תודעת שואה חרדית | תמיר גרנות

סוגיות הקשורות בחיים דתיים נוכח השואה נעדרות מהמחקר ההיסטורי הציוני. הספר מתקן חיסרון זה אך מעלה את השאלה על הגבול בין מחקר אידיאולוגי לאובייקטיבי

5_5_2-picבסתר המדרגה

היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה

אסתר פרבשטיין

מוסד הרב קוק, תשע"ג, 939 עמ'

 שואת יהדות הונגריה מהווה פרק מיוחד ויוצא דופן בהיסטוריה של השואה. הנאצים נכנסו להונגריה רק במרץ 1944, תוך שהם נסוגים בכל החזיתות ותבוסתם כמעט מובטחת. באותו הזמן, חמש שנים אחרי תחילת המלחמה, הושמד כבר רוב מניינה ובניינה של יהדות אירופה ורק הונגריה נותרה כאי שקט ושאנן של קיבוץ יהודי גדול ומבוסס, שהאמין כי אליו לא תבוא הרעה. במשך שבעה שבועות מאייר ועד תמוז של אותה שנה נשלח הרוב המוחלט של היהודים אשר בעיירות ובקהילות שבמחוזות הונגריה ברכבות לאושוויץ, וכמעט כולם עלו בעשן הארובות השמימה מיד עם הגעתם למחנה (בסך הכול נרצחו כ־560,000 יהודים). רק הערים הגדולות, ובמיוחד יהודי בודפשט, ניצלו מהצורר הגרמני. יהודי הונגריה לא עברו את התהליכים הארוכים שאותם עברו, למשל, יהודי פולין: גזרות, השפלות, גטאות, מחנות עבודה וכו' עד ההשמדה. מכאן שהן התהליכים ההיסטוריים הן התהליכים החברתיים והנפשיים שעברו על יהדות הונגריה תובעים נקודת מבט שונה וייחודית.

מקום מיוחד בתוך סיפור השואה ההונגרי יש ליהדות האורתודוקסית שהיוותה, לפי הערכות שונות, לפחות חמישים אחוזים מכלל יהדות הונגריה כולה (האחרים היו ברובם משכילים וניאולוגים). בחקר השואה בכלל, ובחקר יהדות הונגריה בפרט, הורגש עד לפני שנים לא רבות חסר גדול בתיאור היסטורי מקיף של היהדות האורתודוקסית, וזאת מפני שרוב חוקרי השואה בישראל נמנו על האסכולה הציונית ובדרך כלל החילונית. סיפורה של היהדות הדתית והחרדית לא תפס אצלם מקום מרכזי הן מבחינת מושאי העניין שלהם הן מבחינת תודעתם ההיסטורית. סוגיות כגון מנהיגות רבנית, חיי משפחה, שבת ומועד, חיים דתיים במחנות, פסיקת הלכה והשפעתה על קבלת החלטות, אמונה ועוד נדונו רק בשולי המחקר ההיסטורי ובדרך כלל לא באופן מספק ומנקודת מבט חיצונית.

בספר "בסתר המדרגה" קופצת אסתר פרבשטיין לתוך המים העמוקים של המחקר ההיסטורי ומציעה לראשונה מחקר מקיף על פרק השואה של האורתודוקסיה ההונגרית. מחקרה של פרבשטיין מיוחד בשניים: ראשית, נושאו המוגדר הוא היהדות הדתית והחרדית בהונגריה בתקופת השואה. שנית, הוא מציג את הסיפור מנקודת המבט של הקהילה האורתודוקסית גופה.

כבר בספרה הגדול הראשון "בסתר רעם" סללה פרבשטיין את דרכה אל התחום החשוב והמשמעותי הזה של חקר השואה. בספרה זה היא הציגה בעיקר מחקרים שעסקו בסוגיות של הפרט הדתי בשואה, כגון שמירת מצוות, אמונה והכרעות הלכתיות, וכן עסקה בדמויות רבניות וביומניהן. הספר שלפנינו הוא בבחינת קפיצת מדרגה שכן בצד המשך הדיון בשאלות הללו בהקשר ההונגרי שלהן, היא עוסקת גם בסוגיות ההיסטוריות הגדולות שעליהן נשתברו קולמוסיהם של גדולי ההיסטוריונים: המנהיגות היהודית בהונגריה, מבצעי ההצלה, המשא ומתן עם הנאצים והיעדר ההתנגדות, הבריחה וההשמדה. דומני שדווקא בסוגיות הללו מתגלה תרומתה הגדולה למחקר.

ניסיון להראות שהרבנים שפעלו במחנה עמדו במבחן המנהיגות. מצעד החיים, אושוויץ 2012      צילום: אי.פי

ניסיון להראות שהרבנים שפעלו במחנה עמדו במבחן המנהיגות. מצעד החיים, אושוויץ 2012
צילום: אי.פי

זווית אנושית נוספת

ניטול למשל את סוגיית ההנהגה היהודית והבריחה לכאורה של מנהיגים אורתודוקסים. גם בציבור וגם במחקר השתרשו דעות קדומות שכמעט אין איש בודק אחריהן. כך, למשל, מקובל לחשוב שראש הקהילה האורתודוקסית, פיליפ פרוידיגר, הפקיר את אחריותו לקהילתו וברח לרומניה מחמת אינטרס אישי, וכמותו נהג גם האדמו"ר ר' יואליש מסאטמר, ממנהיגיה הרוחניים של האורתודוקסיה ההונגרית. במחקרה פרבשטיין מכניסה את סיפור עזיבתם/בריחתם של שני מנהיגים אלה להקשר רחב יותר ומוכיחה כי הם נטלו תפקיד מרכזי במשך שנים במבצעי הצלה שונים ובגיוס עזרה  של יהדות העולם, ואף סיכנו את מעמדם ואת חייהם מתוך תודעה של אחריות כלפי הציבור היהודי.

בהקשר זה יוכל הקורא למצוא חומר מעניין ורב משמעות על אודות הסיוע שהגישה ההנהגה האורתודוקסית לאלפי יהודים מפולין שהונגריה הייתה עבורם הסיכוי היחיד לשרוד בחמש השנים שמתחילת המלחמה ועד הכיבוש הנאצי. גם נקודת המבט האורתודוקסית על אודות מבצעי ההצלה שיזמה קבוצת העבודה בראשות הרב מ"ד וייסמנדל וגיזי פליישמן מסלובקיה מצד אחד, ומבצעי ההצלה שיזמו קסטנר וברנד מצד שני, מוצגת כאן לראשונה באופן שלם.

נוסף על הנושאים ההיסטוריים הגדולים ימצא הקורא תיעוד מרתק ומרגש של ההיסטוריה החברתית והאנושית של יהודי הונגריה בדרכם מקהילותיהם אל פולין – לאושוויץ ומשם למחנות האחרים. באחד מפרקי הספר, שהוא תוצאה של מחקר ממושך המשלב תיעוד ספרותי, תיעוד ארכיוני וראיונות בעל פה, מתארת פרבשטיין את קורותיהם של כ־3,000 נערים שגורשו לאושוויץ בעיקר מהונגריה, ושהו במספר צריפים במשך כמה חודשים בקיץ של 1944.

פרבשטיין מתארת תקופה נוראה זו בחייהם של נערים הבאים ממשפחות דתיות שיד אכזרית זימנה להם ניסיונות ואתגרים שספק אם יש להם תקדים בתולדות האדם. השיחות שבין הנערים, החוקים הפנימיים שנוצרו מתוך אימי הקיום, המאבק להישרדות ולשמירת מצוות, האמונה והשבר, ולבסוף – הסלקציות הנוראיות שאירעו בימים הנוראים של תש"ה – כל אלה הופכים פרק זה לדוגמה לכתיבה של היסטוריית שואה שמצליחה לגעת ולרגש כל לב, ועם זאת – להביא את הסיפור כפי שהוא.

בפרק אחר מספרת פרבשטיין על התופעה של חיי משפחה חלקיים באושוויץ, שהייתה גם היא אופיינית ליהדות הונגריה, שכן משפחות שלמות גורשו כפי שהן ברכבת מביתן לאושוויץ, ולא אחת אירע שבסלקציה נשלחו לעבודה בת ואמה, אב ובנו או אחים ואחיות. התיעוד ההיסטורי והספרותי פותח חלון להתנסות חד־פעמית במשמעות של יחסי הורים וילדים תחת טרור, רעב ואיום מתמיד במוות. דומה שהמבט הממוקד על תופעה זו מצליח להעלות  זווית אנושית נוספת של הגיהנום האושוויצי, שהיא בעלת משמעות אוניברסלית.

מהפכה בזיכרון החרדי

אסתר פרבשטיין איננה חוקרת ניטרלית מהדור הישן. היא לא מסתירה את סדר היום שלה – לתת ביטוי לפן הדתי של השואה, שהוסתר או הודחק במחקר השואה הקלאסי מפני שלא תאם את אתוס המחקר הישראלי. פרבשטיין עומדת בראש המרכז לחקר השואה שבמכללת ירושלים, שעוסק בקידום מחקרים וחומרי למידה המדגישים את הפן הדתי והאמוני של מאורעות השואה. היא גם לא מסתירה בכתיבתה את אהדתה למושאי מחקרה, שבאה לידי ביטוי גם בסגנון התיאור, שיש בו מעורבות אישית, ויש בו רגש, וכן ריבוי של ציטוטים מספרי זיכרונות ומספרות רבנית, שאיננו מקובל בדרך כלל בסגנון הכתיבה המדעי הניטרלי.

האם כתיבה היסטורית שיש לה סדר יום אידאולוגי מובהק יכולה להישאר אובייקטיבית? האם, יכול מישהו לשאול, המחקר שלפנינו על היהדות הדתית של הונגריה בשואה, כמו גם אלה שלפניו, שייך בכלל למדע ההיסטוריה, או שהוא פרויקט תרבותי שתפקידו לחזק את נרטיב השואה החרדי ולארגן את הזיכרון הדתי־חרדי של השואה לפי מושגיו הוא – כאלטרנטיבה לנרטיב הציוני?

דומה שהתשובה לשאלות אלה מתחלקת לשניים: משמעות המחקר עבור היהדות הדתית־חרדית, ומשמעותו עבור קידום המחקר ההיסטורי של השואה.

דומה שלא אפריז אם אומר שמחקריה של פרבשטיין מחוללים מהפכה איטית בתודעת השואה ובזיכרונה בתוך העולם החרדי. עד השנים האחרונות היה זיכרון השואה החרדי צירוף של סיפורים בעל פה ומספר ספרי זיכרונות, יחד עם כמה קבצים שאספו מכאן ומשם סיפורי גבורה דתית ומסירות נפש על קידוש השם. תמונה היסטורית מאוזנת, רחבה, שיטתית, המאפשרת להכיר את מה שאירע גם מעבר לאינטרס החינוכי־אידאולוגי – לא הייתה בנמצא. מבחינה זו, מחקריה של פרבשטיין, וזה האחרון בפרט, הם זרז אדיר ליצירת תודעה היסטורית שיטתית ורחבה השואפת לאובייקטיביות.

פרבשטיין מקפידה על גישה מדעית, היא מוכיחה את טענותיה, מצרפת מסמכים ומראי מקום, מזכירה את המחקרים הקודמים לה וגם את אלה שדעתם אחרת מדעתה ובכך היא פותחת בפני הזיכרון האישי הכפוף לנרטיב סגור נקודות מבט חדשות, דילמות משמעותיות וכמובן מידע שלא היה חשוף קודם לכן. דוגמה בולטת לכך היא הדיון בשאלה הקשה האם הייתה תופעה נרחבת של הימנעות מצד היהדות האורתודוקסית בהונגריה מהושטת עזרה ליהודי פולין. פרבשטיין איננה מכריעה, ומציגה עדויות לשני הצדדים – אך עצם העלאת השאלה בגלוי מאפשרת לדון גם במקומות החלשים והפחות נעימים.

איה המנהיגות?

אמנם, לא נכחיש שמגבלות הנרטיב פוגמות לעתים באפשרות להצגת תמונה שלמה ומאוזנת. כך, למשל, לא נוכל למצוא במחקר זה ואף לא בקודמיו ביקורת על אישיות רבנית: על החלטותיה, על מנהיגותה, על תפקודה וכדומה. החיסרון בולט במיוחד בפרק המתאר את המנהיגות הרבנית באושוויץ ובמחנות אחרים. בראשית הפרק קובעת פרבשטיין את אמות המידה להערכתה של מנהיגות בעת משבר: יכולתה לחזק ולשמר רציפות ועם זאת להציע כלים ודרכים המתאימים את עצמם למציאות החדשה מתוך הבנה של השינויים הנדרשים. בהמשך הפרק מנסה פרבשטיין להראות כי רבנים שפעלו באושוויץ ובמחנות אחרים אכן עמדו במבחן המנהיגות, אולם עיון זהיר בכל המקורות שהובאו יוכיח כי כל הרבנים שנזכרו לא הצליחו ליצור סביבם מוקד ארגוני או קיומי משמעותי שהייתה לו איזושהי השפעה על חיי המחנה.

במובן הדתי והרוחני – בכל הדרשות ודברי התורה שהובאו בספר נמצא הד רק לתפיסות העממיות והשבלוניות אשר רווחו בקרב היהדות האורתודוקסית בהונגריה עוד לפני השואה: אחיזה באמונה תמימה, ניסיון לשמור מצוות בכל מחיר ומציאת איזון בין ערכי פיקוח נפש, מחד גיסא, לבין הרצון לשמר לפחות שרידים של החיים הדתיים מאידך גיסא. לא תיאולוגיה משמעותית, כגון זו שיצר הרבי מפיאסצנה בוורשה, לא אידאולוגיה חדשה, כגון זו שפיתח הרב טייכטל שבא מסלובקיה להונגריה, ולא מנהיגות משמעותית, כגון זו של הרב אהרונסון שתוארה בספר "בסתר רעם" ובספר "עלי מרורות" – אף לא אחד מהם נמצא בתיעוד שלפנינו.

האם יש להאשים מישהו? מובן שלא. דומה שבתנאי הקיום של אושוויץ לא ניתן לצפות לכלום. אך, מצד שני, האם לא נוצרו מוקדי מנהיגות אחרים, לא רבניים, אפילו באושוויץ? היאחזות באמונה, בלימוד תורה או בשמירת מצוות באושוויץ מעוררת אצלי התפעלות והערצה, אך היא אינה ביטוי למנהיגות משמעותית, גם לפי ההגדרות של פרבשטיין עצמה. דיון היסטורי חופשי ומשוחרר מאילוצים היה מאפשר, אולי, להבין מהן הסיבות לכך שהרבנות האורתודוקסית לא ייצרה מנהיגות משמעותית בתנאי המשבר, ולחשוב מה ניתן ללמוד מכך.

ולמרות זאת, דומני שהרווח ממחקרה של פרבשטיין גדול בהרבה מהחיסרון של כתיבה שאיננה משוחררת לגמרי מהמגבלות החברתיות והתודעתיות שלה עצמה. זכינו שתחום שלם של חיי השואה שנשאר עשרות שנים בחושך מואר עכשיו, והיכולת המופלאה של פרבשטיין לקרוא ספרות זיכרונות דתית ויחד עמה ספרות רבנית מקצועית, להפוך בהן ולמצוא את המרגליות ההיסטוריות – ולהפוך אותן למסמכים היסטוריים משמעותיים – היא תרומה שלא תסולא בפז למחקר השואה בפרט ולזיכרון היהודי הקולקטיבי בכלל.

 הרב ד"ר תמיר גרנות הוא ראש ישיבת אמי"ת אורות שאול בכפר בתיה ("ישיבת פתח תקוה"). ספריו "אמונה ואדם לנוכח השואה" (א־ב) יצאו לאחרונה בהוצאת תבונות, מכללת הרצוג

————–

עשוי מזכוכית |שמואל פאוסט

משה קראוס הגה והפעיל מבצע הצלה נועז ואדיר ממדים בבודפשט, אך שיוכו ה"לא נכון" הפך 
אותו לשקוף בעיני הממסד. פרק מפואר ומושכח זוכה בספר לאזכור הולם

ספרה החשוב של אסתר פרבשטיין, המעלה על נס את פועלם של מנהיגי קהילה ורבנים שנותר בשולי המחקר והתודעה ההיסטורית, שולף מסתר המדרגה גם את מפעל ההצלה החשוב והנרחב ביותר של יהודי הונגריה שאורגן על ידי משה (מיקלוש) קראוס, מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט, ושהושכח על ידי שרי ההיסטוריה מטעם עצמם.

פרבשטיין נשענת בעניין זה בעיקר על מחקרה החלוצי של ד"ר אילה נדיבי על פעולות ההצלה של המשרד הארצישראלי בבודפשט ואופן עיצובן בזיכרון הקולקטיבי, מחקר שנתקל בעצמו בקשיים מול ממסד שהאדיר פעולות מסוימות והשכיח אחרות. בפתח הספר מציינת פרבשטיין שלמרות שעיקר חידושו של מחקרה הוא המיקוד בחייהם של החרדים, היא בחרה במושג "הקהילה האורתודוקסית" (ולא "הקהילה החרדית" או "קהל היראים", המקובל בהונגריה) כדי לכלול בתוכו גם את חברי תנועות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" ופעולות ההצלה שלהם.

תנועת "המזרחי" הייתה התנועה הציונית הגדולה ביותר בהונגריה ולכן נבחר משה קראוס, בוגר ישיבות ואיש התנועה, לעמוד בראש המשרד הציוני, שעסק בהשגת אישורי עלייה לארץ ישראל. קראוס פעל רבות להצלתם של פליטים שהגיעו מגרמניה, סלובקיה ופולין להונגריה, שטרם נכבשה על ידי הגרמנים, על ידי הנפקת סרטיפיקטים. קשריו המצוינים עם השלטונות ההונגריים סייעו לכך שדי היה בחתימת ידו לאישור הנפקת דרכונים לילדים פליטים.

עם הפנמת האיום המתקרב על יהדות הונגריה ניסו ועדות הצלה שונות להתארגן לעזרה. פעולות ההצלה של חלק מהוועדות השונות נכרכו בעסקנות פוליטית, בסיוע למקורבים ובהעברת כספים ותעודות ל"אנשי שלומנו". נציגי התנועות הציוניות העידו שברשימות ההצלה שלהם הועדפו אנשי התנועות וחלקם התנגדו בתוקף לעלייתם של "רבנים וזקנים השונאים לציונות", "המסכנים את מפעלנו בארץ". ביקורת חריפה הוטחה בקראוס על סיועו לפליטים חרדים, חלקם אנטי־ציונים. רבנים שנדחו מרשימות הצלה אחרות זכו לעזרתו. קראוס שהותקף על כך העיד בראיון: "ואני אעשה זאת גם אם הם יתנגדו. לא אשאיר על מצפוני שיכולתי להציל יהודים ולא עשיתי זאת". כנגד תלונות הפוכות – על ועד ההצלה החרדי שהעדיף את אנשיו – מדגישה פרבשטיין בספרה את עדותו של קראוס, שלטענתו החרדים שעסקו בהצלה סייעו גם ליהודים שלא היו שייכים לתנועות.

פתרון דיפלומטי ומתמטי

ימים ספורים לפני כיבוש הונגריה הודיעו הגרמנים למשרד הארצישראלי כי לרשותו עומדים כמה מאות רישיונות עלייה. קראוס קפץ על העניין כמוצא שלל רב. הפתרון שלו להצלה היה דיפלומטי ומתמטי. הוא ניצל את קשריו עם הקונסול השווייצרי קרל לוץ והגה את רעיון חלוקת כתבי החסות לאלפי יהודים שנכללו כביכול ברשימת המועמדים לעלייה לארץ ישראל. קראוס טען שרישיון העלייה הוא משפחתי ולא אישי וכך הנפיקו השניים תעודות חסות שוויצריות גם לכל אחד מבני משפחותיהם של "מועמדי העלייה". מספר היהודים המוגנים כעת רשמית על ידי השלטונות ההונגריים עלה אפוא לעשרות אלפים.

עם התרחבות המבצע שכר קראוס בתים שונים ברחבי בודפשט כדי שישמשו בתים מוגנים, ביניהם "בית הזכוכית" המפורסם, שבו התגורר בעצמו. לוץ פרש על הבניין חסות דיפלומטית שוויצרית ועשרות אלפי יהודים באו בשעריו כדי למצוא בו מחסה ולהיכלל ברשימות המוגנים. חברי תנועות הנוער ששהו במקום עסקו ללא הרף בזיוף תעודות חסות ומפעל הזכוכית היה למפעל הצלה ענק.

קראוס ניצל את קשריו הענפים לפעולות נוספות. אסירים שהצליחו להימלט מאושוויץ סיפקו מידע מדויק על תהליך ההשמדה ועל היקפה, שרטוטים של המחנה ועדות לתוכנית השמדתם של יהודי הונגריה. קראוס שלח את המסמכים לשליט הונגריה הורטי והעביר לשווייץ נוסח מקוצר של הדו"ח בתרגום לאנגלית על מנת שיפורסם בעיתונות הבינלאומית. בעקבות העברת החומרים הופעל לחץ בינלאומי כבד על הורטי וזה הורה ב־1944 להפסיק את גירוש היהודים.

המערכת התגייסה למחוק

בראיון לדוד שליט בעיתון גלובס (11.4.2007) סיפרה אילה נדיבי כי במכתביו של הדיפלומט השוויצרי לוץ במענה להוקרת הסוכנות היהודית מודה להם לוץ וכותב "אבל קראוס צריך לקבל את ההוקרה, כי בלעדיו לא הייתי מצליח", והוא שב ומזכיר אותו בטקס המפואר בקונגרס הציוני, שבו אף אחד לא מזכיר את קראוס. "כל המערכת התגייסה למחוק את קראוס. הוא לא קיים", טענה נדיבי. לימים קיבל קראוס תעודת הוקרה רשמית מממשלת שווייץ על הצלת 30 אלף איש מיהודי הונגריה. לדעת אילה נדיבי, ההערכות נעות בין 70 ל־100 אלף ניצולים מגירוש והשמדה בעזרת תעודות החסות שהגה קראוס.

קראוס העיד בפני המשטרה לקראת משפט אייכמן, אך לא זומן להעיד במשפט עצמו. במשפט קסטנר, שבו קבע השופט כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן", היה קראוס העד המרכזי מטעם ההגנה בראשות הסנגור שמואל תמיר. על אף שבערעורו על פסק הדין טוהר קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, בחר השופט משה זילברג להצהיר כי "מה עלובה הייתה פעולת ההצלה שלו, לעומת עשרות אלפי תעודות החסות שניתנו על ידי הצירויות הזרות, בייחוד השווייצרית, כתוצאה מן העבודה המסורה והנפלאה של קראוס והחלוצים בחודשי יולי־נובמבר 1944".

בשנת 1945 פוטר קראוס מתפקידו כמנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט, לאחר שהואשם בשימוש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא"י דחקה את קראוס מחוץ למשרד בבודפשט. קראוס עלה לישראל בשנת 1952 ונפטר בירושלים ערירי ואלמוני ב־1986.

בספרו האוטוביוגרפי "בן הארץ הזאת" כתב שמואל תמיר, לימים שר המשפטים: "נציג הסוכנות בהונגריה ומנהל המשרד הארץ־ישראלי עשה פעולה חשובה ביותר, שאף צוינה לשבח בשני דו"חות של הסוכנות ואיש אינו יודע על כך דבר… למרות שהסוכנות והמוסדות הציונים היו רשאים להתברך בפעולה זו, הייתה סביבה מעין דממה שאי אפשר היה להסביר אותה אלא בכך שקראוס לא היה נאמנה של מפלגת השלטון בארץ ישראל, מפא"י, אלא איש המזרחי, ללא קשרים פוליטיים חשובים וללא יחסי ציבור".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוקטובר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון חיי שרה תשע"ד - 846, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: