אחרי (כמעט) שלושים שנה | יאיר שלג

עבור הקהילה האתיופית קשיי הקליטה בישראל עוד רחוקים מסיום. שלושה ממנהיגי הקהילה – קס, ח"כית ופעיל חברתי –  בשיחה משותפת על כאבי העבר, על אתגרי ההווה ועל תקוות העתיד

ב־1984 נפתח "מבצע משה", מבצע העלייה הראשון של יהודי אתיופיה לישראל. בין האלפים שעלו במבצע הזה היו גם הצעירים שהפכו למנהיגי הקהילה האתיופית כיום. לרגל חג הסיגד, המועד המרכזי בלוח השנה של העדה, הפגשנו שלושה נציגים בולטים של העדה האתיופית בישראל לשיחה על מצב הקהילה: עבר־הווה־עתיד. כל אחד מהם מייצג פן אחר של חיי הקהילה: ח"כ פנינה תמנו־שטה (יש עתיד) היא הנציגה הפוליטית; הקס סמאי אליאס הוא מנהיג דתי ורוחני; ואילו עו"ד זאב קאסו מייצג את הפן האקדמי: מזה 12 שנים הוא עומד בראש תוכנית מיוחדת ליוצאי אתיופיה בקריה האקדמית אונו, שאותה יזם.

איפה אמא?

הסיפור של פנינה תמנו־שטה (32) משקף את הקשיים שחוותה העדה האתיופית הן בדרכה לארץ והן בתהליך הקליטה. היא עלתה לארץ בגיל שלוש. בדרך ממחנה המעבר בסודן אל המטוס שייקח אותם לארץ נאלצה להיפרד מאִמה: "אחרי תקופה במחנה הפליטים בסודן העלו אותנו על משאיות באישון לילה. הייתה צפיפות איומה. על ילדה אחת פשוט דרכו מרוב דוחק ומישהו, כנראה אחי, חילץ אותה והנשים אותה. אז אבא שלי החליט שאמא, שבדיוק ילדה את אחותי הקטנה במחנה, תעלה עם התינוקת ועוד אחות על משאית אחרת, שנראתה פחות צפופה. כשהגענו למדבר שממנו יצאה הטיסה אמרו לנו שהם לא יגיעו כי המשאית שלהן קרסה, אבל אנחנו חייבים לעלות. אבא התחיל לעשות סצנות, אז אמרו לו שזה מסכן את כל המסע.

"אמא הגיעה רק כעבור שנה, כי הייתה פליטת פה של אחד הפוליטיקאים לגבי המבצע, והמבצע נעצר. כל השנה הזו לא ידענו מה קורה איתה. היו שמועות שמתה, שלקחו את האחיות שלי. אותה שנה נראתה לי כמו נצח. נתנו לי אמא אומנת לא אתיופית, וכל הילדים במרכז הקליטה היו צוחקים עליי.

"כעבור שנה דפקו בדלת ואמרו שאמא תגיע בעוד כמה שעות. אני החלטתי שאני מחכה לה בקרוואן שלנו. בסוף נרדמתי וכשהתעוררתי שמעתי רעש של מוזיקה. כל מרכז הקליטה היה בבית שלנו. אני שואלת את אבא איפה אמא, ואז אני רואה אישה לגמרי שחורה, שנראית רזה וחולה, ולידה תינוקת עם המון פצעים בראש. הלכתי לתינוקת ונתתי לה נשיקה על הפצעים, והאישה הזו מסתכלת עליי, בוהה, ואבא אומר: זו היא. היא לא זיהתה אותי, לא הייתה מסוגלת לחבק אותי. למחרת, מרוב תסכול, אמרתי לה: חבל שלא מתת בסודן".

בכך לא הסתיימו התלאות. התחנה הראשונה של המשפחה בארץ הייתה מרכז הקליטה בפרדס־חנה, שם חוותה פנינה כמה שנים מאושרות. אבל כשעברו לדירת קבע בפתח תקווה נתקלה בצד הפחות יפה של החברה הישראלית: "ביום הראשון שבו הייתי צריכה ללכת לבית הספר בפתח תקווה חיכה לי בחוץ ילד, קרא לי כושית וזרק עליי אבנים. למחרת חיכיתי לו עם אבנים יותר גדולות. כיסחתי אותו, ומאז יצא לי שם בשכונה שאיתי לא מתעסקים. הייתי טום בוי. אף פעם לא הוזמנתי לימי ההולדת של הילדות הלא אתיופיות ובקושי שיחקתי איתן. דרך ההתמודדות שלי הייתה השירה. הייתי שרה, וכך הייתי במרכז הבמה".

הגזענות לא הייתה רק עניין של ילדים, היא חוותה אותה גם בבגרותה, כשעבדה כמדריכת נוער בלוד ונכנסה לסופרמרקט לקנות בורקסים לחניכיה. לתדהמתה, נתקלה בסירוב בוטה בשל היותה אתיופית. "המוכר אמר לי: אני לא מוכר לאתיופים, אתם גנבים, אתם קונים בבודדים ובסוף לא תשלמי. כשהעזתי לדרוש מהמנהל התנצלות, הוא תפס אותי בצווארון והוציא אותי מהחנות. הלכתי לבית משפט ואמרתי שאם אני מפסידה אני עוזבת את הארץ, ובאמת הפסדתי כי השופטת קבעה שבתור סטודנטית למשפטים הייתי צריכה לאסוף את השמות של האנשים שפגעו בי, והיא גם קיבלה את הטענה שלהם שביקשתי לשקול כל בורקס בנפרד. הייתי אז כמה שבועות לפני בחינת ההסמכה במשפטים, ובאמת תכננתי לעזוב את הארץ. כעבור חודש תפסו את השופטת הזו במעילה ובגלל זה נשארתי בארץ".

ולמרות הכול, היא אומרת, הסיפור שלה הוא סיפור של תקווה: "יש לי כל כך הרבה חברים שבאמת איבדו את ההורים שלהם בדרך לארץ. בסופו של דבר אמא הייתה דמות מאוד משמעותית בחיים שלי, שהובילה אותי לאן שאני נמצאת היום. היא תמיד אמרה לי: את אישה יפה וחכמה, את תהיי בכנסת".

בהקשר הזה, הסיפור של תמנו־שטה משקף לא רק את הקשיים אלא גם את פוטנציאל ההצלחה של המתעקשים. בגיל 32 כבר יש מאחוריה קריירה מרשימה בכמה תחומי פעילות: שירות צבאי כסולנית להקת פיקוד העורף; לימודי משפטים ועבודה במשרד עורכי דין מצליח; עבודה בערוץ 1 בטלוויזיה; עשור של פעילות הסברה ישראלית בתפוצות ("לאו דווקא למען העדה, אלא להראות שיש פנים נוספות לישראל מלבד הסכסוך הישראלי־פלשתיני"); והנחיתה הנוכחית בכנסת. גם מבחינת השאיפות העתידיות השמים הם הגבול: "אני לא מוכנה להיות צופה מן הצד, אני רוצה להיאבק על הדברים שחשובים לי, ברמות הבכירות ביותר".

כל אחד מהם מייצג פן אחר של חיי הקהילה. עו"ד זאב קאסו, קס סמאי אליאס וח"כ פנינה תמנו־שטה צילומים: אופיר דוד

כל אחד מהם מייצג פן אחר של חיי הקהילה. עו"ד זאב קאסו, קס סמאי אליאס וח"כ פנינה תמנו־שטה
צילומים: אופיר דוד

מילה של קס

כמו לתמנו־שטה, גם לשני האחרים שעִמם נפגשנו סיפור מורכב של קשיים והתגברות עליהם. הקס סמאי אליאס, המכהן כיום כמנכ"ל מועצת כוהני הדת האתיופים, החל את מסעו לארץ ב־1984 אבל פטירת דודו בדרך והצורך של אביו הקס לנהל את טקסי הלוויה, השבעה והשלושים עיכבו את העלייה. העיכוב הזה הוליד עיכוב ממושך עוד יותר, והמשפחה יצאה בסופו של דבר למסע העלייה רק כעבור שנתיים. בדרך חוו תקופת רעב ("הרבה אנשים מתו בדרך"), ורק כעבור שנה נוספת של טלטלות בסודן הגיעו לארץ. הם הגיעו למרכז הקליטה בקרית־ים, וסמאי נשלח לפנימייה. אחר־כך עשה שירות צבאי בחיל האוויר: "הייתי יותר שקט ומנומס מאחרים, והיו שניצלו את זה. גם צחקו על העברית שלי".

אחרי השירות הלך ללמוד סוציולוגיה וחינוך באוניברסיטת בר־אילן. "עליתי מספיק מבוגר בשביל להצליח להפריד בין עולם הבית והמסורת לעולם המערבי שנכנסתי אליו", הוא מתאר. "כל פעם החלפתי כובעים: בבית תמיד התנהגתי אחרת מאשר בחוץ. כשסיימתי את הצבא רציתי להכיר את העולם המערבי בכל הפרמטרים שלו. אמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה, ואחר כך אמשיך את דרכו. והוא באמת נתן לי את החופש ללמוד מה שאני רוצה, ואחרי שלמדתי היה לי חשוב לחזור למסורת שלנו".

עם סיום התואר הראשון חזר לכיוון המסורתי, ואביו הכשיר אותו להמשיך את השושלת ולכהן כקס. לדבריו, בארץ מעמד הקס מוגבל יותר מזה שהיה באתיופיה: "שם הייתה יראת כבוד אחרת לגמרי. מילה של קס זו מילה וזהו. כאן אתה צריך להיאבק על כל דבר". עיקר תפקידו כיום הוא ארגון טקסי הלוויה ואזכרה, עריכת טקסי נישואין מסורתיים למעוניינים בכך (כתוספת לטקס הרבני ולא במקומו), והרבה מאוד פעילות גישור, במיוחד בין זוגות. צעירי העדה, הוא אומר, פחות נוטים להזדקק לשירותיו מן המבוגרים, "בין היתר משום שהמבוגרים משדרים להם יראת כבוד כלפי הקסים שגורמת להם להירתע מלפנות אליהם". למרות זאת, יש דור צעיר של קסים שהוכשרו בארץ, אבל רק 15 מתוך 60 הקסים הפועלים כיום בישראל זכו להכרת המדינה (שמשמעותה סמלית למדי: תשלום של 2,500 שקלים לחודש בחצי משרה), והשאר עוד נאבקים על ההכרה.

כמו אליאס, גם זאב קאסו נולד בכפר קטן בצפון אתיופיה. הוא עלה לארץ בגיל 13: "פתאום כל אנשי הכפר הפסיקו לעבד את האדמה, הפרות והשוורים נמכרו, ולילה אחד יצאנו לדרך. בהתחלה אפילו לא סיפרו לנו לאן הולכים. כששאלתי את אמא לאן הולכים היא לא אמרה 'לארץ ישראל', אלא 'לירושלים'. לא סבלנו מרעב אבל בדרך נחטפו הרבה צעירות, והן הוחזרו רק אחרי ששילמו עבורן כופר.

"בגבול סודן עברנו חקירה קצרה על־ידי חיילים סודנים. נתנו לנו אוכל ובסוף אפשרו לנו לעבור. בסודן הלכנו מרחקים עצומים ברגל. כ־800 ק"מ. שאבנו כוח מכך שכל הזמן אמרו לנו: אנחנו תיכף בירושלים. לבסוף הגענו למחנה ההמתנה, ודווקא בו זכורה לי חוויה נוראה: בכל יום מתו ילדים ממחלות ורעב. הייתי משחק כדורגל עם ילדים שלמחרת בבוקר לא קמו. בבוקר היה מגיע טרקטור ואוסף את הגופות. לילה אחד הגיעו חבר'ה יוצאי אתיופיה מ'המוסד' והובילו אותנו לאתר ההמראה. זה היה מדהים. שני הרקולסים פשוט נחתו במדבר. חיילים עטפו את הילדים כדי שלא יעופו מהרוח שעשה המטוס ומהחול שהוא העיף".

להצטיין במקום להתלונן

את סיפור הקליטה שלו זוכר קאסו דווקא כחוויה לגמרי לא טראומתית: "התיישבנו בצפת, ומהרגע הראשון הרגשתי שייך, במיוחד דרך תנועת בני־עקיבא שעטפה אותנו באהבה. לא הרגשתי דחייה, ואחר־כך גם הייתי חלק מצוות ההדרכה בסניף. מהרגע הראשון התחברתי והייתי בין המובילים. הייתי פעיל בתנועה, חזן וגבאי בבית הכנסת. ברגע שאתה בצד מתייחסים אליך כזר או כמסכן, אבל לי לא הייתה שום תחושת זרות. השתדלתי גם להתעלם מהערות גזעניות, והיו כאלה. אני אומר גם היום לסטודנטים שלי: אל תיתנו לגזענות ולאפליה משקל. ככל שתיתנו לזה חשיבות, אתם תיפגעו. אין ספק שיש אפליה, השאלה היא לאיזה מקום אתה לוקח את זה. במקום לצעוק 'גזענות, גזענות' צריך לעשות את ההפך: להשכיל, ללמוד, להצטיין. ברגע שיהיו עוד כמה חברי־כנסת ומנכ"לים אתיופים, כל היחס לעדה ישתנה".

את שירותו הצבאי עשה קאסו בעיתון 'במחנה', וכהמשך טבעי התחיל לעבוד ככתב בערוץ 1, "אבל מהר מאוד הרגשתי שאני רק מתעד בעיות ומנציח סטריאוטיפים במקום לעזור". הוא החליט ללמוד משפטים, וכשהגיע לקריה האקדמית אונו התוודע למכשול הפסיכומטרי העומד לרועץ לרבים מבני העדה: "אני עצמי עברתי את המסלול הרגיל, אבל ראיתי שלרבים אחרים זה קשה. הלכתי לראש הקריה, רנן הרטמן, והצעתי לו מסלול מיוחד לבני העדה". התוכנית שפיתח מציעה שתי הטבות בולטות לעולים מאתיופיה: החלפת הבחינה הפסיכומטרית בבחינת כניסה של המוסד עצמו, והנחה משמעותית בגובה דמי הלימוד, אשר רובם מסובסדים על־ידי הסוכנות היהודית.

למרות הגישה האופטימית שלו גם הוא יודע לספר על חוויות גזעניות שחווה: "במסגרת עבודתי כעורך־דין הגעתי פעם עם לקוח לסגור עסקת טיעון. כשהתובעת ראתה אותי היא מיד שאלה: אתה הנאשם? הבוס שלי היה שם והוא היה בהלם. הוא אמר לי: חייבים לעשות משהו. ואני אמרתי: עזוב, זה מבורות, לא מגזענות. פשוט ניגשתי אליה ושאלתי: תסתכלי עליי, אני נראה לך הנאשם? בסוף היא נהייתה החברה הכי טובה שלי בפרקליטות".

תמנו־שטה אומרת ש"יש הרבה סוגים של גזענות וסטריאוטיפים שליליים. בתקשורת כל הזמן נתקלים רק בדימויים השליליים של העדה – רציחות של נשים, עוני, פשיעה. שמתי לב שהרבה פעמים כשמראים ילדים עניים, הפנים כמובן מטושטשות אבל הידיים שחורות, אתיופיות. לעומת זאת, בפרסומות שמשדרות מצליחנות כמעט לא תראה יוצאי אתיופיה, וזה כמובן מעצב דעת קהל. בנוסף, מראש פחות מצפים ממך. כשעבדתי בערוץ 1 והבאתי סיפור חזק, מישהו אמר לי: איזה סקופ, תארי לך כמה היית מצליחה אם היית נולדת בארץ! אבל יותר מהגזענות מטרידה אותי המצוקה הממשית של בני העדה: 30% מהכלואים בבתי הסוהר הצבאיים הם יוצאי אתיופיה; יש פי חמישה יותר מתאבדים מכלל האוכלוסייה. זה יותר מטריד מהגזענות".

לדבריה, המצוקה משקפת מצב של פוסט־טראומה של הקהילה, שגם בני הדור השני ממשיכים לסבול ממנו ואפילו ביתר שאת: "כל אחד בקהילה עבר דברים קשים, ויש רבים שעברו אובדן ממשי, ואז אתה בא לעולם מודרני, מאוד שונה מהתרבות שבה גדלת, ונשבר. אצל הדור השני זה מתפרץ בדרכים אחרות, אבל לא פחות קשות. וזה לא בגלל שהם נושאים את הטראומות של ההורים, אלא בגלל הבעיות שהם חווים בעצמם. עדיין הצבע משחק תפקיד מאוד דומיננטי. הם כבר נולדו בארץ, ועדיין מתייחסים אליהם כ'אתיופים'. במובנים רבים אפילו הלכנו אחורה. כשהגענו לארץ לא הייתה בעיה של הכנסת ילדים לבתי הספר. היום, אולי בגלל שהמספרים גדלו, אפילו ועדי הורים אומרים בלי בושה שהם לא מוכנים לקבל אתיופים בכיתה".

קאסו אומר שצעירי הקהילה מתאפיינים באחת משלוש זהויות: מסורתית, ישראלית ואפרו־אמריקנית (המבטאת הזדהות עם הקהילה השחורה בארה"ב מצד אלה שמרגישים את תחושת הניכור העמוקה ביותר מן החברה הישראלית). "מחקרים מגלים שהמצליחים ביותר הם אלה שבחרו בזהות המסורתית. 'האפרו־אמריקנים' מרדו, אבל קיבלו בעיטה. אבל גם אלה שביקשו לעזוב את המסורת ולהתערות לגמרי בישראליות נכשלו".

גודש תוכניות

בהתחלת קליטתם של בני העדה בארץ הייתה נקוטה גישת כור ההיתוך – לשלב אותם כמעט בכל מחיר, כולל אכיפת שמות עבריים ופיזור בבתי ספר. הגישה הזו התחלפה בגישה ליברלית יותר, המעניקה יותר חופש בחירה לעולים עצמם ומסתמכת על כוחות השוק בבחירת אזורי המגורים. אירועי גזענות קשים גרמו גם לפחות התעקשות על שילובם של העולים בבתי ספר רגילים וכך נוצרו בתי ספר על טהרת העולים מאתיופיה. לכך היה מחיר קשה של התבדלות והסתגרות באזורי דיור ובתי־ספר "אתיופיים".

לתמנו־שטה אין דילמה: היעד הוא אינטגרציה בכל מחיר. "אם יבטיחו לי בית־ספר לאתיופים שיושקעו בו כל המשאבים וידאגו בו להישגים מצוינים, אני לא אסכים לכך. בכלל, ההסתגרות ב'אזורים אתיופיים' לא באה מבחירה אלא נכפתה עלינו כתוצאה ממענקי דיור נמוכים. ברגע שאתה נותן 80 אלף דולר לדירה, ברור שיוצאי אתיופיה יקנו בשכנות הנחשלות, וכמובן שזה גורם גם לריכוז הילדים האתיופים באותם בתי־ספר. הנחתי הצעה במשרד ראש הממשלה ובמשרד השיכון לפיזור שכונות העולים. נוריד את הבניינים הקיימים ונבנה לגובה. 10% מהדירות ליוצאי אתיופיה, והשאר לאנשים שתורמים לחברה; אנשים אידיאליסטים, שלא יעזבו את השכונה. ככה נשיג גם אינטגרציה, גם דיור בר־השגה לזוגות צעירים, וגם קידום של יוצאי אתיופיה".

קאסו מציע שהפיזור המיוחל יושג באמצעות כללי השוק: "בקליטה של עולי אתיופיה לא הייתה חשיבה לטווח ארוך. כל מה שרצו זה לפנות את העולים ממרכזי הקליטה כמה שיותר מהר. צריך לתת לאנשים משכנתאות מוגדלות ואז הם עצמם ילכו למקומות טובים יותר". תמנו־שטה הרבה יותר חריפה: "אני לא נבהלת ממדיניות דיור פטרנליסטית – שהמדינה תגיד לאנשים איפה לגור ותאכוף עליהם פיזור. שאלת הדיור המרוכז היא כל־כך קריטית; הוכח שאנשים שגרים במקומות אינטגרטיביים התמודדו עם כל הבעיות והצליחו, כך שאני מוכנה לקבל גם מדינות פיזור ממוסדת. זה היה יכול להיות מועיל".

ורק אליאס נוקט קו שמרני יותר: "פיזור גדול מדי הוא גם טראומתי. אנשים שבאו מהכפר, עם מנטליות אחרת, צריכים את החברה המוכרת, את התמיכה הקהילתית. אבל אין ספק שבבתי הספר שאלת האינטגרציה מאוד חשובה. במסגרת התפקיד שלי אני מסתובב הרבה בגני הילדים, וראיתי שבגנים שיש בהם יותר יוצאי אתיופיה רמת ההכנה וההפעלה נמוכה יותר מאשר בגנים אחרים. זה לא הילדים, אלא התחושה הכללית בצוות והציפיות של ההורים".

בתחום החינוך הם מפתיעים, כשהם מזהים את הבעיה הראשונית דווקא בגודש התוכניות והמשאבים המורעפים על בני העדה. תמנו־שטה: "דו"ח מבקר המדינה אומר במפורש: לא חסר כסף, יש יותר מדי תוכניות. מרוב עצים לא רואים את היער, ויש גם אנשים שעשו קריירה מגיוס כספים למען יוצאי אתיופיה. אני מקווה לערוך עד סוף השנה מיפוי של כל התוכניות ולהתחיל לסגור כפילויות. בנוסף, ישר מקטלגים את הילדים יוצאי אתיופיה כזקוקים לסיוע. מוציאים ילדים אתיופים לשיעורי עזר באמצע השיעור בלי לבחון בכלל אם הם זקוקים לסיוע. לדעתי צריך שרק מי שזקוק לשיעורי עזר יקבל אותם, אחרי הלימודים, ובכל מקרה לא על חשבון שיעור בכיתה. משרד החינוך גם חייב להיות עם אפס סובלנות כלפי אנשים שמגלים גזענות. ודבר אחרון: גם לנו כקהילה יש אחריות. לא צריך לעשות הכול בשבילנו. הרעפת המשאבים סירסה את היצירתיות של הקהילה – כמובן שלא במכוון. אדם שמקבל הכול עם כפית לפה לא יכול לשמור על היוזמה העצמית".

הבדלי הגישה בין קאסו והקס אליאס באים לידי ביטוי ביחס לשאלה מה סוג הפתרון שיוצע לצעירים שהבית מתקשה לתת להם את התמיכה הנדרשת. קאסו מציע שהמדינה תדאג להם למועדונים עד שעת ערב מאוחרת: "צריך לתת להם מועדונים, שיהיו פעילים עד 11־10 בערב, עם אינטרנט ופינת שתייה חמה. יש בתים שאין בהם חיבור לאינטרנט או לכבלים, אז מה מצפים שהילד יעשה?". אליאס משוכנע שהמיקוד חייב להיות הפוך, דווקא בהעצמתם של ההורים: "שיעורי בית צריך לעשות בבית, לא במועדונית ולא במתנ"ס. רק צריך ליווי של הבית. יש הרבה הורים שהם חדשים בארץ, שצריכים בעצמם עזרה כדי שיוכלו לעזור לילדים, וצריך לתת להם את העזרה הזו. להעצים את ההורים. מצד שני, אצל הילדים צריך לחזק כמה שיותר את המורשת והמסורת, שיהיו גאים במי שהם. ולא רק שיוצאי אתיופיה יכירו את המסורת שלהם אלא שכל הכיתה תלמד ותכבד – לא רק את הסיפור של מבצעי העלייה, אלא את המורשת והמסורת של אלפי שנים".

סוף העלייה?

ההכרזה שהתקבלה לאחרונה על הפסקת מבצע העלייה של יהודי אתיופיה, וסיומה הרשמי ב"מטוס אחרון" מתוקשר, מרגיזים מאוד את בני שיחי. אליאס חושב שאסור היה לקבל החלטה כזו ללא שיתופם של הקסים: "זו טעות גדולה. מי קבע שעכשיו נגמר 'זרע ישראל' באתיופיה? הרי לא עשו בדיקה יסודית בשיתוף אנשי העדה. הגורם המוסמך זה הקסים, ואותם לא שאלו. הרי מכל אזור שממנו עולים היום היהודים יש קסים, והם מכירים את האנשים ויודעים מי יהודי ומי לא".

קאסו: "למען הגילוי הנאות, אני בדיוק מטפל עכשיו בתיק של זוג שהגיע בעלייה האחרונה. הבעל בעצמו בן של קס, ועכשיו משרד הפנים טוען שהאישה בכלל לא יהודייה. מישהו מעלה בדעתו שהקס היה נותן לבן שלו להתחתן עם אישה לא יהודיה? את הבדיקות האלה צריך לעשות עם האנשים המתאימים, ולכל אזור לשלוח את האנשים שמכירים אותו, קסים וותיקי הקהילה, ואז להעלות את כל מי שמוכר כ'זרע ישראל'. היו עושים הבחנות כאלה ביחס לקבוצת אחרות של עולים?"

תמנו־שטה, כדרכה לאורך כל השיחה, יותר תקיפה: "המדינה עשתה שטויות, ועכשיו מבקשים מבני העדה לשלם את המחיר. אסור היה מלכתחילה ליצור מחנה גדול, שאליו נוהרים מכל אתיופיה. את זכאות העלייה היה צריך לברר, כמו שעושים לגבי מבקשי עלייה בכל מדינה אחרת, עוד באזור המגורים. במקום זה יצרו נהירה של אנשים שעזבו הכול והגיעו למחנה, ועכשיו, אחרי המתנה של שנים, אומרים להם שיחזרו הביתה. זה לא מקובל. נשארו אלפיים איש שצריך להעלות אותם במסגרת איחוד משפחות, גם אם אינם יהודים. מצד שני, צריך לקחת מהם תצהירים מפורשים לגבי זהות בני משפחתם ולבדוק את התצהירים כמו שמקובל בכל מקום, כדי למנוע את החשש שניתקל בעוד כמה שנים בעוד ועוד אנשים שיטענו לקרבת משפחה".

מראשית דרכה בארץ חווה הקהילה דילמה בין הצפת הבעיות ומאבק עליהן לחשש שבכך רק יונצח הדימוי שלה כקבוצת מצוקה חלשה. תמנו־שטה אומרת שבדיוק בגלל הדילמה הזו, קורה לא פעם שהיא מעדיפה לטפל בסיפורים קשים המובאים לפתחה בדרך השקטה ולא להפוך אותם לסקנדל ציבורי: “יש סיפורים שאני בוכה מהם שנים ואני לא מפרסמת, כי אני לא רוצה להחליש עוד יותר את הצעירים. לאחרונה הובא בפניי מקרה שבו רב גדול אמר בדרשה שאסור לחתן את האתיופים כי הם לא יהודים. אני יכולה לעשות מזה רעש גדול, אבל זה רק ידכא את הקהילה עוד יותר. אז בשביל מה? בגלל הסטריאוטיפ אני גם מקפידה לבוא לכל אירוע בלבוש הכי מחויט ואלגנטי כדי לשדר שאנחנו לא מסכנים“.

המתח הזה משתקף גם ביחס הכפול לתפקידה של התקשורת בסיפורה של העדה. מצד אחד, לשלושתם יש טענות על הסטריאוטיפים השליליים שהתקשורת מנציחה. מצד שני, תמנו־שטה לא שוכחת ש“בסופו של דבר, בלי התקשורת גם לא היה שום טיפול במצוקות של העדה. אף אחד לא היה מטפל בבתי־ספר שלא קיבלו תלמידים אתיופים בלי הסיקור התקשורתי“. מצד שלישי, מיעוט ייצוגם של בני העדה בכלי התקשורת עצמם מרגיז אותה מאוד, והיא עומדת להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק לייצוג הולם של בני העדה בכלי התקשורת.

קאסו לא מוכן להסתפק בביקורת על המדינה והתקשורת. הוא דורש יותר אחריות גם ממנהיגות הקהילה: “המנהיגות המקומית שלנו לא לוקחת מספיק אחריות. היא צריכה יותר לפעול בעצמה, ולא להסתפק במחאה נגד הממסד. צריכים גם להציע פתרונות. לפעמים המערכת מתקשה לפתור בעיה כי היא לא מספיק בקיאה בנושא, ואז היוזמה צריכה לבוא מהמנהיגות שלנו. אני גם לא אוהב שהפעילים שלנו ישר רצים לפוליטיקה. קודם תעשו משהו בשטח, ואל תחשבו שרק דרך הפוליטיקה אפשר לשנות“. אליאס מספר בהקשר זה על יוזמה מקורית שהוכיחה את עצמה: “בשכונה שלנו בראשון לציון הקמנו סיירת הורים, שמסתובבת בשכונה ורואה את הצרכים. זה גם מגביר את האחריות העצמית של ההורים וגם נותן תמונה אמינה של המצב“.

געגועים לנאיביות

לקראת סיום השיחה, אני שואל האם יש דברים שאליהם הם מתגעגעים בחייהם באתיופיה.

אליאס: "אני מתגעגע לאווירה הכפרית, לנוף, לשקט הנפשי. נכון שפה יש את כל ההתפתחות המערבית, אבל עם זה באים גם כל הטרדות והלחץ. שם היה שקט. יחד עם זה, ברור שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחזור לשם – כי עם כל הטרדות והקושי, השייכות היא לפה. אני גם מתגעגע למשמעת, שיש מישהו שקובע. הקהילה שלנו בארץ הפכה לצאן ללא רועה, ואני מתגעגע לרועה כזה".

קאסו משיב באופן דומה: "אני מתגעגע לנאיביות ולשקט. אין דבר כזה שאחד פוגע בשני, או מתנכל לשני. מתגעגע גם לסדר: כשהקס אמר משהו, זה נגמר. אין מחלוקת. היום הקהילה מפוצלת וכל אחד מושך לכיוון שלו".

לבסוף, ביקשתי ללמוד מבני שיחי איזה ציון הם מעניקים לחברה הישראלית אחרי שלושים שנות קליטת עלייה מאתיופיה.

תמנו־שטה: "לפני כחודש חזרתי לאתיופיה בפעם הראשונה, לארבע שעות, כדי ללוות את הטיסה האחרונה של מבצע 'כנפי יונה' (המבצע להעלאת אחרוני זכאי העלייה של העדה. י"ש). פתאום קלטתי מה עברנו בשלושים שנה. ברור שזה סיפור אדיר. סיפור של אמונה ותקווה, נס שהתגשם. סיפור גדול מהחיים ברמה בינלאומית, לא רק ישראלית".

הגישה של אליאס דומה: "בסך־הכול החברה הישראלית מקבלת מבחינתי ציון חיובי. יש חלקים בחברה שיש בהם הצד האפל, השלילי, אבל זה חלק מזערי, וגם אצלו עיקר הבעיה היא בורות ורק חלק קטן מונע מדעות קדומות".

דווקא קאסו, שלאורך כל השיחה היה האופטימי ביותר, מפתיע במאזן הרבה יותר ביקורתי: "אני מחלק את שלושים השנה לשתי תקופות: התקופה שבין 'מבצע משה' ל'מבצע שלמה' ב־1991, והשנים שאחר־כך. בתקופה הראשונה הייתה קליטה מצוינת אבל לצערי מאז 'מבצע שלמה' ועד היום המצב השתנה. החברה אמנם ניסתה להתגייס למען הקהילה, אבל עדיין יש המון סטריאוטיפים, המון הערמת קשיים מקרב הביורוקרטיה הישראלית. צריך לקוות שהדברים האלה ישתפרו בהמשך".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ד, 1.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בנובמבר 2013, ב-גיליון תולדות תשע"ד - 847, יהדות אתיופיה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: