מלאכים בשר ודם | יואב שורק

אין פסטורלי מתיאור הביקור המשמח של המלאכים באוהל אברהם ושרה. אך שליחותם האמיתית היא העמדת ניסיון מול אנשי סדום, ניסיון הנגמר בהפיכה נמהרת

פרשת "וירא" נפתחת בפרשייה ארוכה, שמסתיימת במעשה בנות לוט ואביהן. בתודעה המקובלת יש כאן כמה פרשיות שונות: אירוח המלאכים ובשורת הולדת יצחק, ויכוחו של אברהם עם ה' על הפיכת סדום, ופרשת הפיכת סדום והצלת לוט. אלא שהדברים אחוזים זה בזה ומשתלשלים זה בזה, והפרשה פרשה אחת היא – שעיקרה מתרחש במשך פחות מעשרים וארבע שעות: משעת הצהרים של יום אחד שבו יושב אברהם פתח האהל "כחום היום", ועד הבוקר שלמחרת, כאשר "עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן". כשיחידת הזמן הזו מסתיימת לוט נמצא בצוער, ומהפכת סדום כבר מאחוריו; אך כאן נוספות לפרשה עוד שתי יממות נוספות (לפחות) – כאשר לוט עולה למערה ומעביר שם את לילותיו עם בנותיו.

התחושה הבולטת העולה מקריאת הפרשה כרצף אחד היא המעבר "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". אנו פותחים באלוני ממרא, בתיאור שכולו חסד ואור, של קבלת הפנים שעורך אברהם למלאכים העוברים עליו. בן בקר רך וטוב, חמאה וחלב, וכל זה באור יום ו"תחת העץ". מול האירוח הלבבי הזה, המתקבל ברצון ("כן תעשה כאשר דיברת"), האירוח בסדום הוא מתוח ומסוכן: השעה היא שעת ערב, לוט צריך להפציר בהם מאוד, וגם כאשר הם נענים עיקר האתגר של המארח הוא להגן על אורחיו מפני אנשי העיר הצרים על הבית. זהו רק הקדימון למרוץ ההצלה – הכושל במובנים רבים – נוכח הגופרית והאש הניתכת משמים, ולפרשת גילוי העריות במערה שמעל ארץ סדום ההפוכה, בקרב מי שסבורים שהעולם כולו כבר נחרב. המעבר מהמרומם אל העגום ניכר גם במעבר מן הצדיק אברהם לצדיק לוט: בפרשה שבה נאמר על אברהם "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" אנו שומעים מפיו של לוט – אמנם תחת אילוץ קשה – את ההצעה הנוראה "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש. אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם".

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בלבוש אדם  

נניח רגע לאחדותה של הפרשה, כדי לתהות על האופן שבו פועלים בה המלאכים. עד עתה, כאשר ה' דיבר עם הבריות (אדם וחוה, קין, נח, אברהם), או תואר כפועל בעולם, הדבר נעשה ישירות, ללא מלאכים. והנה, לפתע, אנו פוגשים שליחים של ה' ("וישלחנו ה' לשחתה"), מלאכים, שמבשרים את שרה על הולדת בנה, הופכים את סדום ומצילים את לוט ממנה. נראה שאף הדיאלוגים שנעשים עם ה' בפרשה זו נערכים בעצם עם אחד המלאכים.

והנה, בקריאה פשוטה של הפסוקים, נראה שהם מלמדים שמדובר ללא ספק במלאכים אך גם, ללא ספק, בבשר ודם.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

הלשון "והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" מלמדת שאין כאן הגעה רגילה של עוברי אורח, הנראים למרחוק, אלא הופעה פתאומית של דמויות מרשימות. גם השימוש הכפול בביטוי "וירא" רומז לכך שאחר הראייה הראשונית באה גם הבנה שמדובר בגילוי אלוהי. לא רק הכתוב מספר לנו שמדובר במלאכים, אלא גם התנהגותו של אברהם. את הריצה וההשתחוויה ארצה קשה להסביר כהכנסת אורחים רגילה. מדוע על המארח להשתחוות לאורחיו? מדוע עליו לרוץ ולהתחנן לפניהם שיואילו וייכנסו?

יותר מכך: כאשר המלאכים שואלים אותו "איה שרה אשתך" אין הוא נוזף בהם על חטטנותם, ולא תמה על שהם יודעים את שם אשתו, אלא משיב בתמימות; הכתוב גם אינו רומז להפתעה כלשהי מצדו כאשר הם נכנסים במקומו של אלוהים ומבשרים לשרה על הלידה הצפויה. גם אצל לוט איננו רואים כל סימן של פליאה כאשר המלאכים מכים בסנוורים את הצרים על הבית, ושום פקפוק כאשר הם אומרים לו שהם שליחי ה' להשחית את המקום. דומה שאברהם, ואולי גם לוט, יודעים מן ההתחלה שמדובר במלאכים.

 מצד שני, מלאכים אלה פועלים כבני אדם לכל דבר. אברהם אינו חוסך במעדנים כדי להאכיל אותם, והכתוב אף מעיד במפורש שהם אכלו, הן את בן הבקר והעוגות של אברהם ושרה ("והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו") והן את המצות של לוט ("ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו"). לוט אף נחלץ להגן עליהם בגופו, בלי לחשוב שבהיותם מלאכים אולי דווקא הם שיכולים להגן עליו – כפי שקרה בסוף – ולא להיפך.

 מדוע נדרש לנו במקרה זה, בניגוד לכל מקרה אחר המוכר לנו במקרא, להשתמש במלאכים הנוהגים כבני אדם? מדוע אין הקב"ה מבשר את שרה, כפי שבישר את אברהם, בנבואה שאינה מתגלמת בלבוש אדם? מדוע אין הוא שולח את לוט – באמצעות חלום או נבואה למשל – אל מחוץ לסדום? מדוע הפיכת סדום נעשית בדרך כזו? ומדוע המלאכים הללו הם בני אדם – בשעה שמלאכים אחרים במקרא (האיש הנאבק עם יעקב; שר צבא ה' הנגלה ליהושע; המלאך המתגלה למנוח) מובחנים מבני אדם בהנהגתם (כפי שאומר האיש למנוח "אם תעצרני לא אוכל בלחמך")?

השאלות טובות. והנה, אולי, קצה חוט שיכול לענות על חלקן.

ארדה נא ואראה

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם, וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.

וה' אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה? […]

וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד;.
אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ – כָּלָה, וְאִם לֹא, אֵדָעָה.

וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה, וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה‘.
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? […]

כאשר האנשים־מלאכים פונים לסדום, משתף ה' – ואולי הוא אחד מן המלאכים – את אברהם בעניין שעל סדר היום: זעקת סדום ועמורה וחטאתם. הוויכוח שמנהל אברהם עם ה' גורם לנו לתפוס את העניין כמוכרע מראש, כביכול כבר נחתם דינם של אנשי סדום, וכעת רק מתמקח אברהם על אפשרויות ביטול הגזרה. אך בדברי ה' אל אברהם אנו לומדים שהעניין עוד לא מוכרע: "ארדה נא ואראה", אומר ה', אם כצעקתה. אכן, אם יתברר שהרע הוא רע כל כך, אזי "כלה", תושמדנה הערים, כנראה מיד. אשר על כן אברהם מתווכח כבר עכשיו, לפני הבדיקה – ויכוח שאפשר לראות אותו כמתנהל בהנחה שהעיר תימצא חייבת, וכעת נשאלת שאלת הצדיקים שבה; או – לחלופין – שאברהם מבין שהבדיקה של "ארדה נא" היא בדיקה כמה צדיקים יש בעיר, ואם כן הוויכוח הוא על הפרמטרים של הבדיקה: כמה צדיקים על ה' למצוא בעיר על מנת לא להפוך אותה.

כך או כך, נראה שהבדיקה המדוברת נעשית כעת, על ידי ירידת המלאכים לסדום. המלאכים אינם יורדים לסדום כדי להציל את לוט וגם לא כדי להפוך את העיר (שהרי ה' ממטיר גופרית ואש מן השמים, ללא צורך באיכון על הקרקע) – אלא כדי להעמיד את אנשי העיר בניסיון לגבי יחסם ללוט ולאורחיו.

הניסיון אינו כיצד מתייחסים אנשי העיר למלאכים, אלא כיצד הם מתייחסים לבני אדם; אשר על כן שליחי ה' לבדיקה צריכים להיות דווקא בשר ודם, לפחות למראית עין. ההבנה שמדובר במשלחת בדיקה מבהירה גם את סדר ההתרחשויות:

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם 
וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

וַיֹּאמֶר: “הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם 
וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם“.
וַיֹּאמְרוּ: “לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין“. 
וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד – וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ 
וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ – וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת […]

מלכתחילה, השליחות לא נועדה להיות מבוהלת: המלאכים היו צפויים ללון בעיר ולמחרת לשוב עם המסקנות. כך אומרים המלאכים עצמם ("ברחוב נלין"), כך לוט מציע להם ("ולינו… והשכמתם והלכתם לדרככם") וכך כמעט מתרחש בפועל: המלאכים כבר היו בהכנות לשינה – "טרם ישכבו" – ורק אז מתרחש האירוע המשנה את התוכניות.

כלה

ההתקהלות של אנשי סדום ותביעתם המרושעת להוציא את האורחים אליהם "ונדעה אותם" מכריעה את דינם של אנשי סדום. ראשית, היא מעניקה תשובה חד משמעית לשאלותיו של אברהם: אין בסדום חמישים צדיקים, לא שלושים וגם לא שלושה. הכתוב מדגיש שאנשי סדום שנסבו על הבית היו "מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם מִקָּצֶה". יש רק קול אחד האומר "אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ", וזהו קולו של לוט.

אך יותר מכך: ההתרחשות היא כה מכרעת, שהיא משנה את לוח הזמנים. קיומה של סדום הופך כנראה לבלתי אפשרי, ורק שעות ספורות יחלפו עד שיחלו גופרית ואש לרדת על העיר מן השמים. ברגע שהפצרת לוט במלאכים להתארח אצלו מתחלפת בהפצרת אנשי העיר להסגיר לידיהם את הקרבנות הטריים – "וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת" – המלאכים "שוברים את הכלים" ומוותרים על תחפושת בני התמותה. הם מכים בסנוורים את הצרים על הבית, מאבטחים את לוט בצד המוגן של הדלת, ומכריזים שהם שליחי ה' להשחית את העיר ושהתוכניות השתנו. "עוד מי לך פה", הם שואלים את לוט, ודוחקים בו להוציא את בני משפחתו ורכושו מן המקום כי ההשחתה מגיעה מיד, לפני שיעלה השחר. אין ללוט הפנאי לשכנע את חתניו ולהתארגן כראוי, והוא אף מוצג כ"מתמהמה" – וזאת בשעה שהצלתו הנמהרת, הבהולה כל כך (ונסו רק להשוות זאת להצלתו המיושבת והמתוכננת  של נח), כרוכה במחיר כבד מאוד.

אם אכן כדברינו – שהשימוש במלאכים המתנהגים כבני אדם הוא לשם בחינתם של אנשי סדום, אחדותה של הפרשה מובנת יותר. למעשה, המלאכים הינם בדרכם סדומה, וההתגלות לאברהם אינה אלא ביקור נימוסין על הדרך, שנועד לשתף את אברהם בתוכניות ("המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?") ולבקר את החולה. ואכן, שתי השליחויות האחרות שרגילים לייחס למלאכים – לבשר את שרה ולהציל את לוט – הן יותר כישלון מהצלחה. אברהם הרי כבר נתבשר בסוף הפרשה הקודמת ששרה תלד לו בן (והעובדה שהיא מכונה אצלנו "שרה" ולא "שרי" מעידה שהביקור אכן מאוחר לבשורה), והרווח המוסף – ההודעה החגיגית לשרה – מסתיימת במבוכה ("ותצחק שרה… למה זה צחקה שרה… ותכחש שרה… לא כי צחקת"). גם הצלתו של לוט אינה הצלחה מרהיבה: שתי בנותיו הנשואות נותרות בעיר הנהפכת, אשתו נהפכת לנציב מלח, והניצול "המאושר" אינו אלא אדם נטול תקווה החי במערה מעל כיכר הירדן השוממה והעשנה, משוכנע שקץ העולם הגיע. מעשה בנותיו רק מעצים את הטרגדיה.

מה נותר לנו, אפוא, משליחותם של המלאכים, הנפתחת בכירה חגיגית תחת העץ עם בן בקר רך וטוב? מה שנותר הוא מה שעמד בתחילה במרכז סדר היום: הדיון על זכות הקיום של סדום – דיון הנעשה, תיאורטית, בוויכוחו של אברהם עם ה', ונבחן, ממשית, בפרשת האירוח של המלאכים בעיר, שעות ספורות לפני גזר הדין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ד, 18.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באוקטובר 2013, ב-גיליון וירא תשע"ד - 845 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: