השותפות בהלוויתו של הרב עובדיה סימנה את הבקשה הפשוטה, שמעבר לדתיות ולחילוניות, לחרוג אל מעבר לשגרתי 

רבבות ליוו את הרב עובדיה יוסף למנוחת עולמים. המשתתפים והצופים בהתרחשות זו נפלגו בפרשנותם להתרחשות זו: הכול הסכימו כי יש לפרש תופעה זו במונחים דתיים, זאת משום שהרב יוסף היה מנהיג דתי. המחלוקת מתבטאת בהערכת תופעה זו: הדתיים נוטים לחשוב כי התופעה היא עדות לכוחה הגדול של הדת בחיי העם, עדות ומופת לכך שתהליכי החילון בעם ישראל כשלו. נהיית ההמונים אחר מיטתו של הרב יוסף היא התפרצות ברורה של התחושה הדתית, שדוכאה על ידי התמורות התרבותיות שעברו העם היהודי והחברה בישראל. החולקים, מצדדי החילון, לא ערערו על עצם התופעה ודווקא משום כך עמדו מאוכזבים, נבוכים ומוטרדים.

מחלוקת זו מסתירה את המשותף לשתי העמדות: אימוץ הדיכוטומיה של דת וחילון, או דת ומודרניות. ההתייצבות המקוטבת של החולקים מבטאת אימוץ של אחת משתי הקרניים המייצרות דיכוטומיה זו: הללו מתייצבים לימין הדת והללו מתייצבים לימין החילון. אבל האם דיכוטומיה זו היא הפשר הבלעדי לתופעה זו? יתר על כן, האם דיכוטומיה זו בכלל רלוונטית להבנת חיינו?

לפי תיאוריה סוציולוגית רווחת, החילון שורטט כניגודה של הדת. הוא נתפס כהתרסה נגד הדת וכעוגן יסודי של המודרניות: הדת העמידה במרכז את האל ואת המוסדות הדתיים המתיימרים לייצגו, והחילון הכריז על "מות האל" ועל חירותו המוחלטת של האדם לייצר את עצמו ואת עולמו. הדת טענה כי האדם הוא נתין של האל ואילו החילון טען כי האדם הוא ריבון. הדת שורטטה כמייצגת את הישן, המסורתי, ואילו החילון כמבטא את המודרניות.

כבר לא דיכוטומי

בעשורים האחרונים קמו עוררים על דיכוטומיה קלאסית זו. אציג את הטענות העיקריות כנגדה: לפי העמדה הדיכוטומית, אין מובן לחילון אם אין דת שאותה היא שוללת. החילון מותנה אפוא בדת ובכך חוזר ומאשרה. אישור לתלות זו של החילון בדת אפשר למצוא בתגובות ההפוכות של מצדדי הדת או מצדדי החילון בהתייחסות לרב עובדיה יוסף, החוזרים ומאשרים את התלות ההדדית.

טענה אחרת מצביעה על כך שהדיכוטומיה אינה אמיתית, שכן רוב מרחבי החולין של חיינו הם ניטרליים. אדם הנזקק לרופא ולרפואה, המשתייכים לעולם החול, אינו מתייצב בהכרח נגד הדת. היא בפשטות אינה רלוונטית לעניין. באופן דומה חיי הכלכלה והמסחר המודרניים אינם תלויים בדת. אפשר להוסיף עוד דוגמאות כהנה וכהנה לעניין זה. חילוניות אינה בהכרח ניגודה של הדת. היא מיוסדת על יצירת תחומים ניטרליים, שאינם בעד הדת או נגדה. עולמנו עטוף בחולין. גם חייהם של דתיים עטופים ברשת צפופה של חולין המשקפת את רוב הפרקטיקות וההתנהלות היומיומית של בני אדם. בתחום זה אין הבדל בין אדם דתי לבין מי שאינו דתי. רשת הקשרי החולין, משמעותם ואופני השימוש בהם דומה אצל כולם. בשפה העברית יש הבחנה ברורה בין חולין לחילוניות, והבחנה זו תקפה גם בעולם הדתי. החולין הוא המרחב שבו אין קדושה, חיוב הדת או שלילתה. החילון, במובן של חולין, אינו מנוגד אפוא לדת.

יתר על כן, גם בחייהם של אנשים חילונים, שאינם מאמינים באל, יש מרחבי קדושה שסביבם הם מעצבים פרקטיקות מיוחדות המבדילות בין מרחב זה לבין מרחבי החול. אם ייקלע אדם דתי לביתו של אדם חילוני בשבת הוא יבחין, בדרך כלל, בהבדל שבין יום זה לבין שאר ימי השבוע. יום זה מיוחד ומובדל מימי השבוע. זאת מבלי שהשבת החילונית מעוצבת על ידי מאפיינים דתיים של השבת. שבתו של אדם חילוני אינה שבת דתית מופחתת; היא שבת מלאה המייצרת מרחב של קדושה חילונית. קדושה זו לא מתגבשת מסביב להוראות הדת. ככל קדושה היא נוצרת על ידי עצם החריגה מחיי היומיום השגרתיים. יתר על כן, גם אדם חילוני עושה שימוש במונחים דתיים, ובמרכזם במונח "אל", ובכל זאת הוא אינו הופך להיות אדם דתי. שכן אין הוא מקבל על עצמו את המערכת המוסדית של הדת.

גם אם האדם נטוע בארץ לִבו מושכו לשמים. הלווית הרב עובדיה יוסף
צילום: אי.פי.אי

קבר סארטר ודה בבואר

ביקורת זו על הדיכוטומיה דת־חילון מאפשרת לנו קשב חדש למציאות מורכבת, העשויה להוביל אותנו אל עמדה שאין בה צודק וטועה, מנצח ומובס. היא מאפשרת להתחקות אחר המניעים העמוקים העומדים ביסוד מעשיהם של יחידים וחברות. מנקודת מבט זו אפשר לחזור ולהתבונן מחדש בהתייחסות לרב עובדיה יוסף עצמו וללווייתו. התבוננות זו אמורה לצאת מוויתור על ניכוס של צד זה או אחר של התרחשות לדת או לחילון. השאלה עתה היא מה מניע המוני בני אדם לצעוד בעוצמה כזו אל עבר מיטתו של האיש ולעסוק באישיותו. כשהשאלה נשאלת כך היא יכולה להישאל גם ביחס לאנשים אחרים, שעולמם רחוק ת"ק פרסה מעולמו האישי של הרב יוסף.

כך, למשל, נוכל לשאול: מדוע קברה של רחל בדגניה הפך להיות למקום עלייה לרגל שבו מניחים פתקאות. ואם נרחיק אל מעבר למקומותינו נוכל לשאול: מדוע כה רבים צעדו אחר ארונו של סארטר? ומדוע מקום קבורתו וקבורת חברתו סימון דה בבואר בבית הקברות במונפארנס שבפריז הפך למקום עלייה לרגל, שבו בני אדם חילונים מניחים חפצי ערך ומשאלות; האם הנוהגים כך מתכחשים למורשת החילונית של בני הזוג ומבקשים למקמם בתוך הקשר דתי?

דומה שהמשותף למכלול תופעות אלה נמצא במקום אחר לגמרי. הוא קשור לתשוקת האדם למשמעות בחייו. שאלת משמעות החיים היא אחת השאלות העמוקות והיסודיות ביותר של חיינו. מכלול מעשינו, אמונותינו, חלומותינו, פחדינו, זיקותינו הבין־אישיות, בניית המוסדות החברתיים וייצור התרבות מכוונים לתכלית אחת – הענקת משמעות לחיינו. משמעות מתגבשת כמסגרת שלמה של קיום אנושי שבאמצעותה העולם פוסק מלהיות זר לנו ומאיים עלינו. מכלול פעילויותינו מפוגג את הזרות והאיום הללו. זאת באמצעות סדר ומובן. עתה יכולים האדם היחיד והחברה להתנהל בעולם כבביתם. הם מכירים את כל חדרי הבית, שולטים בהם שליטה מלאה ומוצאים טעם בחיים. המשמעות שאנו מעניקים לחיינו אינה תיאוריה על העולם או החיים, היא אינה בהכרח תיאולוגיה או מטפיזיקה.

 אכן, חיינו הם תשוקה מתמדת למשמעות ולסדר שבתוכם חיינו מובנים. אין אדם שלא מארגן את חייו במסגרת המעניקה להם פשר ומובן. בני אדם, יחידים וחברות, נבדלים זה מזה בצורת הארגון של חייהם; בתכליות, בערכים ובפרקטיקות הבונים את עולמם. חיי אדם כפי שהם מאורגנים הם התשובה המעשית לטעם ולמובן של החיים. התשוקה לפשר אינה בהכרח התשוקה לפשר נשגב. היא מתממשת בסידור החיים היומיומי; אדם קם בבוקרו של יום ויודע מה עליו לעשות וממה עליו להימנע; מה ישמח אותו ומה יעציב אותו. משמעות החיים היא משמעות בחיים, וכל אדם מוצאה לפי דרכו בחייו. משמעות החיים היומיומית מתגלמת בנורמליות של חיינו, בהסדרה הפשוטה והמובנת שאין צורך להסבירה ואין צורך לחפשה מעבר לים ובמקומות רחוקים; היא בנאלית לחלוטין והיא מצויה בתוך חיי האדם, ובתוך מערך ההקשרים האנושיים, התרבותיים, החברתיים.

ואולם ההיסטוריה של התרבות, היצירה והפסיכולוגיה האנושית לימדו אותנו כי בנפשו של אדם פועמת תשוקה בלתי נדלית לחרוג מקיומו היומיומי. גם אם האדם נטוע בארץ לִבו מושכו לשמים. מעולם לא ויתרו בני אדם על משמעות שמעבר למובן ולידוע. תשוקה זו מתגלמת באופנים שונים ומגוונים: בדת, באמנות, בעיצוב מטפיזיקה ובחיפוש המתמיד אחר מה שאיננו. כי זהו האדם: חורג ונע בתנועה אין סופית אל מרחבים אחרים.

בקשת הנשגב

אלבר קאמי, שדחה את הניסיון למצוא משמעות מטאפיסית דתית או תיאולוגית לקיום, ידע לזהות את קיומה המתמיד של התשוקה. הוא טען כי האבסורד שבחיי האדם מכונן על ידי המתח שבין התשוקה אל מה שמעבר וההכרה הצלולה המחייבת אותו להיוותר בגבולות קיומו. הכבילות של האדם לעולמו לא הצליחה למנוע ממנו את התשוקה אל מה שמעבר לו. קאמי ששרטט בבהירות מתח זה טען באחת מיצירותיו ששאלת הקדושה החילונית היא האתגר הגדול של האדם. אין צורך להסכים למכלול ניתוחו של קאמי כדי להכיר בכך שחיי אדם פונים אל הנשגב; שהוא מבקש, בצדק או שלא בצדק, משמעות לחייו מעבר להם.

בקשת הנשגב והקדוש משותפת לדתיים וחילונים. ההבדל בין בני אדם, חילונים ודתיים כאחד, מתמקד בשאלת מימושה של תשוקה זו; האם היא בכלל ניתנת להתממש, והאם יש לה נמען: אלוהים או אדם. או שמא נדון האדם לנדוד בעקבות תשוקתו זו מבלי מוצא. אם מתייחסים ברצינות לחוויה יסודית זו של חיי האדם יכולים אנו לקבל מענה מסוים לשאלת היחס לרב עובדיה יוסף.

בעיני רבים הרב עובדיה יוסף מסמל נוכחות של הנשגב בעולם, שמובנה מצוי בתוך ההקשר הדתי. ואולם גם מי שאינו מקבל עמדה זו עשוי להתייחס אל הרב עובדיה יוסף כמגלם את הנשגב האנושי; את יכולתו של האדם לחרוג אל מעבר לשגרתי וליומיומי. הוא מסמל הן את האפשרות שמשמעות החיים היא טרנסצנדנטית ומעבר לאדם והן את האפשרות שחיי אדם כשלעצמם נושאים בחובם את היכולת לחרוג מהנתונים החברתיים, התרבותיים או הפיזיולוגיים הכובלים אותם. מנקודת מבט זו, הרב עובדיה יוסף מסמל עבור רבים את החריגה אל משמעות עמוקה מזו היומיומית. הם עשויים לפענחה באופנים שונים. אבל שונות זו אינה מתפלגת על ידי הסכימה של דת וחילון. חיי האדם עשירים ונשגבים יותר מכדי שיתמצו בהתפלגות לדת או חילון.

השתתפות ההמונים בלווייתו של הרב עובדיה יוסף היא אפוא רגע חשוב ומרתק בחיי היחיד והחברה משום שהוא מאפשר הצצה אל תשוקות ראשוניות של בני אדם למשמעות גדולה. הניסיון למקם תופעה זו במרחב הדיכוטומי של דת וחילון הוא החמצת אפשרות אנושית שנחשפה לרגע. היחס לרב יוסף, כמו היחס לסארטר, כמו היחס ליצירות אמנות גדולות, משקף את התשוקה האנושית לחרוג מהקיום היומיומי העוטף אותנו בביטחון מרדים, ולעתים שולל מאיתנו את היכולת לחרוג אל מעבר לו. שלילה זו פוגעת בהבנת הפאתוס של חיי אדם החש תמיד כבול לקיום ומסרב לו. סירוב זה הוא אבן התשתית של היצירה והתרבות האנושית בשלל גווניה. חבל להחמיץ רגע זה בשל תפיסות מוטעות או אינטרסים פוליטיים.

פרופ' אבי שגיא מלמד באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013