חיבור בעולם שמעבר | רבקה גולדברג (דביר)

מפגש עם חסידי ברסלב חשף בפני הסופר והמחזאי 
ש. אנ־סקי את תורתו של ר' נחמן, שלאחר מכן הטביעה את רשמיה במחזהו "הדיבוק". על מסע החיים של הסופר לרגל מאה וחמישים שנים להולדתו

שמו של ש. אנ־סקי התפרסם בעולם היהודי בעיקר בעקבות שני דברים: מחזהו "הדיבוק" ומסעה של המשלחת האתנוגרפית ברחבי היישוב היהודי ברוסיה בשנים 1914־1912. שני הדברים אמנם נראים נפרדים אך יש ביניהם קשר הדוק ביותר: את המחזה "הדיבוק", או בשמו המקורי: "בין שני עולמות", שהפך לציון דרך בהתהוותו של התיאטרון היהודי בארץ־ישראל ובעולם כולו, כתב אנ־סקי בעקבות מסעותיו במרחבי "תחום המושב" היהודי ברוסיה, כשעמד בראש המשלחת האתנוגרפית.

חזרה אל העם

אנ־סקי נולד כשלמה זיינביל רפופורט בחבל ויטבסק שבבלורוסיה ב־15 באוקטובר 1863. כבר בנעוריו גילה רצון עז ללמוד וכמו רבים מבני דורו נטש את בית המדרש בעקבות קריאה בספרות ההשכלה העברית, ומאוחר יותר – בספרות הרוסית. בהשפעת הספרות הרדיקלית הרוסית התחבר אל חבורות המהפכנים הרוסים והתרחק לחלוטין מן העולם היהודי כולו. הוא חתר להגיע אל לבם של המוני העם הרוסי ושהה תקופה ארוכה בכפר נידח של כורים כשהוא מנסה לדאוג להשכלתם ולקרבם לרעיונות המהפכה. מאוחר יותר נתחבר אל הבכירים שבאנשי הרוח הנרודניקים, וכשנאלץ לברוח מרוסיה שימש מזכירו של פיטר לברוב, ממנהיגי הנרודניקים הגולים בפאריס.

בעקבות משפט דרייפוס והגל האנטישמי שליווה אותו החל בתהליך של חזרה אל עמו, ובכמה הזדמנויות אף ביקש "לקרוע" את עשרים וחמש השנים ה"רוסיות" הללו מן הביוגרפיה שלו. בשנת 1905 חזר לרוסיה, ומאז ועד מותו עסק באינטנסיביות בפעילות חברתית, תרבותית ומחקרית בעולם היהודי במזרח אירופה.

לאחר הפוגרום בביאליסטוק שבו נהרגו כמאה יהודים (1906) ערך אנ־סקי את מסעו הראשון בין הכפרים והעיירות הדלות שבאזורי תחום המושב היהודי. הוא נסע כדי להגיש עזרה לנפגעים, להביא להם מעט מזון ושמיכות ובעיקר – לשמוע, לנחם ולעודד. בתוך מסע זה הגיע אנ־סקי להכרה ברורה שהעולם היהודי באזורי תחום המושב עומד לפני קצו. בפגישותיו עם נפגעי הפרעות התעוררה בו המחשבה להקים משלחת אתנוגרפית שתאסוף ותתעד מציאות ארוכת שנים שעומדת לכלות מן העולם.

מלבד הרצון העז להותיר זכר לעולם שנמצא על סף כיליונו, נבעה שאיפתו של אנ־סקי גם מכך שראה באתנוגרפיה ובפולקלור חומר גלם ליצירתם של סופרים, משוררים וציירים יהודים שיוכלו בתהליך יצירתם החדשה "לינוק ממקורותיהם הם, להשתמש בצורות משל עצמם, ולא יהיו מתנתקים משורשיהם ולא יהפכו את יצירותיהם לצל קלוש של יצירות עמים אחרים".

על פי החזון של אנ־סקי, היו חלק מממצאי המשלחת אמורים להגיע לירושלים ולהוות תערוכה קבועה של חפצי אמנות עממית ופריטי יודאיקה שתהיה ממוקמת בבניין בית הספר לאמנות שחלם להקים בירושלים ידידו של אנ־סקי, הפסל בוריס ש"ץ. היוצרים החדשים, ה"מודרניים" במושגים של אז, אמורים היו ליצור את יצירתם החדשה בזיקה לתרבותם העממית, שאותה יפגשו דרך ממצאיה של המשלחת שיוצגו סמוך לסדנאות האמנים שלהם. מוזיאון דומה היה אמור לקום גם בפטרבורג, בהנחה שגם בה תצמח תרבות יהודית חדשה (באותם ימים הסיכויים להתפתחותה של תרבות זו ברוסיה היו גדולים בהרבה מהסיכויים לראותה צומחת בירושלים…).

יצירה מקורית הבנויה על תרבות הדורות. "הדיבוק", הלהקה הווילנאית, פולין, שנות ה־20

יצירה מקורית הבנויה על תרבות הדורות. "הדיבוק", הלהקה הווילנאית, פולין, שנות ה־20

השפעה חסידית

במחזה "הדיבוק" ניסה אנ־סקי לממש את החזון של יצירה חדשה ומקורית הבנויה על התשתית של תרבות הדורות. מרכיבים רבים במחזה, מסיפור העלילה עצמו ועד פריטי התפאורה, נשענים על חומרים שאנ־סקי ראה, שמע ואסף במסעותיו בקהילות היהודיות ברוסיה.

במיוחד ניכרת במחזה השפעתה של חסידות ברסלב ובעיקר של סיפורי ר' נחמן שהתפרסמו באותה תקופה גם מעבר לעולם המסורתי בתרגומו־עיבודו של מרטין בובר. בשנת 1906 הוציא בובר לאור בגרמנית קובץ של שישה מתוך סיפורי ר' נחמן, ושנתיים אחר כך נדפס בגרמנית ספרו "אגדת הבעל שם טוב". בהקדמתו ל"אגדת הבעל שם טוב" כתב בובר: "שום התחדשות של היהדות איננה אפשרית אם אין היא נושאת בתוכה את היסודות של החסידות", אותם דברים ממש שהיוו נדבך חשוב גם בתפיסת עולמו של אנ־סקי.

אנ־סקי פגש קבוצה מחסידי ברסלב בשנת 1913 בברדיצ'ב, שבה גרו כשישים־שבעים משפחות של חסידי ברסלב בנפרד משאר בני הקהילה היהודית בעיר. הם נמנעו מלהתערב עם שאר היהודים ודחו התקרבות של זרים אליהם.

אנ־סקי וחברי המשלחת השתדלו מאוד להתקרב לקבוצת החסידים המסוגרת בתוך עצמה ולרכוש את אמונה, ואכן זכו להתקרב אליהם ולהיות במחיצתם במשך שבועות אחדים ואף לקחת חלק בהתקהלויות המיוחדות שלהם – בעיקר בסעודה השלישית ובסעודת מלווה מלכה. חברי המשלחת התפעלו מן החשיבות הרבה שייחסו החסידים לשמחה ולמאבק בעצבות ומן הניגונים והריקודים הנלהבים של קבוצת החסידים המבודדת. כאשר ראה אנ־סקי את ריקודם של חסידי ברסלב מיהר לטלגרף לבמאי הרוסי הדגול סטניסלבסקי, מייסד התיאטרון המוסקבאי, שהתחיל כבר אז בהכנות להעלאת המחזה "הדיבוק" על הבמה הרוסית (הפקה שלא יצאה אל הפועל בסופו של דבר). אנ־סקי רצה שסטניסלבסקי ישלח לברדיצ'ב את האיש האחראי על הריקודים בתיאטרון כדי שיראה את ריקודם של החסידים. האיש אכן הגיע והתארח בשבת עם חברי המשלחת אצל חסידי ברסלב בעיירה.

תכלית של כיסופים

לסיפור העלילה של "הדיבוק" יש זיקה עמוקה לשניים מסיפוריו הידועים ביותר של ר' נחמן מברסלב – "מעשה ממלך וקיסר" ו"מעשה מבערגיר ועני". כמו בשני סיפורים אלו, גם בסיפורו של אנ־סקי נכרתה ברית בין האבות עוד לפני לידת הבנים, וברית זו כביכול נשכחה ואביה של הנערה מנסה למנוע את מימושה. לאה וחנן נקשרים ביניהם בלי לדעת כי היו מיועדים זה לזה על ידי אבותיהם עוד בטרם היוולדם, ממש כפי שהתקשרו ביניהם הבן והבת ב"מעשה ממלך וקיסר"; ור' סנדר מבריניץ, אביה של לאה, שהתחמק ממימושה של הברית בעבר, מנסה למנוע גם את הקשר שבא ביוזמת הבנים, ממש כמו האב־הקיסר בסיפורי ר' נחמן.

אך קיים גם קשר עמוק יותר בין "הדיבוק" של אנ־סקי לסיפוריו של ר' נחמן. בשלושה עשר הסיפורים המרוכזים בספר "סיפורי מעשיות" בולטים מספר סיפורים וחלקי סיפורים העוסקים בנושא זיווג ומפגש, ובעיקר – בכיסופים וחתירה למפגש.

בסיפור "מעשה מאבדת בת מלך" נודד המשנה למלך שנים רבות בעקבות בת המלך האבודה, והולך אחריה מרחקי אין־סוף; גם היא וגם הוא בוכים וזועקים על הפירוד, אך המפגש הסופי ביניהם אינו קיים למעשה בסיפור: "ואיך שהוציאה לא סיפר…".

בסיפורים "מעשה ממלך וקיסר" ו"מעשה מבערגיר ועני" נודדים בני הזוג לאורך מרחקים של זמן ומרחב בעקבות בני זוגם, ואף שלכאורה קיים בסוף חיבור בין בני הזוג – בדיקה לעומק הטקסט מגלה כי החיבור אינו חיבור של ממש.

גם הסיפור "מעשה מרב ובן יחיד" עוסק במפגש נשמות נכסף שאינו מתקיים. ה"בעל דבר" בדמותו של סוחר מונע את מפגש הנשמות בעולם הזה, והבן מת בכיסופיו.

ב"מעשה מז' בעטלעירס", כמה מסיפורי הקבצנים אינם מגיעים אל סופם, והמפגש שאמור להתרחש נעדר. בסיפורו של הקבצן החירש, הגנני שנעלם אכן אותר ונמצא והוא יכול לתקן את הגן – אך התיקון אינו מצוי בתוך הסיפור כי אם מעבר לו ומעבר לעולם. כך גם סיפורו של הקבצן עקום הצוואר שבמרכזו שתי הציפורים שאבדו זו לזו, והבעטליר יכול להביא את התיקון הנכסף ולהפגישן, אך המפגש עצמו אינו מצוי בסיפור, אינו מצוי בעולם.

גם בסיפורו של הקבצן השישי, שבכוחו לרפא את בת המלכה, למשוך ממנה את כל ה"עשרה מיני חצים" ולרפא אותה על ידי השמעת "עשרה מיני נגינה" – גם כאן הדבר נשאר בְּכוח, והמפגש המרפא אינו מתרחש בפועל בתוך הסיפור.

אך אין ספק ששיאו האמנותי של הסיפור, תמצית המפגש הנעדר, מוקד הערגה והכיסופים, הוא סיפור הלב והמעיין שבסיפורו של הקבצן השלישי, הקבצן כבד הפה. הדבר הבולט ביותר בסיפורי ר' נחמן בכלל ובסיפור הלב והמעיין בפרט הוא התפיסה הקיומית של הגעגועים האינסופיים של האדם אל שורש נשמתו, אל המעיין הנובע, אל השלמות הא־לוהית – געגועים שאינם ניתנים למימוש בזה העולם. את הסיפור הזה, סיפור הלב והמעיין, בחר אנ־סקי לשים כמעט בשלמותו בפי המשולח בלבו של המחזה, בתחילת המערכה השלישית.

במאמרו "החידוש של ר' נחמן מברסלב" כותב יהודה ליבס בזיקה לסיפור הלב והמעיין:

 במקום הגשמתו של אידיאל מציע ר' נחמן בכמה מקומות את הכיסופים עצמם. ההגשמה לא רק שאינה אפשרית, היא גם איננה רצויה, שכן בהגשמת תוכנם יתבטלו הכיסופים ויוחלפו בתוכן קבוע, מה שמנוגד לאידיאל הברסלבי של החידוש המתמיד.

כמו בסיפוריו של ר' נחמן, גם במחזהו של אנ־סקי יש זיווג אחד בלבד שהוא הזיווג המיועד והנכון, אך מימושו של קשר זה אינו אפשרי בעולם הזה. בעולם הזה קיימים רק געגועים וכיסופי אינסוף.

אנ־סקי בחר להביא את סיפור הלב והמעיין בלבו של המחזה כיוון שהוא מבטא את תמצית התפיסה הקיומית שלו שלפיה מפגש נשמות אמיתי ושלם אינו מצוי בעולם הזה אלא מצוי, ממש כפי שעולה מן המחזה, מעבר לעולם. החיים, על פי "הדיבוק" ואליבא דאנ־סקי, הם ערגה וגעגועים אינסופיים ממש כפי שהם בעיניו של ר' נחמן.

סיפור אישי

ראיית החיים כמסע אין־סופי של ערגה וכיסופים עומדת לא רק במוקד מחזהו של אנ־סקי אלא במוקד חייו בכלל. בצעירותו הביאו אותו הכיסופים לשוויון ולצדק מוחלט לעומק המחנה המהפכני הרוסי. אף שרבים היו היהודים בין המהפכנים, מעטים מהם נכנסו ממש אל בין המוני העם ומעטים הגיעו למעמד גבוה כשלו בין מנהיגי המהפכה. אותם כיסופים הם גם שליוו אותו מאוחר יותר, כשחזר לעמו. תמיד היה במצב של מסירות נפש מוחלטת לטובתו של אידיאל כלשהו. כך התמסר כל־כולו למסעות המשלחת האתנוגרפית ובאותה מסירות עצמה, ואולי אף למעלה מכך, למסעות העזרה שערך באזורי הפוגרומים (והפעם לא בראש משלחת אלא לבדו. למסע כזה לא ניתן היה למצוא שותפים…).

קשה שלא להבחין גם בחייו האישיים של אנ־סקי באותו יסוד עצמו: הערגה האינסופית לשלמות ולחיבור נשמות אמיתי ושלם, שלמות שאין תקווה למימושה בעולם הזה. בנעוריו היה אנ־סקי מאוהב במאשה, בת דודתו של חברו הקרוב חיים ז'יטלובסקי, אהבה שנשא עמו שנים ארוכות ויצא בעקבותיה מרוסיה לשווייץ, אך הצעירה דחתה אותו וז'יטלובסקי מתאר בזיכרונותיו באריכות את אנ־סקי המאוכזב והמיואש עד עפר. מאוחר יותר ניסה אנ־סקי פעמיים לבנות משפחה אך הנישואין נכשלו לאחר זמן קצר. אולי הכיסופים לדבקות המוחלטת הם שמנעו ממנו לאורך כל חייו לבנות קשר של קיימא בעולם הזה.

שנים אחדות לפני מותו פגש אנ־סקי בסטודנטית צעירה שבאה לסייע במשרדי ארגון העזרה היהודי בפטרבורג. פגישה מקרית זו הייתה ראשיתה של ידידות מיוחדת במינה בין אנ־סקי הבודד והערירי לבין רוזה מונוסזון, מערכת יחסים רוחנית מאוד שכללה שיחות נפש ארוכות, סיורים משותפים, פגישות עם אנשי רוח ועוד. מידידות מופלאה זו נותרו מכתבים רבים שהם אולי העמוקים והרגישים מכל כתביו של אנ־סקי. בגלל הפרש הגילים נתפס הקשר שביניהם כקשר שאינו יכול להתממש, קשר של אב רוחני ומורה דרך, אך הגעגועים והערגה לקשר אמיתי ניכרים היטב במכתביו.

בערב יום הכיפורים תרע"ט (1918) ברח אנ־סקי ממוסקבה לווילנה ברכבת משא מלאה פליטים. במוסקבה הומתו ונאסרו אלפי אנשים שחלקם הגדול, כמו אנ־סקי עצמו, היו חברי הפלגים המהפכניים לשעבר. כאלה שכמוהו מסרו את כל חייהם בכיסופים לאידיאל של שלמות חברתית ושוויון. רוזה הצליחה אף היא להיחלץ ולהגיע לווילנה אך היה זה כבר ארבעה חודשים לאחר פטירתו של אנ־סקי בסתיו 1920 בסנטוריום לחולי ריאה באוטווצק. גם המפגש האחרון של ידידי נפש אלו בארצות החיים הוחמץ.

אך לא רק קשריו עם נשים נשארו בחייו של אנ־סקי בחזקת כיסופים שלא נתממשו. מחזהו “הדיבוק“, שקצר במשך השנים הצלחות רבות בשפות שונות ובבמות רבות – המחזה שאנ־סקי רצה כל כך לראותו מוצג על במת התיאטרון – הועלה לראשונה בוורשה על ידי ה"ווילנער טרופע", להקת תיאטרון היידיש של וילנה, ביום השלושים לפטירתו של אנ־סקי.

כמו במוקד של מחזהו "הדיבוק" וכמו ברבים מסיפוריו של ר' נחמן מברסלב ובעיקר בסיפור הלב והמעיין, מצויים גם במוקד חייו האישיים של אנ־סקי החיפוש, הגעגועים והערגה האין־סופית לאחדות הנכספת, בעוד החיבור האמיתי נמצא בעולם שמעבר.

תפילת הקרון

ברכבת שמילטה את אנ־סקי ורבים אחרים ממוסקבה לווילנה היה גם ידידו לייב יפה, ובזיכרונותיו הוא מתאר את תפילת כל נדרי של אנ־סקי בקרון הדחוס:

בערוב היום עברנו לקרונו של אנ־סקי, כדי להתפלל עם דרי קרונו תפילת "כל נדרי". אנ־סקי היה בעל־התפילה […] התעטף בטלית בלה ומטולאה מרוב ימים והתחיל לשיר "כל נדרי" בניגון […] קולו היה צרוד. הניגון לא עלה. אך בחיי לא שמעתי תפילה מלאה עצב כזה, עצב לא מובע של חיי נדוד ושכול. עד היום חי בזיכרוני הערב הזה וניצב לפני האיש גבה הקומה והכחוש עם פנים מוארים באש קודש, באור עלית נשמה, ושומע אני את קולו העצוב מלא הדבקות, דבקות שהביא אותה בשלמותה דרך כל הטלטולים והנדודים מעיירתו הקטנה, מהסביבה החסידית. התפילה הזו הייתה לי כסמל חייו של האיש".

דומה שדי בתיאור זה להמחיש עד כמה קרוב אנ־סקי בשורש הנפש לגיבורי סיפוריו של ר‘ נחמן שתמצית חייהם נדודים, געגועים ודמעות של כיסופים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באוקטובר 2013, ב-גיליון חיי שרה תשע"ד - 846 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: