כבוד מלכותו פנימה | ראובן הכהן אוריה

אם במבט ראשון נדמה לנו הרב אברהם צוקרמן כאיש מוסר, הרי שמבט שני חשף אב אוהב, אכפתי ומלא דאגה אל תלמידיו הרבים ואל נפשותיהם

אהבתי אותו. בתחילה היה נראה בעיניי אפרורי ומאופק. הצטייר  נוקשה למול דמותו הזוהרת והססגונית של הרב משה צבי נריה. נדמה כי גילם את דמותו של ה"נוברדוקאי", איש המוסר המצליף, נוכח דיוקנו החסידי, הרך והנלהב של אבי הישיבה ואבי דור הכיפות הסרוגות. עם השנים, המגע הסדור והשגרתי עם האיש שעיניו החדות לכדו כל פיסת תנועה ומחווה הפך מופעו לפניי להתמוגגות צרופה.

  איש התמיד. את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת השני בין הערביים. תמידין כסדרן. יום יום סדור על אופנו, מתייצב על משמרתו, מעגן את הספינה על מלחיה ומהסה את הגלים השובבים. יום יום שקד על מסדר חיינו המתבגרים. דאגתו ומסירותו לחומר כלכלתנו ולרוח חינוכנו ייצבו תיבת מנוח לנעורינו הסוערים. היינו שם כל המי ומי, מפזורת הארץ ומתפזורת הגלויות. על הכול פרש אברתו ונתן לכל קול הד יאה וגאה. בימים ההם כולם היו בניו, בימים ההם לא היה זה מחזה נפרץ.

עצותיו, פיכחונו, צחות לשונו ומרגליות פיו המתיקו את אגדת הדשא של חיי בכפר הרא"ה. התמכרתי לצליל דיבורו ולהתנגנותו שכה ערבו לחיכי. הייתי חולף בכוונה תחילה על פניו על מנת לקבל באהבה את שנינותו הטבולה פעמים בנוקבות ממרקת.

טוב עין וחדות אבחנה. הרב צוקרמן עם נכדתו, תשנ"ה  צילום: ברוך גרינברג‎

טוב עין וחדות אבחנה. הרב צוקרמן עם נכדתו, תשנ"ה
צילום: ברוך גרינברג‎

שלא ייגמר לעולם

שיעורי איוב שהעבירם ללא כחל וללא גבהות היו לי להנאה צרופה מעומק העיון וממכמני הלשון העברית. רביבי "מי מרום" של הרב חרל"פ הורעפו ונשקו לטללי אורותיו של הראי"ה קוק. תפילותיו בחגים הפכו את מקדש הכיפה לאזור המחוטא בעולם. רטט קולו המתחזן, הנשבר והמתנגן ניסר כל מוצקות מכתימה והמיס ערלת לב. בשחרית האמרות ובשבתות השיחות שניתנו בדואט מתחלף עם הרב נריה היו לנקישות על קרום לבנו. אלה נקבצו אל ספר והיו ל"לוחות אבן" שניתנו בברית.

אט אט נמלאתי ממנו. והיו דבריו, חידושיו וניגוניו מעוררים. אט אט פסקתי להירדם בשיחותיו. בשמינית מצאתי עצמי לוחש: "שלא ייגמר לעולם", וכשנפרדנו נקוו הדמעות אל החלל.

פעמים מצאני חומק מבית המדרש ונחבא אל פרדסי ההדרים שכיתרו את כפר הרא"ה. ביום אביבי שטוף שמש וריחות משכרים פסקתי  מתלמודי והוא ראני מתחייב בנפשי ולא עצר בעדי אך גם לא הרפה. מבטו החודר התנה עמי  שאחר אשוב ל"סדר" מהתבודדותי ואהיה כפליים ברוחי. הוא לא ויתר, תבע שאעמוד למבחן ההוכחה בספריית "מחשבת ישראל".

 בטוב עינו ובחדות הבחנתו משך בחוטים ודלה ממני ומחבריי את הכוח להשקות. היה הוא זה שדרך קשתנו לשוב ולייסד סניפי בני־עקיבא במושבי האזור; להדריך ולהעניק עד שיבלו שפתותינו מלומר די. הוא זה שהעניק את כל הסעדים והחירויות הראויים לשלוחי המצווה שבחוד החנית. בזכותו נהפכתי לאיש, איש אחר. בשובי בשישית מהוועידה הארצית של בני־עקיבא, והשנה היא שנת תשל"ו, הזמינני לחדרו ובלחיצת יד חמה בירכני נרגש על תביעתי לצאת ל"הגשמה" במה שנקרא אז "היישוב החדש" – קרי העיירות המוחלשות. דברים שבימים ההם היו בגדר תעוזה ושזכו לתהודה. והוא נאה קיים. הוא עצמו היה חבר בהנהלה הארצית של בני־עקיבא בכשמונים משנותיו ומשתתף פעיל בוועידות. עוסק בתיקון עולם כשאת ראש הזאטוטים המונחים ארצה לפניו הוא מגביה לשמים.

הרב נריה היה לי למקור השראה ודמות מופת לאיש חזון. אבל אני נפעמתי מגדולת האיש שידע לצעוד עמו במשעול הצר, לרקוד עמו על כיפת המלכות האחת שבראש הגבעה. כילד הנשאל "את מי אתה אוהב יותר, את אמא או את אבא?",  חשתי שאיני יודע להכריע מי באמת מביניהם האבא ומי האמא. לאמתו של דבר הייתה דמות אחת בלולת אהבה וגבורה והיא יחידת הצמד הרבנים נריה–צוקרמן.

הרב נריה שר התורה ושר החוץ של אם הישיבות קיבל פרס ישראל על מפעל חיים, וכאיש חינוך ראוי לפרסו הזמינני לקבל את הפרס עמו. ואני נער צעיר במעמד המרשים ההוא הייתי דווקא עמו, עם איש המסד הזה אשר על הבית, עם האיש שכל כבודו מלכות פנימה. האיש שבלעדיו לא היה הרב נריה עושה כל החיל הזה. אשר בנו שניהם את פרס ישראל.

התורה הזו שלמדתי אצל שני תלמידי החכמים הללו שהיו בכפרנו, התורה שראיתי בם, בהרמוניית היחסים שבין ה"מנהל" וה"ראש", היא שהציתה בי חלום. חלום לזכות ולעמול על אותה תורה, לזכות ולעמוד במקום שבו הם, מוריי ורבותיי, עמדו. והיא שעמדה לי, שבא היום ועמדתי חרד למרגלותיו, אני  כראש ישיבת "בני עקיבא" והוא כראש הישיבה וכראש מרכז ישיבות "בני עקיבא". יחד סבנו סביבות מעגלות החיים. תורה שזרע בחסד וברחמים מחזרת ושבה בבני עניים שקירב באכסניה שלו. כך עם עוד מחברי מחזורי.

והיינו ישובים יחדיו ב"ישיבות עמותה". זה ללמוד וזה ללמד. שהרי "ראשות" ו"מנהלות" תורה היא וללימוד צריכה. ולמרות גילו המופלג, ושיבת קדומים למעלה מתשעים, היה חד וצלול, ער וקשוב, מהלך בתווך ומרעיף בישישים בינה. שוב חזר הניגון המתוק והערב. כראש מרכז ישיבות "בני עקיבא" נתן עיניו במספרים שהעמידו תלמידים ובגרגרי הקמח שהעמידו תורת שחרית. בצניעות ובפשטות שהאריכה את חייו וממרום שנותיו כיתת רגליו והיה מעורב בכל רחש שאפשר שאון בית מדרש.

בנסיבות שונות ובפרקי חיים משמעותיים מצאתי עצמי ישוב למולו והוא זוכר השם והשבט. זיכרון בן מאה. והוא מפליא בי עצה ותבונה כאילו לא בגרתי, כאילו אני שלוחו המתמיד, שלוחה של תורת הגבעה. כאילו לא נפרדנו זה שנות דור ואני עדיין רכון בשבת בין ערביים דרוך לשיח נשמתו. כי כך היו כמאה שנות עמלו תחת השמש, חיי שליחות ודריכות אל נפשות השעה ואל פיתולי מורדותיהן.

רואה פני הנולד

והנה כמה דוגמאות מעט מזעיר מעלעלי האילן כולו ותפארתו.

בתחילה נוסדה ישיבת כפר הרא"ה על טהרת הקודש. והנה, ראה הרב צוקרמן שאין הקודש יכול לעמוד רק על גילויו החיצוני בקרב הנפש הציונית דתית. אם קודש זה לא יעמוד על "הא־לוהות המתגלה בעולם בכל יופיו והדרו, בכל חי ורחש, בכל צמח ופרח, בכישרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גיבור", תהיה זו הסבת הלב אחורנית ממגמת הישועה הזרוחה. צריך לבנות  את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך מקצועות השער. השער הוא לימודי החכמה הזרועה בבריאה המחברת פנים וחוץ ואין להפסיק ביניהם. על כן שיתף מידת מקצועות קודש במידת מקצועות החול והציב בתווך "ממוצע מחבר": המקף הציוני דתי. כך נולדה ישיבה־תיכונית.

בימים ההם שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ימי סבסטיה וההתנחלויות, ימיו הראשונים של "גוש אמונים", ושוב הרב נריה הצופה המהפכן, הנתון למצעדי העלילות ההיסטוריות, מושך בחסד החוצה אל קול ה' הקורא: "ישיבות והתנחלויות נקים בכל מקום בארץ ישראל השלמה". ושוב ניצב הרב צוקרמן בכוח הגבורה לצמצם האור בכלים שלובים לבל יישברו. ושוב כמו בוועידות הוא קורא ל"סדר", ומחזק מסגרות התיבה ויתדותיה. ו"הבורחים" מתחבאים אחר סינר הרב נריה, והרב צוקרמן באהבה מגולה ובתוכחה מסותרת מהלך באש ובמים ועושה שלום באהוביו.

ישיבת כפר הרא"ה ידעה עליות ומורדות, גאות ושפל. בימים ההם, שאחר המלחמה, כמדומה שימי דכדוך היו אף לאם הישיבות. וכאן ידע הרב אברהם לראות פני נולד וצירף מרכז לפריפריה והיה לראש המכינה בגבעת שמואל. בשנת תשל"ו בשבטנו "גולן" נחת המחזור הראשון והיינו לראשונה שלוש כיתות. ואחרי בלותה הייתה לכפר הרא"ה עדנה למשך שנים רבות.

עם הרחבת הגבולות וההתחדשות רכן והטה אוזנו להלכי נוער המרכז, זקוף הקומה. מכאן אפשר ערוצי ביטוי לכישרונות השונים ומרחבי יצירה למגמות ולתנועות השונות. אף  החל בבנייה והרחבה של פנימיות חדשות, בניין בית מדרש חדש ובתי מגורי ר"מים. ואנחנו דווקא העדפנו את מגורי ה"אורוות" ואת בית המדרש הישן עם הכיפה הצבעונית. ביקשנו עוד קצת מהוד הקדומים שבקנקן המתפורר.

מכאן, מהתחדשות זו, החל עם בן בריתו במהפכת הלבנת הכיפות שלראשי הר"מים. בניסיון להעמדת תורה זקופת גו שהיא כמעיין המתגבר ממקורותיה היא. תורה המותאמת לסיסמאות המעטרות את כיפת בית המדרש הישן. בהרת לבנה וטהורה שהלכה, התפשטה וכבשה את כל הישיבות התיכוניות וישיבות ה"הסדר", שהיה שותף בהקמת הראשונות שבהן. בשנות התסיסה הללו זכתה שוב הישיבה להוציא מקרבה תלמידי חכמים, ר"מים וראשי ישיבות, אנשי שם, מדע ותעודה, צבא ועבודה בכל מערכות הקיום והתקומה.

תלמידיו בכפר הרא"ה ותלמידי תלמידיו ושלוחיו בכל הישיבות, כולם חבים את מהפכת חייהם לאיש קטן הקומה שהיה חציה של הרוח הגדולה שנשבה על הגבעה. רוח שהסיעה את כולנו לשמוע את קול הא־לוהים מתהלך לרוח היום, בגן דייקא. כולם נושאים בערגה דמות הצור האיתן מכור מחצבתם, מגן העדן שעל הגבעה.

אהבתי אותו. מחמדי רבי ומורי – זכרו הברוך עמי ומזערו לפניכם.

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באוקטובר 2013, ב-גיליון חיי שרה תשע"ד - 846 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: