינה ושותפה לעסקים, יוסף נשיא. ארתור שיק, עט ודיו, 1931

מצא את ההבדלים

שני הרומנים מבוססים על תחקיר עשיר ועמוק, ואי אפשר לחשוד לא בגורן ולא בקרן שהם אינם בקיאים בפרטים הקטנים של חייה של הסניורה ובסיפור התקופה. בשני הספרים מופיעות דמויות משנה דומות, בין השאר קרובי משפחה ומקורבים אחרים, מלכים ושועים. הגם ששני הספרים עוסקים באותם חומרים ממש (הסניורה ומשפחתה – קרבתה לגיסה דיוגו; הקרע בינה לבין אחותה קלת הדעת בריאנדה בעקבות הצוואה של דיוגו שמינה את הסניורה ולא את אשתו קלת הדעת כאפוטרופסית על רכושו ועל בתו; הפחד מן האינקוויזיציה והרדיפות הדתיות; הנצרות והיהדות ומה שביניהן; הכלכלה והמסחר באירופה של המאה ה־16 ועוד), באופן טבעי כל אחד מהיוצרים מצליח לחצוב מאותם המחצבים סיפור קצת שונה או מעניק פרשנות שונה לאותם האירועים ממש. התוצאות אפוא בין שני הרומנים אינן זהות ואפשר לערוך ביניהן משחק בנוסח מצא את ההבדלים.

דוגמאות אחדות: קרן מכנה את הסניורה "גרציאה" (תעתיק פורטוגזי) ואילו גורן "גרסיה" (תעתיק ספרדי, הרווח יותר) ושניהם מזכירים גם את השם העברי שהקנו לה הוריה: חנה. אצל קרן הסניורה וגיסה דיוגו (מאיר) הם שותפים עסקיים בלבד, ואילו אצל גורן מדובר גם בסיפור אהבה לא לגמרי ממומש שהיה יכול להסתיים בחתונה, כמנהגם של האנוסים להינשא בתוך המשפחה. אצל קרן דיוגו הוא אדם רחוק למדי מהמקורות, ואילו אצל גורן הוא קרוב מאוד ליהדות וכמו אחיו פרנסיסקו אומר "שמע ישראל" לפני מותו.

אצל גורן הסניורה היא אישה החולמת לחזור ליהדות ולא עושה זאת מיד רק משום שהיא חוששת שזרים ישתלטו על רכושה העצום, ואילו אצל קרן היא בכל מקרה רק יהודייה בעל כורחה והיהדות היא עבורה "טבע שני בלבד": "חשתי 'אנוסה' אבל במובן ההפוך – 'אנוסה' ליהדות, לא לנצרות" (עמ' 103). ועוד: "דמותה של אמנו הבתולה חוקקה בנפשי באופן כזה שגם אם אשתדל למוחקה מעלי בכל מאודי לא יצלח בידי הדבר. לנצח… נידונתי כנראה שלא לחוש בנוח בבית הכנסת של היהודים" (520). הפרשנות של גורן היא כאמור שונה לחלוטין ואצלו הסניורה אף חולמת להציל את עם ישראל.

אצל קרן הסניורה היא אישה ממוצעת ביופייה ואילו גורן מתאר אותה לא רק כמלכת הפיננסים אלא גם כמלכת היופי: אישה מושכת שגברים חושקים לא רק בכספה אלא גם בנשיותה. גורן מעצים במקצת את הדמות של הסניורה ומשווה אותה למלכה אסתר, ואילו קרן מחזירה אותה לממדיה הטבעיים יותר.

שניהם באים מאהבה אל הדמות, אבל קרן רואה אותה יותר דרך משקפי החוקרת ואילו גורן בעיניו של סופר. קרן מדגישה יותר את סיפור התקופה ואילו גורן מדגיש יותר את סיפורה האישי של הסניורה. שני הספרים עשירים בפרטים ושניהם לטעמי מפוטפטים מדי ומאריכים שלא לצורך, כך שלשניהם לא היה מזיק קיצור נמרץ. כך למשל ברומן של קרן מושתלות ללא הרף בעלילה אנקדוטות היסטוריות צדדיות לגמרי, המסיחות לגמרי את דעתו של הקורא מחייה של גיבורת הרומן. ואילו הרומן של גורן, המרוכז יותר בחייה של הסניורה, סובל מעומס של דיאלוגים בין הדמויות (בעיקר בין הסניורה לגיסה דיוגו) וסצנות שלא בהכרח משרתות את שטף העלילה.

הפרקים המעניינים יותר בסיפור חייה של הסניורה הם לטעמי אלה של ליסבון (חייה כאנוסה) וקושטא (חייה כיהודייה). תחנות הביניים בדרך מעניינות אולי יותר למחקר מאשר לפרוזה. כך למשל דמותה של הסניורה באנטוורפן נפרטת ליותר מדי פרוטות של רכילות בשני הספרים, עד שאפילו קרן עצמה פוסקת לקראת סוף הרומן שלה ש"כל הרכילויות החצרניות הללו… היו לי לזרא" (682). הפרק על אנטוורפן מעניין פחות מכיוון שהוא מהווה מעין מצב ביניים עסקי ועסקני בין החיים תחת האיום האינקוויזיטורי המוחשי לבין החיים היהודיים השלמים בקושטא.

התחרות בין הספרים, אם לסכם את המרוץ, היא די צמודה עם יתרון ספרותי קל לגורן, הסופר המנוסה יותר. כך או כך, הספר הטוב ביותר עד כה בסדרה הוא "השקר הקדוש" של גורן, שכתיבתו הדוקה יותר ועוסקת, לטעמי, בפרק מעניין יותר בחייה של הסניורה.

 ירון אביטוב ביים סרטי תעודה על תולדות האנוסים ובהם "אמריקה לדינה" (ספרדית, 2012־2013)

——–

הגבירה שלא נשכחה | אלי אשד

הסופר שהלין על השכחת זכרה של גרסיה מנדס בידי הממסד 
הציוני־אשכנזי התעלם מהיצירה הענפה שעסקה בה

דונה גרסיה מנדס נשיא, אשת העסקים היהודייה המפורסמת בת המאה ה־16 ודודתו של דון יוסף נשיא שקומם את טבריה בשירות הסולטן התורכי, הייתה ככל הנראה האישה החשובה והמשפיעה ביותר בתולדות העם היהודי בין ימי המלכה שלומציון ובין ימי גולדה מאיר ראש ממשלת ישראל. בימים אלה יצאו שני רומנים שונים מאת שני מחברים שונים על חייה, כאשר לא מכבר הופיע רומן נוסף על ימי נעוריה, "גרסיה מליסבון", מאת גיורא ברק (כתב, 2012).

יצירות על חייה הופיעו בשפות רבות, אתרים בישראל נקראים על שמה (ב־2010 הוקם בטבריה מצפה דונה גרסיה), טקסים ממלכתיים נערכים לכבודה ומדליות נושאות את דמותה. מרכז גרסיה מנדס בטבריה חגג לפני כמה שנים 500 שנה להולדתה. העמותה הנקראת על שמה דואגת לפרסום זכרה והקימה מוזיאון בשם "הבית של דונה גרסיה", שמתקיימים בו מרכז להעצמת מנהיגות נשים ומרכז לטיפוח מורשת הלאדינו ולהאדרת חשיבותה של טבריה בתולדות ישראל. אותה עמותה מקיימת באופן קבוע מסע אל חייה של דונה גרסיה במלון על שמה, בתוך תפאורה בסגנון ארמונה של הגבירה ולצלילי תקופת הרנסנס, ומוצגים במקום חיזיון אור קולי והצגות תיאטרון על אודות הגבירה. לא ידוע על גבר יהודי כלשהו מהמאה ה־16 ממזרח אירופה ומרכזה (אולי המהר"ל מפראג והגולם שלו) שזכה לתשומת לב כזאת שלה זכתה הגברת גרסיה מנדס בעשרות השנים האחרונות.

עם זאת, אחד הסופרים שצוינו למעלה, יצחק גורמזאנו־גורן – פעיל ידוע בנושאי הזהות המזרחית – יצא בעת פרסום ספרו בהתקפה חריפה כנגד המדינה, הציונות והממסד ה"אשכנזי" והאשים אותם במזימה להסתרת תרומתה העצומה של גרסיה מנדס לתרבות היהודית וליישוב בארץ, תרומה שלטענתו הושכחה במזיד ומסיבות עדתיות עד שנחשפה סוף סוף לראשונה בידיו.

בפתח ספרו "השקר הקדוש" טען גורמזאנו־גורן כי "הדונה נשכחה מלב" וכי הוא ־

חדור בשליחות להסיר מעליה את מעטה האלמוניות. כי עם כל היותה של דונה גרסיה מנדס נשיא אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה היהודית, רבים מבינינו עדיין לא שמעו עליה מעולם, כולל אנשי האקדמיה… חוויתי עמה את עלבונה על ההתעלמות הנמשכת ממנה.

הכיצד אם כן נדחקה אל הצל על ידי ההיסטוריה היהודית הרשמית והלא רשמית? הרי הצילה יהודים מידי האינקוויזיציה הרצחנית לא פחות מהנרייטה סאלד; היא הגתה את ההכרח בהקמת מדינה ליהודים 400 שנה לפני הרצל; גם בקניית אדמות בארץ ישראל הקדימה את הברון דה רוטשילד; אפילו בנושא הקניית תרבות וערכי היהדות בקרב היהודים (והיהודיות!) עשתה לא פחות מאחד העם…

איך זה שלא קפצו על דמותה כמוצאי שלל רב כדי 'לבסס' באמצעותה את המהלך הציוני? הרי הציונות גייסה גם את הארכאולוגיה של ארץ ישראל לחזק את טיעוניה?

התשובה העולה על הדעת היא שגם הם לא ידעו על קיומה, כי כאישה וכספרדייה לא הייתה חלק מסדר היום של ההיסטוריונים. אולי היא שיבשה באישיותה הדינמית והאמיצה את הסטראוטיפ שאומץ על ידי הוגי התקומה בארץ ישראל, של  היהודי הגלותי העלוב, הכנוע והשתדלן. ייתכן גם שלא רצו  לוותר על זכות הראשונים על הציונות בבחינת 'אלפיים שנה בכו יהודי הגולה – לשנה הבאה בירושלים – ואנחנו, רק אנחנו הגשמנו, אנו 'הראשונים'!

טענותיו של גורמזאנו־גורן על ההתעלמות וההדרה של גרסיה מנדס זכו לתהודה והן מופיעות במקומות רבים כדוגמה נוספת לאפליה ולהתעלמות מ"הספרדים" בידי הציונים האשכנזים. לו היה תחקירו של גורמזאנו־גורן מעמיק כפי שהוא טוען, הוא היה בוודאי יודע על רשימה של יצירות שנכתבו על הגברת מנדס ואחיינה בידי סופרים שונים, וביניהם גם יהודים ממוצא מזרח אירופאי, שהוקסמו מן הדמויות הללו וכתבו עליהן לאורך השנים. כגון יוסף קלוזנר (דוד אביו של עמוס עוז), שכתב על בני משפחת מנדס בשתי שפות; והמחזאי יעקב כהן, שכתב על הגברת מנדס מחזה שנים רבות לפני שמר גורמזאנו־גורן החל במחקר המקיף עליה. וכך גם המשוררת האידית קדיה מולודובסקי שכתבה עליה מחזה (הוצג בתיאטרון "אהל" ב־1955).

לאמיתו של דבר, מאז סוף המאה ה־19 פורסם כמעט בכל עשור ספר שעוסק בדון יוסף נשיא ובדודתו גרסיה מנדס. מעט מאוד אישים יהודיים אחרים מהמאה ה־16 זכו לכבוד הזה. נכון שבעבר בכל סקירה על חייה של הגברת מנדס הדגש הושם תמיד על האחיין דון יוסף נשיא, אבל מגמה זאת החלה להשתנות לפני שנים רבות וכיום הדגש הוא על הגברת עצמה ולא דווקא על אחיינה הידוע.

גם אנשי האקדמיה עסקו לאורך השנים בגברת גרסיה מנדס ובאחיינה דון יוסף נשיא ופרסמו עליהם מאמרים ומחקרים שונים, שכל מי שיחפש אותם ימצאם ללא קשיים מיוחדים. נראה שתחקיר קצר על העיסוק בדמותה של מנדס במהלך המאה העשרים היה אולי מונע מהסופר מלהשמיע את טענות הקונספירציה שלו. חבל שבחר להכתים את מפעלו המבורך עם השמעת השמצות מעין אלה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013

פורסמה ב-1 בנובמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון תולדות תשע"ד - 847, סיפורת, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: