מציצנות מרגיעה | בכל סרלואי

חייה הבלתי נסבלים של  דבורה בחברה החרדית הקיצונית שבה גדלה גרמו לה לברוח ולבחור בעולם אחר. מסוג הספרים שמיועדים לאשר לקורא הנאור את עולמו

המורדת

דבורה פלדמן

מאנגלית: צילה אלעזר

כנרת, 2013, 304 עמ'

 פתגם מפורסם אומר שאין לשפוט ספר על פי הכריכה שלו, אבל הפיתוי לעשות כן בספר שכותרתו היא נס המרד – גדול. התמונה על כריכת הספר מראה אישה צעירה ויפה שפניה מטושטשות אך שערה הנפלא מתבדר ברוח. היא נראית כאישה מטושטשת שעוברת תהליך של עיבוי והדגשה; אל התמונה הזו מתלווה הכותרת הסנסציונית "מחצר סאטמר אל החופש".

בעולם פוסטמודרני חסוד, המנכיח את קולו המושתק של האחר, העדה החרדית היא ה"אחר" האולטימטיבי, הכתם העיוור בעין רואת הכול של הנאורות. כולם יודעים כמה נורא שם, כמה הם חשוכים. הנאורים והסובלנים ביותר בין הדתיים או החילונים מדברים בחרון מעלה קצף על החרדים, תוך היכרות מועטה עד אפסית עם עולמם. מצדם שלהם ממשיכים החרדים בחייהם המוגנים, ואלה ואלה אינם מבינים או פוגשים זה את זה לעולם.

כל סיפור על העדה החרדית או על חברה סגורה אחרת (מנעמי רגן עד בטי סמית ויהודית רותם) שיסופר מבחוץ ייראה בערך כך: גיבורה רגישה ותאוות חיים נרמסת תחת ידו הכבדה של הממסד. כמה חוויות קשות בגיל ההתבגרות. פגיעה מינית בשנות הנערות הראשונות. כמה שיעורים רוחניים שבהם היא תפתח השקפת עולם עצמאית, כמעט כופרת. נישואים איומים עם גבר אטום, אדוק וצר מוח. תיאורים אינטימיים, עסיסיים וחודרניים של הנעשה בחדרי חדרים, הכוללים מעשה מיני מפורט. והיציאה אל החופש, מתוך מחיר אישי נורא. "המורדת" כמו עובר בכל התחנות המוכרות האלה, אבל במסע האישי של דבורה פלדמן יש הרבה יותר.

פגומה ללא תקנה

לדבורה פלדמן היו חיים קשים באמת, שהחלו עוד הרבה לפני שנולדה: לאביה פגוע השכל או הנפש (במקום אחר אומרת הסבתא כי לא כדאי להתעסק בבעיות, מחשש שייחשפו לעין כול) הובאה כלה מאנגליה הרחוקה, שהובטחה לה רווחה כלכלית גדולה על ידי משפחתו העשירה של החתן. גם לכלה הייתה סיבה לברוח מבית הוריה, שכן אף היא אינה שידוך מעולה, משום שהוריה גרושים. השידוך לא עלה יפה: זמן קצר לאחר הולדת דבורה עזבה אותה אמה מסיבה שאין להזכיר אותה במפורש אל מקום לא ידוע. מעתה ואילך היא תכונה "משוגעת" ודבורה תחיה אצל סבה וסבתה תחת נטל הידיעה החשאית ששני הוריה לוקים בנפשם, ומי יודע איזה פגם, רוחני או נפשי, דבק גם בה.

דבורה גדלה להיות נערה רגישה מאוד. היא גדלה כילדה בודדה בבית סביה הקשישים ניצולי השואה, המתוארים כאנשים טובים ואדוקים, בקהילה החרדית קיצונית של חסידי סאטמר בוויליאמסבורג. יש לה משפחה מורחבת הצופה בה בשבע עיניים, וכמו מצפה לראות מתי תגלה דבורה סימנים לפגמים המושרשים בה מצד הוריה. היא מתארת כיצד היא צמאה למגע, לחום ולקרבת נפש, וזוכה במקומם רק להטפות מוסר ולמבט ביקורתי ובוחן שמא תסטה מהדרך. נראה שהעולם הדתי שבו היא חיה אינו מעניק מענה לילדה הרגישה וצמאת הדעת, מכיוון שמטרתו היא לא לפתוח את אופקיה אלא לעצב אותם בהתאם לאידיאלים של חסידות סאטמר לגבי דמות האישה הרצויה: צנועה ואדוקה, שתגדל להיות רעיה ואם טובה.

אבל עולמה של דבורה מורכב מרגשות עמוקים שאין להם מענה, מתפיסת יופי נלהבת וממילים וספרים, שאותם היא אוהבת בכל לִבה ובהם והיא מחפשת את הדרך שבה תוכל לבטא ולהבין את מה שהיא רואה, שכן לדברים רבים כל כך בעולם שלה אין שם. המזרן מתחת למיטה שלה הוא עולם מלא סודות, כיוון שמתחת לו היא מחביאה את הרומנים האסורים שאותם היא קוראת ושדרכם היא לומדת את השפה האנגלית הזרה לה. היא נעשית אמנית בהסתרה של טבעה האמיתי, מתוך חשש שלמעשה היא פגומה לאין תקנה – ממילא היא נושאת בקרבה פגמים רבים, ואהבת החופש והדעת שלה היא אחת ההוכחות לכך.

"ספרות חרדית" עבור הקורא החילוני. דבורה פלדמןמתוך הספר

"ספרות חרדית" עבור הקורא החילוני. דבורה פלדמן מתוך הספר

ספר מוסר חילוני

הקורא המערבי אוהב לאשר את חייו שלו בקריאת סיפורים המתארים את חייה של נערה שוחרת חופש בחברה סגורה, בדרך כלל בארצות האסלאם. הוא נהנה להזדעזע מנוראות משטרים מדכאים ואפלים, נהנה מהתנשאותו הנאורה והמתקדמת על תרבויות הנתפסות בעיניו כחשוכות ונחשלות, ומאשר את עולמו הנכון והבטוח מתוך ההשוואה בין חייו שלו לחיי הנמקים בחיים של דיכוי.

הרומנים האלה מתארים לעתים מציאות אותנטית ומחרידה של נשים החיות תחת סבל בלתי נתפס במושגים מערביים, אך יש לזכור כי יותר משהם מנסים לתאר לאמיתה את המציאות בארצותיהן, מטרתם היא אישור חייו של המערב על דרך השלילה. מתוך כך, במקרים קיצוניים כמו ב"לקרוא את לוליטה בטהרן" למשל נוצרים רומנים דידקטיים סוחטי דמעות שנוצקו בתבניתו של הקורא הלהוט להציץ ולהיפגע מהמתרחש מבעד לרעלה. ספרות כזו, תחת שתהיה אמיצה וביקורתית כלפי התרבות המוסלמית והמערבית כאחד נעשית למין דגם משופר של ספרות "חרדית", שכל מטרתה היא אישור בעל מוסר ולקח טוב של העולם הקיים.

באופן אירוני, דבורה פלדמן כותבת "ספרות חרדית" עבור הקורא החילוני. הוא נהנה מההצצה האינטימית אל חדרי החדרים של חסידי סאטמר הקיצוניים ביותר, מהזעזוע בשל עולמם הנורא ומכך שהספר רק מאשר את מה שהוא יודע על החשוכים האלה. הנושא לשיחת הסלון הבאה מובטח: מי שיכולה לברוח משם בורחת, ומי שלא ברחה אומללה בדרכה שלה והייתה משתוקקת לעשות זאת. זוהי תפיסת עולם שטחית ושקרית, כמו היחס לחילוני בספרות החרדית: אלה החוטאים הם רשעים או תינוקות שנשבו, ואלה הטובים חוזרים ממילא בתשובה. ספרות כזו, יותר משהיא משקפת את המציאות היא משקפת את דלות שכלו והבנתו של הקורא, שאינו מסוגל להכיל מציאות מורכבת אלא מקבל מוצר שיספק לו את צורכי המציצנות ואישור עולמו שלו.

אין חולק על כך שחייה של דבורה בקהילת סאטמר היו קשים מנשוא. לפרקים הקריאה כה קשה עד שלא ניתן להמשיך, למרות יצר הסקרנות. ועם זאת, ההגינות מחייבת לקיים הבחנה שכמעט לא מתקיימת בעולם הספרות: העובדה שבספר מתוארת חוויה אמיתית וקורעת לב לא עושה את כל הנאמר בו לאמת צרופה.

לאמת הכתובה היטב שמתוארת בספר יש רקע פסיכולוגי עמוק, שעליו לא ניתנת הדעת באופן מספק. יותר משזהו כתב אישום נגד חברה חולה, זהו סיפורה של אישה פצועה. אין ספק שחלק ניכר מפצעיה נובעים מהחברה שבתוכה היא חיה, אך הטענה כי כל הסבל נמצא בתוך הגטו היהודי של ויליאמסבורג וכל האושר והחיים נמצאים מחוצה לו אינה מספקת את הדעת ואת הרגש. גם כאשר האישי הוא הפוליטי, יש לזכור כי האישי הוא לעתים קרובות רק אישי, ובמרחב הזה הוא ראוי להיות מוכל, מחובק ומטופל.

עוול תחת עוול

באחרית הדבר של הספר מתחזקת ההרגשה הזו: דבורה כותבת אוטוביוגרפיה חושפנית בגיל עשרים וחמש, כאשר היא עוזבת את העולם החרדי בגיל עשרים וארבע. היא מתארת כיצד היא נהנית מאכילת פירות ים ומנשיקות מזדמנות עם גבר שפגשה במסיבה; בתמונה שמלווה את הפרק היא נראית במכנסיים ושיער פזור, אוחזת בסיגריה ומעשנת בשמחה.

הרגשת השלמות הזו מעוררת בקוראת בת השלושים הרגשת אי נוחות: שנה שנתיים בתוך העולם החילוני־גויי של ניו יורק, והנה את אדם שמצא את עצמו? האם כל הבעיות בחיים נפתרות כאשר אדם עוזב את חייו הקודמים, או שמא מתגלות בפניו כאלה חדשות? ואולי, בכל חברה שבה נהיה, תמיד ניאלץ לפגוש את מצוקותינו הגדולות ביותר: תחושת החסר שלנו, הפחד מהבדידות, הרצון להיות מובנים ונאהבים ללא תנאי?

תחושה זו מתעצמת לנוכח חוסר הרגישות של הסופרת בשימוש בתמונות מן האלבום המשפחתי שלה, שבהן נראים במפורש קרוביה המתוארים בצורה אינטימית עד אי נוחות בספר. תיאור חיי האישות שלה עם בעלה והתמונות התמימות שלו המופיעות בספר לא משאירים לקורא שום מקום לדמיון. כאן מתרחק הספר ממחוזות הביוגרפיה הכנים אל מחוזות העוול, שכן שום פרט לא נשאר מרומז. סיפור העוול של דבורה נעשה לגרזן שבו היא מפרקת את חייהם של אלה שהיו יקרים לה ביותר, אלה שמן הסתם היא יקרה להם עדיין, כמו סבה וסבתה שגידלו אותה.

באופן שבו היא חושפת את כל חוויותיה ואת כל העוולות שנעשו לה היא פושעת לא רק לחברה שאותה עזבה אלא כלפי אנשים אמיתיים מאוד שחיים בתוכה, והקורא הנלהב נעשה שותף לפשע. היא מתארת בחלחלה כיצד חוללו פרטיותה וגופה כאשר בני המשפחה של בעלה התערבו בחיי האישות שלהם לאחר החתונה, ולב הקורא יוצא אליה. אך בכתיבת ספר מפורט כל כך היא עושה את מה שנעשה לה – מפרה את הזכות לפרטיות ואינטימיות לעיני כול. כאן, מתוך הבחירה בחופש ובחייה שלה, נמלאתי סלידה על מה שהיא מעוללת לחייהם של רבים אחרים.

ה"מורדת" הוא ספר חשוב, הראוי לקריאה ודיון. אבל הוא ראוי לקריאה זהירה וביקורתית, חומלת ומפוכחת כאחת. הוא ראוי לכבוד בשל החוויה האנושית הסוערת והכנה שבו, ולביקורת חריפה על הקלות שבה אנו נוטים לייחס את כל הרע שבעולם לחברות סגורות שאינן מובנות לצד הנאור של העולם. ויותר מכול, ראוי הספר לקריאה מכבדת ורגישה כלפי הנפשות הפועלות בו, קריאה וכתיבה מן הסוג שהכותבת, על אף רגשות החיים והחירות המפעמים בה, אינה מסוגלת לה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באוקטובר 2013, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון חיי שרה תשע"ד - 846 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. המאמר הזה שיקף את ההרגשה שלי.
    נתקלתי בספר בחנות ספרים ומהתמונות אני מגלה שמדובר בקרובי משפחה שלי! נפגעתי כל כך. אני מכירה את הסבא והסבתא היקרים הללו, ואת הדודים – – – התמונות של דבורה מחיי הנערות והילדות שלה משקפים שמחה שהיא מכחישה.
    המאמר נוגע ברגישות בחיים של אנשים. תודה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: