מראת הענק של הנפש | רחלי ריף

יותם יעקבסון מפגיש בין המטייל הישראלי לתרבויות המזרח. בדרך הוא נדרש לפסוק בסוגיית הפאות הנוכריות במגזר הליטאי והדריך את חיים באר בטיבט. בספר חדש הוא מנפץ את התפיסות המערביות הרומנטיות לגבי הדלאי לאמה והמאבק הטיבטי

שנה היא שנת 2004, והטלפון של יותם יעקבסון – חוקר תרבות אסיה ומורה דרך ביבשת הגדולה בעולם – מצלצל. מהעבר השני קולו של גבר המזהה עצמו כאחד מאנשי הרב יוסף שלום אלישיב. הוא מבקש לדעת מה מקורו של השיער המגיע לארץ מהודו ומשמש לתעשיית הפאות הנוכריות.

"ידעתי שמדובר במנהיג הזרם החרדי־ליטאי, אבל מעבר לכך לא ידעתי למה אני נכנס", מספר יעקבסון. "הפניתי אותו למקדש וונקטשוורה שבדרום הודו, הידוע גם כמקדש ההומה ביותר בעולם. להפתעתי הוא ביקש הוראות מדויקות והסביר שמשלחת תצא לשם כדי שיוכלו לראות במו עיניהם את 'מקור הטומאה הבזויה והנחותה', כדבריו. המשלחת שבה כשבפיה שאלות רבות, שכיוונו אותי להצדיק את הקביעה כי גילוח הראש הנהוג במקדש מקורו בעבודת אלילים, ועל כן השיער אסור בשימוש. הם רצו שאפסוק הלכה כ'יהודי הינדי'. בתור חילוני הדברים נשמעו לי מופרכים לגמרי.

"עוד באותו יום התקשרו אליי נציגים של גורמים אחרים במגזר החרדי – מאוחר יותר הבנתי שמדובר במתנגדי הרב אלישיב – וביקשו שאסייע להם לקבוע כי גילוח הראש אינו חלק מהפולחן האלילי עצמו, אלא שלב מקדים לו, ולכן השיער מותר. מהרגע שבו הבנתי את עומק הקלחת שאליה נכנסתי סירבתי לשתף פעולה. לא אהבתי את הגישה של אף אחד מהצדדים ולא היו לי תשובות ברורות ונחרצות לתת למבקשים. אף על פי כן, בפסקי הלכה שפסקו שני הצדדים צוּטטתי שוב ושוב כ'גדול בתורת עכו"ם'. כל צד יצק לדבריי את התוכן שרצה שאשמיע, ולאף אחד לא היה אכפת שבשני פסקי ההלכה אני אומר דברים סותרים. אני שמח שמסלול חיי הוליך אותי למקום שבו עבודתם של בני הודו אינה עבודה זרה לי, ובטח שלא נחותה. בעצם, כל מה שאני עושה הוא כדי לשבור את התפיסות הללו".

אילו תפיסות?

"של להסתכל עליהם, על 'האחר', מלמעלה, באדנות ובהתנשאות. אני שומע הרבה בסביבתי את המושג 'אקזוטיקה', יש גם הרבה מדריכים שמשתמשים בו. מה זו מדינה אקזוטית? זה מתנשא, זה רחוק, זה פלקטי. לא תאמרי על אדם שקרוב אלייך שהוא אקזוטי, תאמרי שהוא מיוחד. אני עוסק בניפוץ של חומות האקזוטיקה. אצלי זה קיים בניצנים מאוד קטנים, נגאלתי מההסתכלות על האחר כאחר".

איך שוברים את החומות האלו? טבעי שהלא מוכר ייראה לנו כאחר.

"האחר תמיד שם, אני לא במקום אוטופי שבו הכול אחיד. אבל צריך לגשת אליו מתוך רצון להבין את הלך הרוח שלו, את האופן שבו הוא מתנהל, את הבחירות שלו, את הקודקס התרבותי שממנו הוא בא. ברגע שאני מתחבר להוויה שלו הוא כבר לא כל כך אחר. או שהוא אחר, אבל לא כל כך אקזוטי, לא כל כך זר.

"זו בעיה גדולה בארץ. הספרות בעברית הנכתבת על המזרח, אם זה סיפורת או ספרות מסעות, היא ספרות אינסטרומנטלית – המזרח בה הוא רק תפאורה מרצדת, עם סארי ותבלינים וכל מיני דברים שלמדנו לזהות עם המזרח. זוהי תפאורה להתרחשות ישראלית פרופר. בספרים שלי אני מנסה לשחזר וליצור את המפגש האמיתי בין התרבויות. אני רואה בכך סוג של שליחות. הרבה מהישראלים שמגיעים להודו מפספסים את המפגש וחיים בינם לבין עצמם. הספר הראשון שלי, 'מסאלה', עוסק בכך. הוא פותח צוהר להסתכלות אחרת על הודו ועל האדם עצמו".

נווד, אבל עם בית. יותם יעקבסון במנזר גנדן, טיבט, 2011 צילומים: יותם יעקבסון

נווד, אבל עם בית. יותם יעקבסון במנזר גנדן, טיבט, 2011
צילומים: יותם יעקבסון

במי אתה מאמין

יותם יעקבסון, 39, בכלל חלם אחרי הצבא על טיול ראשון באפריקה. בגלל הצורך בשותפים ובשל יוקר הטיול הוא החליט לבסוף ללכת על הודו; מדינה זולה שקל לטייל בה לבד. מאז הוא נוסע וחוזר, ממנה ומהמדינות שבסביבתה. מטייל, חוקר, מדריך, וגם כותב ומצלם (ניתן לראות גם כאן את הצילומים הנהדרים שלו). עד כה הוציא שני ספרים העוסקים בהודו ובטיבט, והספר השלישי כבר מוכן גם הוא. את מספר המסעות שאליהם יצא במשך השנים הוא כבר חדל לספור. "המסע הראשון שלי היה של שנה", הוא אומר, "ומאז אני סוג של נווד אבל עם בית, עם נקודה חמה לחזור אליה. נולדתי וגרתי בירושלים וכרגע אני ארבע שנים בתל אביב. אני לא אחד שנישא ברוח, אני גם חוזר. טיבו של נווד הוא כזה – עם עוגן חזק, גם חברתי וגם לוקאלי".

אז למה הודו?

"הודו היא מראת ענק לנפש. המון מושגים שגדלים איתם ובטוחים בהם מתערערים בה. המפגש איתה מחייב לשאול את השאלות מחדש. זה מתחיל ממושגים כמו נקי ומלוכלך, שבהודו משמעותם אחרת, וממשיך לשאלות עמוקות בהרבה, עד שאלות אמוניות. כששואלים אותי מה ההבדל בין ישראל להודו אני עונה כך: בירושלים שאלו אותי אם אני מאמין באלוהים או לא, והתשובה הייתה מאכזבת או משמחת את השואל, תלוי מיהו. בהודו השאלה הזו לא קיימת. שם שואלים באיזה אל אתה מאמין. כי ברור שאתה מאמין, השאלה היא במי. וכשנשאלת השאלה הזו, זה מוביל לשאלה מי אני. זו שאלה שקוראת תיגר על כל מה שמוכר".

מקדש ג'וקהאנג, להאסה, טיבט‎

מקדש ג'וקהאנג, להאסה, טיבט‎

איך אתה עונה לשאלה הזו?

"האלוהים שלי הוא אי הידיעה. אני תמיד מנסה לזכור שלצד תהליך הלמידה התמידי ולצד כל הידע שרכשתי, שלו אני רוחש כבוד רב, אני לא יודע. זו נקודת המוצא שלי כשאני יוצא לעולם. מבחינתי אלוהים נמצא במקום של אי הידיעה, במקום שבו אני לא יכול לגעת, שאותו אני לא רוצה להגדיר. זה לא דבר פשוט – מדי פעם אני צריך להזכיר לעצמי שאני לא יודע. אי הידיעה הוא המקום שבו אני מאפשר לאלוהים להיות".

בגלל השאלה הזו חלק מהמבקרים בהודו עוברים שינוי רוחני, כמו חזרה בתשובה?

"בין השאר. ספרי הבא, 'הודו כי טוב', מורכב בעיקר מראיונות שערכתי עם אנשים שעברו מהפך דתי או טלטלה רוחנית בהודו: חוזרים בתשובה, מתחרדים, יוצאים בשאלה וישראלים יהודים שאימצו לעצמם דתות מקומיות. רבים מהם הגיעו להודו לאחר שנים של מסגרת נוקשה של בגרויות, צבא, לימודים או עבודה, שבהן כל הזמן אמרו להם מה לעשות. והנה, בהודו אף אחד לא אומר להם מה לעשות, יש חופש מאוד גדול. זה נותן המון זמן לבחון את הדברים, לבחון את עצמך. בתוך המסגרות הם חשבו שיש להם תשובות לכל השאלות, או שהם בכלל לא שאלו. הודו מאוד רוחנית ודתית, והיא מביאה לשטף של שאלות ולרצון עז לתשובות, מה שגורם ללמידה על דתות אחרות או לנהירה לבתי חב"ד כדי לחוש את המסורת ולהכיר יותר את היהדות, או להיפך – בעיטה בכול".

מה אתה חושב על בתי חב"ד בהודו, ומצד שני על גורואים וסדנאות שאליהם נמשכים הישראלים?

"זה מורכב. אני חושב שאם לאדם טוב, זה הכי חשוב. בתי חב"ד ממלאים צורך חשוב של המטיילים בהודו ועושים הרבה דברים טובים. הראיונות שעשיתי לא מצביעים על שטיפת מוח. אבל לפעמים המקומות האלו מבזים את עצמם. בכמה שיעורים שבהם נכחתי יצאתי עם אנטי נוראי. השליחים שם דיברו כמו מ"פ בצבא, עם סיפורים נמוכים ופרשנות דלוחה ודלה, ומסביבי העיניים נצצו. ממש לא בשבילי. אותו הדבר לגבי מורי הניו־אייג' והגורואים שיודעים לדבר על סדנאות מדיטציה וסופיות, ובסוף מתברר שהם נוכלים. גם אותי רבים רוצים כגורו, מתדפקים על דלתי בכל יום, ואני נשמר מזה כמו מאש. יש בזה משהו מאוד אדנותי, ופעמים רבות המלך הוא עירום. אני מעדיף את תפקיד המורה, וגם פה השאלה כמובן היא מהו המניע של האדם שלוקח על עצמו את התפקיד הזה. אם הוא נלקח בזהירות ועם איזון הדדי – שבו מלווים זה את זה ומתייעצים זה עם זה, מה טוב".

יותם הוא בנו של ד"ר יורם יעקבסון, מומחה לחסידות וקבלה מאוניברסיטת תל אביב. גם אמו, תרצה פרויס־יעקבסון, עסקה במחקר ובהוראה של מיסטיקה יהודית. אני שואלת אותו איזו השפעה הייתה להוריו על הבחירות שלו. "בתחילה הם לא אהבו את הבחירה שלי. העניין העמוק שמצאתי בהודו התמיה אותם והיה רחוק מכל מה שהכירו", הוא מסביר. "חלפו כמה שנים עד שהשתכנעו שאני לא מכלה את זמני וזו העבודה ודרך החיים שלי. אני בטוח שהעובדה שגדלתי לצד תכנים של הגות, רוח ועומק השפיעה עליי מאוד; על אופן ההתבוננות שלי באדם ובמורכבויות של מצבים, ולבטח על אהבתי למיסטיקה ולמיתולוגיה.

"מצד שני, כל אדם סולל לעצמו את חייו. הוריי גדלו מתוך האקדמיה ועיקר דרכם היה הלימוד העיוני. אמנם למדתי שני תארים באוניברסיטה, אבל נסיבות חיי הוליכו אותי במסלולים עוקפים, אינדיבידואלים וחווייתיים הרבה יותר. היום ההורים שלי מגלים עניין הולך וגובר בעיסוק שלי ובידע שצברתי, והם קוראים אדוקים של ספריי. זה מרגש".

אי אפשר שלא לדבר קצת על המטייל הישראלי, שנתפס כחוצפן וכמחולל מהומות.

"זה נכון. נתקלתי בישראלים שבאו להודו והתייחסו להודים כעבדים כי ימלוכו, ראיתי התייחסויות מחרידות אליהם. ההודים מסבירי פנים ונותני שירות, חפצים לרצות וצנועים. אבל הודו כיום זוקפת ראש, ובסוף ההתנהגות הזו תתנקם בנו – זה ייגמר בדקירת סכין. בנפאל כבר מעיפים ישראלים מהגסט־האוסים. כמובן שלא כולם כאלה, אני גם רואה את המטייל הישראלי הטוב, אבל פחות. אני מקווה שיש היום תהליכים של שינוי. פעם היו רק שניים־שלושה ספרים על הודו – 'הודו' של עזריאל קרליבך ו'הודו אמונות ודעות' של חיים שפילברג. היום יש מדפים שלמים וספרות מתורגמת אדירה. זה יוצר חיבור ופחות זרות, ואולי יש אופציה לשינוי".

צליינים בפסטיבל הקומבה מלה, אללאבאד, הודו.

צליינים בפסטיבל הקומבה מלה, אללאבאד, הודו.

מדינה סוּפּר אכזרית

ספרו האחרון של יעקבסון שיצא לא מכבר, "חמצן דליל", מביא את סיפורו של ישראלי צעיר הנוסע לאחר שירות צבאי קשה בלבנון לטיול בהודו. הוא מצטרף אל קהילת הפליטים הטיבטים בדרמסאלה ומוצא את התשובות בבודהיזם. הספר מביא את ההגות והיופי שבבודהיזם, אבל לא נעצר שם. בניגוד לתפיסה הרווחת ולחיבוק המערבי, יעקבסון מראה את הצדדים האפלים של טיבט, וגם של הדלאי לאמה.

"גיבור הספר צולל לתוך עומק החמלה הטיבטית ומוצא שם מזור לכל פגעיו, אך מאוחר יותר הוא מגויס למחתרת המקומית, ושוב הוא מוצא את עצמו כאיש מלחמה. הוא מרגיש שהוליכו אותו שולל", מספר יעקבסון. "הספר מערער על הרבה מאוד קונבנציות. במערב כולם מעריצים את הדלאי לאמה, ואני מערער על האופן שבו הוא נתפס. רבים מהגולים הטיבטים מתנגדים לו, כי הוא מנציח את מעמדם כפליטים. הם בני דור שני ושלישי שנולדו בהודו והם רוצים להיות אזרחים שווי זכויות, עם תעודת זהות וזכות בחירה. הם רוצים להיות הודים־טיבטים, והודו נותנת להם את האפשרות הזו, אבל בגלל סירובו של הדלאי לאמה וראשי ההנהגה הטיבטית זה לא קורה. אני רוצה לנער את המערביים מהתפיסה הרומנטית שבה בכל פעם שאומרים טיבט העיניים מזדגגות. לאורך שנים טיבט הייתה תיאוקרטיה שנשלטה על־ידי נזירים ועל־ידי הדלאי לאמה עצמו; נזירים שלהם היה כל עושר המדינה, שהחזיקו צבאות וחיסלו את כל מי שיצא נגדם. זו הייתה מדינה סופר אכזרית – על זה אתם מתרפקים?"

אתה מגן על סין?

"אני לא מצדד בסינים, אני מראה גם את הצד הסיני, שהוא אלים ונפשע. אני לא בטוח שייתנו לי היום להיכנס לטיבט. הסינים כבר איימו עליי בעבר שהם יאסרו עליי להיכנס. אני המערבי היחיד שמזה עשור נמצא בטיבט בכל שנה למשך כמעט חודש. אני עם יד על הדופק לגבי כל מה שקורה שם ויש לי עדויות מצולמות, דבר נדיר גם מבחינת המאבק הטיבטי, בייחוד כי אני מפרסם, בזהירות, את הדברים. אז אני לא מצדד בסינים, אבל המציאות מאוד מורכבת. הספר מאתגר את הקורא, כי הסכסוך בין סין לטיבט יכול בקלות לעבור לסכסוך שלנו כאן, ולא בכדי הפרק האחרון בספר נקרא קל"ב – ראשי תיבות של קרוב לבית".

היית המדריך של חיים באר במסע שלו בטיבט לפני שכתב את הספר "אל מקום שהרוח הולך". ספר על כך.

"נפלה בחלקי הזכות להדריך אותו במסע הזה. הוא איש מדהים; אדם מאוד צנוע, מיוחד ועשיר בידע, שהוסיף את הפרספקטיבה הפיוטית, הספרותית והיהודית שלו לטיול. לא רק שהיה קשוב וצמא דעת, הוא גם חיפש להבין עוד ואִתגר בשאלותיו, והכול בענווה ובהומור. לפני שעלה בדעתו לכתוב על אדמו"ר היוצא למסע בעקבות הפר מהאגדה החסידית, הוא דיבר על כך עם חברו דב אלבוים. אלבוים המליץ לו שייסע לראות במו עיניו את נופיו של הספר, והפנה אותו לניסו קדם, מנהל חברת 'אדמה טיולים'. קדם אמר לו שפר 'הררי אלף', כפי שהוא מתואר באגדה, זה יאק, ויאק זה טיבט וטיבט זה יותם, ויש לו טיול בקיץ. בתחילה באר לא רצה להצטרף לקבוצה, אבל בסוף הוא השתכנע ונסע איתנו.

"הוא לא נשאר לכל המסע כי פחד מהתנאים, ולא רצה להצטרף ליומיים שהיו מבחינתי הליבה של הטיול. התעקשתי איתו על כך והוא הצטרף אלינו לבסוף, והנופים שהוא פגש ביומיים האלו, היער ההררי והאגם השמימי, הפכו לסצנות החשובות בספר. הספר מצוין, אבל אכזב אותי שגם בו טיבט היא רק תפאורה להתרחשויות של האדמו"ר שעליו מסופר. בכל מקרה, מכרה שלי כתבה לי שלאורך כל קריאת הספר היא חשבה עליי ושמעה אותי מדבר, עד שהגיעה לרשימת התודות בסוף והבינה".

בין נסיעה לנסיעה אתה שוהה כמה חודשים בארץ, ואז שוב נוסע לתקופה שיכולה לארוך כמה שבועות או חודשים. איך עוזבים בכל פעם את הארץ, את המשפחה והחברים? אתה לא חש תלוש?

"באיזשהו מקום כן. זה קשה. יש אירועים שמצער אותי שאני לא משתתף בהם. אם אני יודע מראש אני מזיז נסיעות, אבל בדרך־כלל לא ניתן לדעת מראש, ולא תמיד אפשר לחזור. ועדיין, כמו שאמרתי, אני מרגיש שאני נווד עם עוגן, שתמיד יש לי פינה חמה לחזור אליה, שכאן הבית שלי".

מדובר בחיידק נדודים?

"אני מדמיין את עצמי נפצע בתאונת דרכים ולא מסוגל לזוז ולטייל, ושואל את עצמי מה יהיה אז. מבחינת העולם הרגשי שלי אני מרגיש שצברתי בתוכי הרבה דברים שעוד לא עיכלתי ועבדתי עליהם, ושהעבודה יכולה להיעשות רק בארץ. משל חסידי יפה מספר על אחד מגדולי הרבנים שמעולם לא יצא מעירו, ובכל זאת ראה עולם ומלואו. כשם שאני תמיד מוצא עניין במרחק, אני מוצא עניין גם במה שיש לי בבית. עכשיו, כשיש לי תינוק טרי בן ארבעה חודשים, אולי זה יקרה. הילד עושה את שלו. כרגע המחשבה לעזוב אותו למסע היא בלתי נתפסת. מכאן המחשבות להוריד הילוך. אבל גם נסיעה עתידית יחד עם הילד, כשיהיה יותר גדול, עומדת על הפרק. הודו, על הטוב והרע והמכוער שבה, יכולה לתת לו המון".

איך המסעות השפיעו על נקודת המבט שלך על ישראל?

"אנחנו בעיקר שבויים בדוגמות ובאיזה קונספציה שהביטחון יציל אותנו. מפחדים מעצמנו, ומאוד אליטיסטים. אנחנו חברה ששבויה יותר ויותר בחומר, בקסמי הטכנולוגיה – במקום שניעזר בה אנו שבויים בה. קיימת קריאה לתיקון, לחזרה למהות בסיסית של פשטות, לכך שבטבע נמצאים העושר והאושר האמיתיים. זה משהו שמעל דעה פוליטית או אמונה דתית. זו צניעות שאיבדנו אותה כחברה. למקומות הללו אני מנסה להגיע".

המטרה היא התקרבות לתרבויות המזרח? למה זה חשוב?

"אני לא מדבר דווקא על המזרח. אני אמון על תרבויות המזרח כי אותן אני מכיר, אבל אלו יכולות להיות תרבויות אחרות. אני מדבר על גישור ביני לבין האחר הזר והמנוכר לי. אם בזכות ספר, הרצאה או הדרכה שלי מישהו יחזור מהודו לא רק עם תמונות, אלא עם יכולת להגיד משהו אמיתי על התרבות והמפגש – עשיתי את שלי. ההסתכלות העמוקה על האחר יוצרת את המפגש, ולא משנה אם זו דווקא הודו. אם את המפגש הזה אפשר להעתיק למפגש בין אדם לאדם, גם עד לרמה של נתניהו ואבו מאזן, עשיתי משהו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באוקטובר 2013, ב-גיליון חיי שרה תשע"ד - 846 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: