מעביר את המקל | יואב שורק

אברהם נותן את כל אשר לו ליצחק, אך עושה זאת תוך כיבוד המרחק שיצחק, ככל הנראה, מבקש. כל זאת על רקע היחס המורכב שבין אב המון גויים למשפחות האדמה

ארבע פרשיות בסדרת "חיי שרה": קניית השדה והמערה; שליחות עבד אברהם להביא אישה ליצחק; שנותיו האחרונות של אברהם, ותולדות ישמעאל. שני דברים, לפחות, משותפים לארבע הפרשיות הללו: הראשון הוא שכולן נוגעות ביחסו המורכב של אברהם אל העמים שסביבו; השני הוא שבכולן נזכרת שרה. אברהם הוא "אב המון גויים", ואילו שרה היא אמו של יצחק, המבטאת את חשיבות שמירת השושלת הגרעינית, הפרטיקולרית, של מורשת בית אברהם.

כל הפרשיות עוסקת ביחס של אברהם לעמים, כיצד? הפרשה הראשונה כולה משא ומתן עם "בני חת", וסובבת סביב מעמדו של אברהם היושב ביניהם, אך מבקש לא להיות אורח אלא להגדיר לעצמו נחלה וגבול משלו. הפרשה השנייה נולדת מהשלילה של נישואים עם בנות כנען. הפרשה השלישית מלמדת שאברהם הוליד עוד עמים רבים, והפרשה הרביעית מספרת על בית ישמעאל, בנו המורחק של אברהם. וכולן מזכירות את שרה: הראשונה עוסקת בקבורתה; בשנייה נעסוק מיד בהרחבה; והשלישית והרביעית – שלכאורה אין להן ולשרה ולא כלום – "מתעקשות" להזכיר אותה: האחת אגב אזכור מערת המכפלה, והשנייה אגב ייחוס הגר כ"שפחת שרה".

דומה כאילו הפרשה כולה מבקשת ללמד כיצד אברהם נאמן לתפקידו ושליחותו כאב המון גויים, תפקיד שהוא טבעי לו, ובה בשעה נזהר שלא לפגוע במורשת הייחודית שעד עתה הייתה שרה מופקדת עליה.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מאברהם ליצחק

"יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים" אומר ר' אחא במדרש רבה, בעמדו על האריכות הרבה שבה מתאר הכתוב את שליחותו של עבד אברהם. אך לא רק אריכות כאן, אלא גם חן וקסם. והנה הפסוקים החותמים את הפרשייה, שקשה להתחרות ביופיים הפיוטי, שופכים אור חדש על העלילה כולה:

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק
וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? 
וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: הוּא אֲדֹנִי ־־
וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. 

וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה.  וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ
וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ
וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

סיומה של הפרשה, הקושר את רבקה עם הינחמות על שרה, מלמד על תחילתה. רק בפרשת תולדות יספר לנו הכתוב שיצחק היה בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, ואז נבין ששליחות עבד אברהם הייתה בתוך שלוש שנים מפטירתה של שרה. עד עתה, בקראנו את הפרשה, לא הייתה הזיקה לפטירת שרה ברורה: אמנם פרשת מיתת שרה היא הפרשה הקודמת, אך פתיחתה של פרשה זו מציגה את העניין כרחוק בזמן ובלתי קשור, בהיותו תולדה של זקנת אברהם ושלוותו: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. ויאמר אברהם אל עבדו…".

עוד נשוב לאזכורה של שרה כאן. אך לפני כן נעמוד על החידוש העיקרי בפסוקי הסיום הללו, והוא השינוי המפתיע בזהותו של המשלח. מי ששולח את העבד אל ארם נהריים הוא אברהם, ואברהם בלבד. יצחק אינו צד בעניין, ככל הידוע לנו. לאורך כל התיאור הארוך והמפורט העבד הוא "עבד אברהם", והנושא הוא מציאת אישה "לבן אדוניו". כאשר העבד מציג את שליחותו בפני משפחתה של רבקה, הוא אפילו אינו מזכיר את יצחק בשמו: "ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה, ויתן לו את כל אשר לו. וישביעני אדוני לאמור: לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני…". אף הם נענים לו באותה לשון: "הנה רבקה לפניך קח ולך, ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'". האדון, המוזכר כאן שוב ושוב, הוא אברהם, והעבד מציג עצמו כ“עבד אברהם“, המבקש גם מה‘ שיעשה חסד עם “אדוני אברהם“ כדי למצוא אישה ל“בן אדוני“.

והנה, כאשר רבקה רואה את יצחק ושואלת את העבד מי האיש הלזה, עונה לה העבד “הוא אדוני“. לא בן אדוני, אלא אדוני! הלא דבר הוא. ולא זו בלבד, אלא שהעבד אינו שב לזה ששלח אותו כדי לדווח על ביצוע השליחות בהצלחה. תחת זאת הוא עושה זאת מול יצחק: “ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה“. כשם שיצחק לא היה בסוד העניין בתחילה, כך בסופו של הסיפור אברהם “נעלם“, והדבר הבא שאנו שומעים עליו הוא בפרשה הבאה, כאשר הוא עצמו לוקח אישה ושמה קטורה. מה פשר השינוי המפתיע הזה? כיצד הפך בן האדון לאדון? ולאן נעלם אברהם?

אפשר שמפתח חלקי לתעלומה נמצא בהיעדרותו של יצחק מהחלק הראשון, הארוך, של פרשת השליחות. נראה כאילו אברהם שולח את העבד למצוא אישה לבנו בלי לשתף במשימה את יצחק עצמו. הדבר בולט מאוד כאשר משווים את הפסוקים שלנו לפסוקים שבהם שולח יצחק את בנו יעקב למצוא לו אישה:

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.

קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ, וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. 
וְאֵ־ל שַׁ־דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ, וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ, וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים.
וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ, לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ־לֹהִים לְאַבְרָהָם.

הנה כי כן, מעמד הציווי שלא לשאת אישה מבנות כנען הוא מעמד של קרבה בין אב לבן, אפילו כאשר מדובר בבן האהוב פחות (שהרי "ויאהב יצחק את עשו"). זוהי ההזדמנות לברך אותו ולהעביר לו את המורשת, את ברכת אברהם. והנה, אברהם עצמו לא עושה כן ליצחק: הוא אמנם מקפיד להעביר "את כל אשר לו" ליצחק, הממשיך היחיד והאולטימטיבי, כפי שנזכר בפרשתנו פעמיים – אך אין הוא עושה זאת בפניו, ואין הוא מברך אותו. במקום לצוות אותו שלא ייקח אישה מבנות כנען, הוא דואג בעצמו שהדבר לא יקרה.

במילים אחרות: מציאת האישה הנכונה ליצחק היא עניין של אברהם ושל יצחק גם יחד. האחד כאב, האחראי להשיא את בנו כראוי לו, והשני כמי שהמיועדת תהיה אשתו. יש במשימה הזו הפוטנציאל לבטא קרבה גדולה, להנחיל מורשת, להעביר לפיד, לברך. אך מאז "הנני בני" של הצועדים יחדיו אל העקדה אין אנו מוצאים כל דיבור בין אברהם ויצחק. אברהם דואג ליצחק, ואהבתו אליו וחרדתו לטובתו ניכרות בשפה של ציווי העבד ("לבני.. לבני ליצחק… פן תשיב את בני") כמו גם בבהירות שבה הוא מגדיר את יצחק כיורשו היחיד. אך למרות אהבה ודאגה זו אברהם נותן ליצחק את המרחב שכנראה הוא זקוק לו, אולי כתולדה של ניסיון העקדה: מרגע שהשביע את העבד, ונתן לו את הכלים לבצע את השליחות, הוא נסוג אחור; וכאשר יצחק מקבל את רבקה אברהם פונה לענייניו. הוא נושא את קטורה, ומוליד ילדים, וממלא את הבטחתו לתת "את כל אשר לו ליצחק". הוא מקפיד – ואף כאן בלי לנפנף בכך מול יצחק – לשלח את בני הפילגשים החדשים "בעודנו חי" אל ארץ קדם. אך כל זה באהבה חד כיוונית, ללא מגע ומבט מצד בנו יחידו אשר אהב.

המון גויים

אין זו צרתו היחידה של אבינו אברהם. הצורך להיות, מלבד אב המון גויים, גם אבי שושלת מוגדרת ומובחנת – אינו קל לו. בפרשה הקודמת אברהם התפלל על סדום והתייסר בשילוח הגר וישמעאל, הכפוי עליו על ידי ציווי ה' "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". כעת, משמתה שרה, עסוק אברהם בשני עניינים "משפחתיים" המדגישים את התבדלותו מעם הארץ: קניית אחוזת הקבר, המנוגדת להצעתם של בני חת "במבחר קברינו קבור את מתך", ומציאת בת הזוג לבנו יצחק, שכלל הברזל שביסודה (אף שלא שמענו על כך ציווי מה') הוא ההתרחקות מבנות כנען (שהן הן בנות חת – ראה בראשית כו לד־לה, כז מו – כח א). אברהם משתחווה לבני חת ונחשב בעיניהם כ"נשיא אלוהים" הנמצא בתוכם, אך בפועל הוא עושה הכול כדי להימנע מנישואין איתם ומקבורה ביניהם. נראה שבכך ממשיך אברהם את מורשת שרה אשתו, בהיעדרה, ורק אחר כך הוא יכול "להרשות לעצמו" לממש את ייעודו כאב המון גויים, בקחתו את קטורה (שאיננו יודעים עליה דבר, אך שמות צאצאיה – שבא, דדן, אשורים – המזכירים דווקא את שושלת חם־כנען [ראה בראשית י, ז־יא] רומזים אולי שהפעם לא מדובר בבת משפחה, כשרה ורבקה ורחל, אלא בבת כנען) – תוך הבטחת ההבחנה הברורה בין צאצאיה ובין בנו ממשיכו יצחק.

התורה כמו משתפת פעולה עם אברהם, המסתלק מחיי בנו יצחק למרות שהמשיך לחיות עוד שלושים וחמש שנים לאחר נישואי יצחק. כבר בפרשתנו מתוארים מותו של אברהם וקבורתו, והבמה פנויה לסיפורי בניו – ישמעאל, בפרשה קצרה החותמת את פרשתנו שלנו, ויצחק – גיבורה של פרשת תולדות. אברהם, שהתפלל על אבימלך ועל אימהותיו שתלדנה, אינו נקרא להתפלל על רבקה העקרה, ואינו שותף בסאגה של התאומים שייוולדו להם. מבחינת הסיפור "שלנו", תם עידן אברהם, אב המון גויים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

פורסמה ב-25 באוקטובר 2013, ב-גיליון חיי שרה תשע"ד - 846 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: