אופטימיזם ללא גבולות | חבצלת פרבר

סיפורי הימלטות והצלה של משפחה יהודית או קומוניסטית ממלתעות הנאצים ישנם רבים. ייחודו של ספר זה בכך שנכתב בזמן אמת ובסגנון שהופך אותו לעל־זמני

 טרנזיט-אנה-זגרט-כריכת-הספר-190x300טרנזיט

אנה זֶגֶרְס

מגרמנית: דן תמיר

פן וידיעות ספרים, 2013, 288 עמ'

אנה זגרס מספרת בספר זה את סיפורה האישי, סיפור ההימלטות וההצלה של משפחתה ובעלה מפני הכובש הנאצי בצרפת במלחמת העולם השנייה, והבריחה מאירופה אל מעבר לים.

גיבור הספר הוא אזרח גרמני לשעבר (קומוניסט? יהודי?), המצליח לחצות את הריין ולהגיע לצרפת. הצרפתים, כמנהגם עם אזרחים זרים מכל הסוגים, מתנגדי גנרל פראנקו, באסקים וקטלונים, יהודים, גרמנים – זורקים את כולם ללא הבחנה למחנות מעצר, ומעבידים אותם בפרך בתנאי עבדות ורעב־למחצה. ביוני 1940, עם כיבוש חלקה הצפוני של צרפת על ידי הגרמנים, הופכים מחנות המעצר האלה למלכודות מוות לאלה שהגרמנים רואים בהם את אויביהם, ובראש וראשונה ליהודים ולקומוניסטים.

בעלי חושים מחודדים יבחינו כבר בעמודים הראשונים של הספר ש"טרנזיט" נכתב בעצם הימים האפלים ההם והאירועים המתוארים בו התרחשו ממש זמן מועט לפני הכתיבה. לא רק העובדות והחוויות המזעזעות נותרו טריות וחיות בתודעת הסופרת, אלא גם התחושות השוליות ביותר. תחושות מן הסוג שמי שכותב לאחר זמן – ואפילו מתוך זיכרון אישי ישיר – בדרך כלל כבר אינו זוכר, או שאינו מעלה בדעתו להעלותן על הכתב. כך למשל, "נכון שכבר שׂבָעת דיווחים מטלטלים? נכון שכבר מתחשק לך להקיא מכל הסיפורים המותחים האלה, על היחלצות בנס מציפורני המוות, על הימלטות עוצרת נשימה? אני, מבחינתי, שבעתי לחלוטין מכל אלה…".

משהו בישירות ובחספוס של המשפט הזה, שיכול להיאמר רק במצב שבו המוני נמלטים מן המוות מרוכזים במקום אחד ומספרים ללא הרף זה לזה את חוויותיהם, מרמז שלא מדובר בכתיבה ממבט מרוחק אחורה, אלא בביטוי בוער וישיר של חוויות טריות שפצעיהן טרם הגלידו. ואכן, מבט בביוגרפיה של זֶגֶרס מאשר שההתרשמות הזאת נכונה. שהספר אינו רק יצירה ספרותית מרשימה, אלא גם מסמך היסטורי ביוגרפי ואוטוביוגרפי טרי. עדות ישירה שנכתבה כמעט "בזמן אמת", ויצאה בדפוס תוך כדי מלחמת העולם השנייה, זמן מועט לאחר שהמחברת נמלטה מאירופה והגיעה למקום גלותה במקסיקו.

במקביל, דמותו של הגיבור־המספר משקפת בחלקה את חוויותיו של בעלה של הסופרת, לאסלו רדוואני/שמידט, שהגיע כפליט מהונגריה לגרמניה, נמלט מפני הנאצים לפריז בשל דעותיו הפוליטיות האנטי־פשיסטיות ופעילותו הקומוניסטית ונכלא במחנה מעצר בדרום צרפת, עד שלמזלו הצליח להתאחד שוב עם משפחתו ב־1941 ולהימלט יחד עמה מן היבשת הבוערת.

רפיסות צרפתית

נימת הדחיפות והכורח לספר ולשתף את האחרים בחוויות חותמת את פרק ההקדמה במשפט "ולמרות זאת הייתי רוצה פעם אחת לספר את הכול מההתחלה". מכאן והלאה מתחיל הסיפור, ועמו משתנה באופן כמעט בלתי מורגש רוח הכתיבה.

מאחר שהגיבור אינו אישה אלא גבר, ולמרות שהוא מספר את הדברים בגוף ראשון, הדברים מסופרים בנימה של ריחוק מסוים, מתוך תהליך של חשיבה, הערכת המתרחש והתבוננות מן הצד. לכן הסגנון מעובד ומאופק יותר ויש בכתיבה פחות מעורבות רגשית ספונטנית של הסופרת. רק בהדרגה, ובעיקר החל מן הפרק השישי, כאשר אל חיי הגיבור נכנסת מארי (המייצגת את המְחברת), וככל שמתפתחת ההמתנה מורטת העצבים במארסיי ל"טרנזיט", שאותה חוותה אנה זֶגרס בפועל לצד בעלה, מתמלא הסיפור באותה נימה אישית דחופה וקצרת נשימה, הנימה של עדות ישירה מכלי ראשון.

סיפורו של האיש מתחיל "בסוף החורף" של 1940. ביוני 1940 נכנעה צרפת והגרמנים הציפו את צפון המדינה. הגיבור־המספר נמלט ממחנה המעצר ומצטרף להמוני הפליטים הנסים מאימת הגרמנים. אבל מהר מאוד הוא מבין שאין טעם להצטרף להמונים האלה: "שמעתי ששיירת האופנועים (הגרמנית) חסמה את שביל הפליטים… הפקודות הולידו תוהו ובוהו נורא… מתחת לפני השטח רחש משהו מרושע, נתעב בכנותו: אל תעשו מזה עניין!… אם נגזר על עולמכם להיחרב, אם כבר לא הגנתם עליו… אז בלי שטויות, תתחילו לזוז והשאירו לנו (לגרמנים) את הפיקוד!"

מתוך הניסוחים הספרותיים, מצלצלת בקול ברור וחד ביקורתה החריפה של הסופרת על הצרפתים ועל רפיסות עמידתם נגד הגרמנים. אבל חזק וצלול ממנה הוא קולה של התקווה לעתיד: "בחור צעיר, בן גילי, ישב על סלע. הוא בכה: 'בגדו בנו…'. אמרתי: 'המילה האחרונה עוד לא נאמרה'… צלב הקרס היה בעיני צל חולף… ראיתי את אדוני העולם עולים ומרקיבים, ורק לי היה זמן לחיות, זמן בלי הגבלה…". כך מאפיין הגיבור את מצב רוחו, בימים שבהם נדמה היה שאין כוח בעולם שיצליח לעצור את השיטפון השחור־אדום הנורא.

צריך לזכור שכל זה – הביקורת על בגידת המנהיגות הצרפתית בעמה, יחד עם האמונה שהכול עוד יתהפך – נכתב כשמלחמת העולם הייתה בשיאה. בימים שבהם המהפך שסימן את סיכויי הניצחון על הגרמנים עוד היה רחוק מאוד. צריך היה להיות מאמין גדול, או אופטימיסט ללא גבול, כדי לכתוב דברים כאלה בשנים 41', 42' ואפילו 43', בזמן שפליטים גרמנים־יהודים מפורסמים וענקי רוח כמו העיתונאי קורט טוכולסקי והסופר סטפן צווייג ("40 הימים של מוסה דאג") איבדו את אמונתם בעתיד ובתכלית קיומם והתאבדו בארצות המקלט שלהם בשוודיה ובמקסיקו.

ביקורת על בגידת המנהיגות הצרפתית בעם היהודי. נשים יהודיות בפריז הכבושה, יוני 1942

ביקורת על בגידת המנהיגות הצרפתית בעם היהודי. נשים יהודיות בפריז הכבושה, יוני 1942

נטול רגשנות

הגיבור מגיע לפריז השטופה כבר בנוכחות צבאית גרמנית ולומד מחבריו שצריך להמשיך הלאה, לצאת מן האזור הכבוש ולחפש דרכים לברוח לא רק מצרפת, אלא מאירופה בכלל. חבריו מייצגים את הצירוף הנפיץ במיוחד של אנשי רוח־קומוניסטים־גרמנים־יהודים בפריז הכבושה. כל אחד מן המאפיינים הללו דיו לעלות לאנשים האלה בחייהם, אבל בנסיבות הזמן הם מגלים תושייה רבה ומאתרים דרכים ואמצעים שאולי יביאו אותם בסופו של דבר לחופיה הנכספים של אמריקה הרחוקה. יש ביניהם שאפילו משיגים מידי הקונסוליות האמריקניות, החולשות על הכוח לדון לחיים או למוות, את המעמד הנכסף של אנשים השרויים "בסכנה מיוחדת", מה שמקנה להם סיכוי מועדף להינצל.

סיפורי הימלטות מאירופה התפרסמו לא פעם ברומנים ובסרטים, דוקומנטריים ובדיוניים כאחד. אבל נדמה לי שספרה של זגרס, שמגיע לידינו רק עתה, כשבעים שנה לאחר האירועים ולאחר שהתפרסם לראשונה, היה בין הראשונים, או אולי הראשון ממש, שהעיד עדות ישירה על התלאות והייסורים, הייאוש וההצלחות המעטות־מדי של מי שביקשו להינצל באמצעות "טרנזיט". אותה אשרת מעבר מצרפת לארצות אחרות שמהן יוכלו לנסוע אל מעבר לים.

הנימה הדחופה מחד גיסא והאירונית־שיפוטית מאידך גיסא של כתיבתה של זגרס מנקה את הסיפור מן הרגשנות היתרה וסוחטת הדמעות של רבים מן הספרים והסרטים שהתפרסמו בעבר, וכך שומרת על אופיו העל־זמני ויחד עם זאת העדכני. גם יכולתה של הסופרת להתעלות מעל המקרה הפרטי שלה ולראות את החוויות והאירועים בהקשר רחב יותר תורמת לערכו ולעניין המיוחד של הספר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באוקטובר 2013, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון חיי שרה תשע"ד - 846 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: