ברית בראש ההר | ליאת יוספסברג בן־יהושע

יהודי אתיופיה חידשו את הברית עם ה' אחת בשנה, בכ"ט במרחשון, בטקס שכלל עלייה לרגל להר מקודש. עם עליית בני העדה ארצה התחזק מקומה של ירושלים בחג

פתיחה לגיליון יהדות אתיופיה לרגל חג הסיגד

אתיופיה, אור לכ"ט במרחשון. יהודים מכפרים שונים מתכנסים בכפר המרכזי השוכן למרגלות הר מקודש. במהלך היום טובלים המשתתפים בחגיגה בנהר, ומחר יפתחו את היום בצום ובתפילות. בשבוע שקדם לתאריך זה הם נמנעו מקיום יחסי אישות וממגע עם גויים. זהו הסיגד, חג העלייה לרגל המיוחד ליהדות אתיופיה.

ריבוי משמעויות

האירועים המרכזיים של חג הסיגד נפתחו בתהלוכה שיצאה מהכפר אל ההר. כל הקהל, אשר צם מהבוקר, היה לבוש לבן, ובראש התהלוכה כוהנים נושאי שמשיות. ספרי האורית – הם ספרי התורה האתיופים הכתובים בשפת הגעז – נישאו אף הם בתהלוכה והוכנסו בראש ההר לאתר שכוסה יריעות בד ודימה את קודש הקודשים. האתר תוחזק על ידי המתפללים, שנהגו לשאת אבן על ראשם בעלייתם אל ההר. בראש ההר הקריא הכהן פסוקים מספר שמות המתארים את מעמד הר סיני ואת עשרת הדיברות ופסוקים מספר נחמיה המתארים את הקריאה בתורה בפני כל הקהל, אנשים ונשים כאחד. ההקראה נעשתה בשפת הגעז – שבה כתובים כל ספרי הקודש של הקהילה – ולוותה בתרגום לאמהרית.

ההר שעליו התרחש הסיגד נבחר בקפידה, תוך שימת דגש על התרחקות ממבני קבורה או ממבנים המקודשים לבני דתות אחרות. באתיופיה נחוג החג במוקדים אחדים לפי אזורים. לכל ריכוז של כפרים נבחר הר שונה. לעתים הבחירה נעשתה בשל הקשר של ההר לקורות חייה של אחת מדמויות המופת של ביתא ישראל – כך למשל נבחרו ארבעה הרים שהיו תחנות מעבר בדרכם של אבא צברה וצאגה אמלק (דמויות מופת בתולדות יהודי אתיופיה) כשנמלטו מידי המשטר במאה ה־16 – אולם היו גם הרים שנבחרו ללא סיבה היסטורית ידועה.

לקראת סוף הטקס נשא הקס דרשה ואחריה ירד הקהל עם ספרי האורית אל בית הכנסת שבכפר בשירה ובריקודים. הצום נשבר בסעודה חגיגית שכללה בשר בקר שנשחט ערב קודם לכן. למחרת החג התקיימה התכנסות חברתית ובה החליפו דעות ונערכו התייעצויות שונות. מנהגים נוספים הקשורים לחג היו טקס ה"אמן", שכלל זרייה של גרגרי תבואה לעבר מתחם התפילה תוך תפילה ואזכור שמות המתים, ואיסוף צדקה לשימושם של הכהנים.

השם "סיגד" בא מהמלה לסגוד, להשתחוות לה', והחג מכונה גם "מהללה" שפירושו תחנון ובקשת מחילה. מקור החג אינו ידוע בוודאות והועלו השערות שונות. בין ההשערות גם כאלה הקשורות לאירועים קדומים: זכר לחורבן הבית הראשון, יום לכבוד הנביא ירמיהו, שחזור מעמד הר סיני ומתן תורה. השערה נוספת, מקומית יותר, רואה בחג מועד של תחנונים בפני הא־ל שירכך את יחסם של מלכי אתיופיה כלפי ביתא ישראל. לפי דעה זו החלו לחגוג את הסיגד רק במאה ה־15, בתקופה שבה היהודים נרדפו על ידי השלטונות. המנהג לשאת אבן לראש ההר מתאים להשערה זו, שכן הוא מזכיר מנהג אתיופי המסמל כניעת מלכים ומנהיגים בפני הכובש.

אולם נראה שהמשמעות המרכזית של החג קשורה לביסוס הברית עם אלוהים. טקסי החג מזכירים במידה רבה את שחזורה של ברית סיני, שחזור שנעשה בימי עזרא ונחמיה ומתואר בספרים אלה. בארץ היתוסף לחג השם "חג הכיסופים לציון של יהודי אתיופיה". נראה שההתמקדות בפן הציוני של החג היא מאוחרת ושייכת לניסיונות לחבר את קהילת ביתא ישראל לקהילות ישראל האחרות. מגמה זו גם חיזקה את מרכזיותה של ירושלים בתפילות החג.

הבחירה לערוך את הטקס בראש הר דווקא נובעת גם היא מהמשמעות של החג: שחזור של מעמד הר סיני. הגובה משמש סמל לטוהר וכמיהה לשוב לציון.

המשכיות החג בישראל הייתה מוטלת בספק. עולים בנתב"ג, אוקטובר 2012  צילום: פלאש 90

המשכיות החג בישראל הייתה מוטלת בספק. עולים בנתב"ג, אוקטובר 2012
צילום: פלאש 90

כיסופים בלב ירושלים

ירושלים הייתה מאז ומעולם אחד הסמלים המרכזיים של חג הסיגד. שאיפת המתפללים והצמים נקשרה בחלום שיבת ציון. ירושלים שזורה בתפילות החג המבטאות כמיהה לעיר ולכינון בית המקדש. גם שם החג, שפירושו "להשתחוות", חוזר פעמים רבות בתפילות ומגלם את השאיפה להשתחוות לאל במקדש בירושלים. באחת התפילות הנישאות בבוקר יום הסיגד נאמר:

המלאכים הנפלאים ישתחוו במצוות קול ה' / ויבואו כהנים ונביאים וישתחוו בירושלים / כל הארץ תשתחווה ותודה לך, לשמך / ויבואו מלכים ונסיכים וישתחוו בירושלים / יביאו רוב עדרי צאן ובקר וישתחוו בירושלים / ויבואו גדולים ושופטים וישתחוו בירושלים / יביאו זהב וכסף וישתחוו בירושלים / ויבואו ממזרח וממערב וישתחוו בירושלים / ויביאו בגדי זהב וישתחוו בירושלים / ויבואו מצפון ומדרום וישתחוו בירושלים / ויביאו לבוש נאה וישתחוו בירושלים / ויבואו מארבעה כיוונים וישתחוו בירושלים / סגוד לה' בחצר בית מקדשו.

לאחר העלייה הגדולה של יהודי אתיופיה לישראל בשנות השמונים החלו לחוג את הסיגד גם בארץ. היה זה אך טבעי שהחגיגות ייערכו בירושלים עצמה – מושא תפילתם וכמיהתם בחג הסיגד. בתחילה הייתה המשכיות החג בישראל מוטלת בספק. היו שחששו כי חגיגה פומבית תחבל בהמשך העלייה החשאית, והיו שביקשו להימנע מהדגשת השונוּת של ביתא ישראל משאר עדות ישראל, ולכן בשנים הראשונות נערכו אירועי הסיגד בנוכחות מצומצמת מאוד. חגיגת הסיגד הראשונה בארץ התקיימה בתש"ם (1980) בכותל המערבי. אל הסיגד השני גויסו משתתפים רבים יותר, אולם בהחלטה של הרגע האחרון הוסט מקום החגיגה להר הכרמל. בחירה זו גרמה אכזבה גדולה לחוגגים, שכן הם גילו שבניגוד למנהגם יש באתר כנסייה. במקביל התקיים טקס סיגד מצומצם שהתחיל בהר הצופים והסתיים בכותל.

בתשמ"ב נבחר הר ציון לשמש אתר החגיגות. ההחלטה התקבלה על ידי בני הקהילה יוצאי אזור גונדר בתמיכת הסוכנות היהודית והרבנות הראשית. האירוע התקיים בנוכחות נשיא המדינה יצחק נבון, הרב הראשי שלמה גורן וקסים אתיופים, ונכחו בו משתתפים רבים. בשנתיים הבאות דנה הקהילה בעצם ההצדקה של שימור החג, ותהתה האם העלייה לארץ אינה מייתרת את קיומו של חג הכיסופים. לבסוף החליטו להמשיך לחגוג את הסיגד, ובתשמ"ד הוחלט שהאירוע ייערך בארמון הנציב. בחירה זו לוותה במאבקים פנימיים בין שתי הקבוצות המרכיבות את קהילת ביתא ישראל – הטיגרים והגונדרים – ובמתח שהצטבר סביב דרישתה של הרבנות הראשית לגייר את בני הקהילה.

קיומו של חג הסיגד בישראל במקום אחד בלבד, בהשתתפות כל הקסים של העדה, הוא שינוי דרמטי מהנוהג שהיה מקובל באתיופיה. בעיני רבים שינוי זה מעצים את חווית החג והופך אותו לאירוע מרכזי של יהודי אתיופיה. המרחב החדש שבו מתקיים הסיגד ממוקם בצומת של שלושה אזורים קוסמיים – ארץ ישראל, ירושלים ומקום המקדש – המרכיבים יחד יקום שלם.

מדוע בחרו נכבדי העדה לקיים את אירוע הסיגד במקום המשקיף אל הר הבית ולא קרוב אליו, ברחבת הכותל? ייתכן כי הבחירה שלא לחגוג בכותל נובעת מאופי החג המקורי. באתיופיה חגגו על הר גבוה שסימל את ירושלים ואת הקדושה, והכמיהה לירושלים הייתה חלק נכבד מתוכן התפילות ומאווירת החג. אפשר שהעדה בחרה להשאיר את המרחב המקודש במישור הסמלי וכך לשמר את המהות המרכזית של החג – הכמיהה והכיסופים. ייתכן גם שהבחירה בארמון הנציב ולא בכותל המערבי מעידה על כך שעדת ביתא ישראל מרגישה כי טרם הגיעה אל ירושלים שלה, וקשיי העלייה והקליטה מעיבים על היכולת לחגוג בלב שלם את השיבה ארצה. הד לכך ניתן למצוא בשיר "העיניים שנעצמו" של קובי זאנה, שעלה כילד מאתיופיה לישראל:

זכרו! זכרו את העיניים שנעצמו במסע / זכרו כי נעצמו למען ירושלים הקדושה / זכור ישראל, זכור את העיניים שנעצמו במסע. 

ד"ר ליאת יוספסברג בן־יהושע מלמדת במכון דוידסון לחינוך מדעי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בנובמבר 2013, ב-גיליון תולדות תשע"ד - 847, יהדות אתיופיה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: