מוזיאון כתוב ונושם | הרצל חקק

קראים מסייעים ליהודים בליטא, פתגמים ביידיש שהומצאו בשואה, משחקי חברה במקורות היהדות – אוצר גנוז במפעל חיים של אדם אחד

 cover1ידע עם

במה לפולקלור יהודי

עורך: יצחק גנוז

המרכז הארצי של חוקרי הפולקלור היהודי, תשע"ג, כרך ל"ח־ל"ט (מס' 74־73)

 על תמונת העטיפה של השנתון "ידע עם" שיצא לאחרונה מופיע הציור "אורות ומים בישימון", מעשה ידיה של נכדת עורך הקובץ. ציורה של יפעת גנוז כמו מאיר באור יקרות את מפעלו של המשורר והעורך יצחק גנוז – מפעל חיים שבו הוא גואל נכסי תרבות מן העבר, מאיר אותם באור חדש ונותן לכל מכמני העבר חיים חדשים, פרשנות חדשה.

יצחק גנוז מדליק נר נשמה לקהילות יהודיות, למורשת שהלכה ונשכחה מעמנו. בפרק מיוחד הוא מעלה פתגמים ואמירות ביידיש מתקופת השואה. מן האוסף שהוא מביא מתברר שפתגמים ומילים חדשות צצו ברחבי הקהילות היהודיות בכל מקום ובכל תנאי: הן בגטאות, הן במחנות הריכוז, הן בדרכי נדודיהם ובכל צעד ושעל בחייהם. גם בספינות המעפילים, במחנות בקפריסין ובריכוזים של שארית הפליטה לאחר השואה.

כך מביא גנוז פתגמים שהביעו את הטראומה של השואה. אחד הפתגמים אומר, בתרגום לעברית: "העיקר שמתראים ומזהים איש את רעהו". וכך לדוגמה, הפתגם ביידיש "מיר האבן געשענקטע יארן", שמשמעו: השנים שניתנו לנו במתנה. פתגם אחר, מצמרר, אומר כך בתרגומו לעברית: "קוללנו שבעתיים מקין, ואות קין לא ניתן לנו". פתגמים אחרים עוקבים אחר מפגשם של הניצולים עם המציאות החדשה, עם הקליטה בשכונות המדינה הנולדת. דרך הפתגמים מנסה גנוז לצייר תהליך של חיים לאחר השואה, תחושה של הישרדות, רצון לשרוד ולהמשיך הלאה.

הקובץ מביא גם סיקור של מחקרים בנושא תרבות היהודים בשואה, שירתם בגטאות והיחס לשפת היידיש. כך גם מאמרו של יחיאל שיינטוך, על מחקרה של מרים טרין שבו היא עורכת מחקר השוואתי של היצירה השירית של יהודים בגטאות ובמחנות.

מדליק נר נשמה למורשת שהלכה ונשכחה מעמנו. יצחק גנוז  צילום: רונן אנגל

מדליק נר נשמה למורשת שהלכה ונשכחה מעמנו. יצחק גנוז
צילום: רונן אנגל

מערת סתרים

המחקר המרתק של ישראל רוזנסון בקובץ זה הוא פנינה מחקרית מיוחדת. רק באמצעותו התוודעתי למציאות של קיום קהילה קראית בליטא, ומדובר בקהילה שהייתה לה נוכחות חזקה מול הקהילה היהודית.

יחסי היהודים והקראים בגולה, כך מתברר, היו טעונים יותר, שכן לקהילה הקראית היה קהל רב, ומן המחקר בקובץ "ידע עם" אנו נחשפים לרשימת מחקרים על אותה קהילת טרוקי, שזכו לחשיפה גם באנציקלופדיה לחלוצי היישוב וגם במחקרו של יצחק ברוידס "אגדות ירושלים דליטא".

רוזנסון מביא פכים מן הקשרים שבין היהודים לקראים, ויש התמקדות בסיפור "המנורה של בית הכנסת הגדול". המחקר חושף מצב שבו נמנע מן היהודים להתפלל בבית הכנסת הגדול בוילנה על ידי השלטון הצארי, וכאן נמצא פתרון שהיום נראה לנו בלתי אפשרי: יהודים יראי שמים יצאו בחשאי מן העיר והלכו לעיירה טרוקי, שם שכנו הקראים, ומשם הגיעו דרך מערת סתרים, לפי מסורת של זקני וילנה.

מעבר לזאת חושף רוזנסון קטעים מן הוויכוחים בין הקראים ליהודים, ימים של פילוג בין הקהילות, רגעים של שיתוף פעולה בנושא אותה מערת סתרים, ולמרבה הצער גם נתק שבא לידי ביטוי בחסימה של המערה. מי שיקרא את נפלאות המחקר הזה יבין פרק עלום ונסתר בחיי העם היהודי.

לתת את הלב

מאמר מיוחד הוא מאמרו של בן ציון פישלר, "אם אלוהים רוצה, גם מטאטא יורה". באמצעות מעקב אחר אמרה זו הוא מגלה כיצד אותה אמרה מתכתבת עם מקורות קדומים, עם מטה אהרן בספר במדבר, עם התאנה חנטה פגיה של שיר השירים, וגם עם גרסה של "המקל הפורח". פישלר דן במרכיבי האמרה ומציין פירושים שונים לביטוי "יורה" ולנושא המטה, וקושר זאת לביטוי שנוצר במלחמת העצמאות: "אם השם רוצה, גם סטן יורה".

הקובץ מכיל מאמר מאלף של רווית ראופמן שבוחנת ביטויים לשוניים כפי שהם מופיעים בטיפוס הסיפורי "לב האם במדבר". ראופמן עוקבת אחר ביטויים לשוניים המוכרים בשפות שונות, כביטויים ביידיש שמשמעם רגש עמוק של אהבה: "לתת את הלב", "לדבר מהלב" ועוד. כן עוקבת ראופמן אחר מוטיבים שונים כמו למשל פחדן של אמהות מפני אישה צעירה שיום אחד תגיע ותתפוס את מקומן, כאלה העוסקים ביחסי אם וילד ועוד.

חיה מילוא כותבת על מחקרה של חיה בר יצחק על חלוצי המחקר של האתנוגרפיה והפולקלור; ומיכאל ריגלר כותב על משחקים ושעשועים במקורותינו – משחקי חברה מתקופת המקרא, התלמוד, ימי הביניים ואחריהם.

חגית מטרס גואלת מן הנשייה כתבי יד שנשמרו בבית הספרים הלאומי ומתמקדת בכתבי יד של סבה משה צבי מרגליות. המאמר "מילתא דבדיחותא" בעברית וביידיש חושף לנו פכים מרתקים ממכמני שתי הלשונות, ואנו למדים על הקשר המורכב ביניהן.

בסופו של הקובץ מביא העורך מחקרים על יהדות הולנד, ובעיקר על פרויקט הדיגיטליזציה של בתי הקברות האשכנזיים בהולנד. כמו כן מובאים פרקים מקורותיו של בית העלמין היהודי בלידא־בלארוס.

יפה עושה המנהל לתרבות במשרד התרבות בסייעו למפעל כה יקר ערך, שהגיע כעת לכרך ל"ח־ל"ט של מסורת מחקרית שיש לה "משוגע לדבר" שהפך זאת למרכז חייו. יצחק גנוז ראוי לפרס על ההתמסרות למפעל החיים הזה. "ידע עם" אינו רק כתב עת, מדובר בגנזך לאומי שיישאר כמצבה חיה לדורות, מוזיאון חי ונושם.

הציור על העטיפה אכן מקבל חיים: אורות ומים בישימון. כאשר אנו קוראים במחקרי הקובץ אנו מקווים שהזהות היהודית והתרבות היהודית לא ייוותרו בישימון. אנו שותים בצמא מן המורשת הזו, כי היא בנפשנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוקטובר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון לך לך תשע"ד - 844, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: