להטוטן של משיח בן דוד | רוני אלדד־שאשא

ישראל אלדד היה סולם שרגליו בארץ וראשו במלכות ישראל העתידית. אתר חדש המרכז את פועלו עולה כעת לרשת

אבא שלי מספר תמיד על המבוכה שהייתה תוקפת אותו כל אימת שהיה עומד מול רובריקת "משלח יד האב" בטפסים שונים שמילא בצעירותו. ובאמת, מה נכון היה שיכתוב שם? באיזה שם ניתן לכנות את צירוף העיסוקים השונים, רבי הפנים ורחבי הידיים של סבא שלי, ישראל אלדד ע"ה? פובליציסט או מורה? לוחם או פילוסוף? מתרגם, פרשן או משורר?

אמנם אין אנחנו מחויבים להכריע לטובת אחד מאלה, שכן הבירוקרטיה הצרופה היא שהולידה את הקושיה הזאת, אבל בחודשי העיון הארוכים בכתביו שזכינו להם עתה, בעבודות החיפוש, המיון, ההגהה והסריקה לקראת הקמת אתר האינטרנט שיוקדש כולו לכבודו ולזכרו האהוב, עלתה על דעתי עוד תשובה לחידת משלח יד האב: סבא היה להטוטן אש.

מתוך כתביו, תיעוד מפעל חייו ותולדותיו, ספריו ומאמריו, מבעד לתצלומים ודרך קטעי הווידאו העוצמתיים בחיותם – ניבטת עלינו בבואתו, מלהטטת בווירטואוזיות פלאית בין עולמות רבים כל כך; והלב שלו להבה, וחום, ולהט כיסופים בוער, וכל מאמר, טור עיתונאי או צילום מעידים עליו שכך היה.

מתון מתון

דווקא להטוטים שבגוף לא היו הצד החזק שלו. בספרו האוטוביוגרפי "מעשר ראשון" הוא נזכר כיצד היה תלוי על מרזב כשניסה להימלט מן החיילים הבריטים שדלקו אחריו, ואיך נפל ממנו גובה ארבע קומות, נפילה שבעטיה נלכד ונאסר לשנתיים תמימות (עד לבריחתו), כשגופו השבור והמרוסק מוכנס בגבס עד צוואר. כלא בתוך כלא.

סבא מספר שבכל משך נפילתו מהקומה הרביעית לארץ ראה בעיני רוחו את דמותם של אביו ואמו המתים – תחילה אותם ואחר־כך אותו. וכך הוא כותב:

היא עמדה אז למעלה, באותו חלון שממנו ירדתי. משולהבת ונמרצת ודוחקת בי – מהר מהר! אני יורד, והיא כפופה מלמעלה מעלי, פיה פעור – ספק לזעקת שבר, שהייתי רגיל לשכמותה מפיה, ספק לצחוק מלא, גואה על גלי שמחת חיים מנצחים, שאף אותו ידעתי יפה יפה […] והצינור שבור היה, וכפוף באחד המקומות. הכל הסתחרר, היא נעלמה מעיני […]

ולפני אבדן ההכרה עוד הספקתי לראות אותו… עמד אבא שלי אותה שעה למטה ללא צעקה, שלצעוק לא ידע, אך בביטחון פרס את ידיו על המרצפת וקלט את גופי שצנח. ובבת צחוק אמר: 'מתון מתון בני. לברוח צריך, מצווה, אבל להיהרג או להיעשות בעל מום?' […] אני שדם חסידי רוז'ין מצד אמא גבר בי על דם אבי עליתי מעלה מעלה, ומכיון שנסתמו מאחורי דלתות המתינות של אבא, קפצתי מחלון אמא. רק לא להמתין. רק לא להמתין.

כך ראיתי אותם, לאחרונה יחד, את שניהם המשלימים אותי, באותו רגע רציני בחיי, כשהייתי נתון בין שמים וארץ […] חלש הייתי מכל וחזק מכל כי על כן עמדו הם שניהם עמי. מאז אני יודע שאין אדם נפרד מהם לעולם.

המרזב אמנם ניתק ונשבר, אך תחתיו נבנה סולם, גבוה ומפואר לאין ערוך. את כתביו הרבים, המגוונים, מבריח סולם זה כחוט שדרה ומחבר ביניהם חיבור עקבי. סבא ראה בסולם "סמל הסמלים שלנו", הייצוג המושלם להווייתו, ייעודו ומהותו של עם ישראל לתולדותיו. לפיכך גם את כתב־העת שערך והוציא (ולרוב אף כתב, תחת שמות עט רבים ושונים) קרא בשם "סֻלם – למחשבת מלכות ישראל".

לבו להבה. ישראל אלדד צילום: פנינה לאונוב, ארכיון האתר

לבו להבה. ישראל אלדד
צילום: פנינה לאונוב, ארכיון האתר

רוח סולמית

בספרו "הגיונות מקרא" הוא מסביר מדוע חלום סולם יעקב הוא "חלום מחוקק", כלשונו, שכן הרוח הישראלית היא רוח סולמית שכזו, עולה ויורדת רצוא ושוב:

הנפש הישראלית מתוחה בין הפיסיקה והמטפיסיקה, אבל המתח הזה איננו קבוע ועומד, זה הוא מתח דינאמי ויוצר, הוא גם לוחם. הארץ בכוח המשיכה שבה, בטבע, בטבעיות שבה, מכבידה, כובלת, כופתת כאל מזבח. השמים ממעל באין־סוף שלהם, בבלתי־ידוע שלהם, מרתיעים וקוסמים, מערפלים ומושכים. מרגיש אדם את עצמו בטוח מאוד כשהוא תקוע בשתי רגליו באדמה, אך הוא מרגיש את עצמו קטן מאוד והוא רוצה לעלות. רוחו מושכת אותו אל העולמות העליונים. רגלי הסולם ברורות מאוד, ראשו אינו נראה, רק שלבים ראשונים נראים, אבל מי שעתיד שמו להיות ״ישראל״, מי אשר ישרה עם אל, מי אשר כוח לוחם ויוצר בו – הוא אינו שואל לאחרית של כל אחרית, אינו שואל למטפיסיקה ואינו נכנע לפיסיקה. הוא עולה בסולם.

[…] והסולם הוא הכוח הדינאמי המשלים את היציבות. זה כוחה של האידיאה, זה מותר האדם על הבהמה. האדם נצטווה להעמיד סולם ולעלות בו. החלום אינו רק סינתיזה של שני האבות, לא רק ביטוי לחוויות עבד כי אם גם צו לעתיד, החלום הוא חלום מחוקק.

תנועה זו פועמת בכל יצירתו של סבא. רגליו נטועות בארץ, והוא משוקע עמוק עמוק בהתרחשות הפוליטית, האקטואלית. לוחם את מלחמת חירות ישראל של דורו שלו, מסתתר, נאבק, מנסח כרוזים ומאמרים, יושב במאסר, מקים רשימה ומתמודד בבחירות לכנסת ישראל. וראשו בשמים, והגיונות לבו עולים וכוספים לכינונה של מלכות ישראל, לבוא משיח בן דוד. ובתווך הוא כותב פירוש לפרשיות התורה, מתרגם את כתבי ניטשה לעברית, מלמד ומרצה על שירת משוררו המובהק אורי צבי. עולה ויורד בסולם, רצוא ושוב; נע בין בית אביו הנטוע בארץ, בציונות, מתון מתון, ובין בית אמו, בית רוח ואמונה וחסידות, המפציר בו: טוס, נסוק, עלה מעלה מעלה.

ובזה הסולם עלה וירד, בזה הסולם ראה את כולנו יורדים ועולים כחוק ישראל, ואת זה הסולם ביקש כל ימיו לכונן למשיח בן דוד ולמלכות ישראל.

ספר למשיח

את שורות ההקדשה המופיעות בתצלום חיבר סבא על גבי ספר שיריו של מפקדו, אברהם (יאיר) שטרן. ביום שבו יצא הספר לאור העניק אותו סבא לבנו של שטרן, יאיר, שלא זכה להכיר את אביו מעולם. בהקדשה זו יש בחינת מעט המחזיק את המרובה עבור מי שמבקש מעין רישום דיוקן מהיר של סבא, שכל להטוטי לב האש המרהיבים שלו, כל אהבתו וגעגועיו, חכמתו וכוחו היו נתונים לבניית סולם למלכות ישראל המתחדשת כקדם:

לסבא שלי יש סולם, מגיע הוא עד השמים ממש. ואל שלבי הסולם האלה אנחנו נושאים עינינו.

יהא אתר הארכיון החדש קרקע ראויה לנטיעותיו, ובית לכל מי שחפץ לקרוא בכתביו, לפגוש בו מעט ולטפס בשלבי הסולם, מתון מתון, מהר מהר, אחריו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ד, 18.10.2013

פורסמה ב-18 באוקטובר 2013, ב-גיליון וירא תשע"ד - 845 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: