מטמוני הנפש | שלום רוזנברג

בהגות החסידית הסיפור על האוצר מתחת לגשר מתאר את מסעו של האדם בחיים. התשובות לשאלות מצויות בסופו של דבר אצל האדם עצמו

ברשימתי הקודמת הזכרתי לקוראיי את אחד הסיפורים היפים שסיפרו רבי נחמן מברסלב ור' שמחה בונם מפשיסחה גם יחד, הסיפור על האוצר הקבור: פעם אחת חלם יהודי שתחת אחד הגשרים שבעיר וינה – אולי היה זה פראג – קבור אוצר. נסע לשם, וחיפש לשווא עצות איך לחפור ולהגיע אליו. עבר שם איש חיל ששאל אותו: "מה אתה עומד וחושב?", חשב בדעתו שטוב שיספר לו חלומו, כדי שהוא יסייע בידו ויתחלקו יחדיו. ענה ואמר לו איש החיל: "חלומות שווא ידברו, גם אני חלמתי שבמקום זה וזה אצל אדם זה וזה נמצא אוצר במחסנו, וכי אסע לשם?". השתומם היהודי כי הזכיר את שמו ושם עירו… וכן עשה, חזר לביתו וחפר מתחת לתנור ומצא את האוצר ונתעשר מאוד, ובכסף זה בנה את בית הכנסת הגדול בקראקא הנקרא עד היום הזה "רבי אייזיק רבי יעקעלע'ש שוהל".

ניסיתי ברשימה ההיא לרדת לעומק משמעותו הקולקטיבית של הסיפור, ולראות בו מסעו של עם. כאן מבקש אני לעבור לצד האישי/האינדיבידואלי שבסיפור. אכן, מגדולי החסידות למדנו שלטקסטים רבים יש שני מפתחות. בנוסף לפן הנגלה הציבורי, הלאומי, ההיסטורי, יש ממד נוסף, קיומי ופסיכולוגי. הכול מתרחש כאילו עלינו לקרוא את פרשת "מסעי" לפי מפתח חדש, שהרי הכלל המקביל לפרטי מסעות ישראל משתקף בנפש למסעות היחיד. מסעות האדם? האסוציאציה המתעוררת בנו מובילה אותנו לדברי הפסיכולוג הנודע אריק אריקסון שניסה לשרטט את שלבי החיים. הצד השווה שבהם שמדי פרשה ושלב עומד האדם בפני דילמה חדשה, שבפתרונה הוא חייב להוסיף לאישיותו ממד וערך חדש: אמון, אוטונומיה, יוזמה… וכן הלאה, תוך התקדמות על אף שהאדם לא פתר את הדילמות הקודמות.

מהות האותנטיות

"השתומם היהודי כי הזכיר את שמו ושם עירו, חזר לביתו, חפר במחסנו ומצא את האוצר". "חזר לביתו", מה פשר ביטוי זה כאן? הבה וננסה לענות על כך, ואולי יש יותר מתשובה אחת. התשובה הפשוטה מלמדת אותנו שהביטוי "חזר לביתו" פירושו לענות על השאלות המטרידות אותנו תוך שאנו חוזרים הביתה, כלומר לעולמנו הפנימי. זו המהות של האותנטיות, שאינה בעצם אלא חיפוש האדם את עצמו, ההפך המוחלט להתבוללות, שהיא לכתנו אחרי "כולם", אחרי אופנה שבשלב זה שולטת בחברה, אחרי הטלוויזיה והפרסומת. משימה זו של חיפוש האותנטיות נכונה בחומר וברוח.

לפנינו רעיון חסידי נפלא שבא לידי ביטוי בדבריו של רבי זושא מאניפולי: כשאגיע לשמים לא ישאלו אותי "זושא, למה לא היית משה?", אלא "זושא, למה לא היית זושא". כל פעם מגלים אנחנו באמרה זו משהו נוסף. אך קודם כול היא מחייבת אותנו לשאוף לחשוף את חובתנו כלפי האותנטיות שבתוכנו, באהבה, בעבודה ובממדים נוספים של החיים.

ר' שמחה בונם מפשיסחה סיכם את סיפור הגשר במילים: "כל מי שנוסע לרבי צריך לדעת כי על ידי נסיעתו זו, נודע לו כי האוצר טמון בביתו ממש, ואם צריך לחפש – יחפש בביתו עד מקום שידו מגעת מתחת לתנורו ובכל החורים והסדקים" – בדיקת חמץ שבנפש, "ואז בוודאי ימצא את המטמון ־האוצר הגדול של יראת שמים… ויגעת ומצאת תאמין, ואז בוודאי ימצא את המטמון, האוצר הגדול של יראת שמים". יראת שמים ובעצם כל החלטותינו בחיים.

ההליכה לגשר – לרבי, לפסיכולוג, למורה – פירושה לקבל את התשובה החשובה ביותר, אני חייב לחפש בעצמי. אלא שבדבריו הנפלאים יש שתי מילים איומות: "עד מקום שידו מגעת". געוואלד! האם ידי מגעת, מסוגלת, כדי להיות מודעת לכל מה שמסתתר בי, לנבכי הבלתי מודע שבתוכי? לזה צריך סייעתא דשמיא גדולה ביותר.

גילוי בדיעבד

המשך הדברים מצוי בדברי בעל ה"שפת אמת" (פרשת ויגש), תוך  ביאור מופלא לפסוק במשלי (כ, ה): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה". פירוש זה ממשיך את דברי ר' שמחה בונם, ומהדהד את דברי המדרש בבראשית רבה בפרשת "ויגש": "כי יש בכל אדם עצות די והותר… אולם צריך איש תבונות שידלנה מהעומק". "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל, יד). "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ!", ולמרות הקרבה יותר מפעם זקוקים אנו לעזרה מבחוץ, ל"אִישׁ תְּבוּנָה", כדי להבין את עצמנו ואת מעמקי נפשנו. אכן, פעמים רבות אנו ממשיכים במסעותינו, ורק מאוחר מאוד אנו מבינים שתעינו בדרך.

אכן לדאבוננו יותר קל לדעת בדיעבד שנכשלנו מאשר לדעת מראש מה אנו באמת רוצים. הרבה פעמים אנו נכשלים במקסמי שווא לגבי מה שאנו באמת רוצים. אריקסון דיבר על שלב הבגרות המאוחרת, שבו מועמדים אנו בפני דילמה: שלמות לעומת ייאוש. לדעתי דבר זה בא לידי ביטוי בולט באחד היצירות הידועות ביותר שבספרות המודרנית: "מותו של איוואן איליץ'", הנובלה המחרידה של לב טולסטוי. בנובלה זאת מתואר מות הגיבור כביטוי איום של חשבון נפש על חיים חסרי משמעות אמיתית, המודרכים בין היתר על הערכה – לכאורה – של הנתפסים כחבריו. הכרוניקה של ימיו האחרונים מתארת את הסבל הנורא של בזבוז החיים שלא הצליח לדלות את משמעות חייו מהמים העמוקים שבלבו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באוקטובר 2013, ב-גיליון חיי שרה תשע"ד - 846, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: