הייתי חושב לעצמי די | אלחנן ניר

הסתלקות הרב עובדיה חותמת תקופה של שורת מנהיגים תורניים שנתקיימו בהם תורה וגדולה במקום אחד. לצד היתמות יש כאן גם הזדמנות לצמיחה ולהתבגרות רוחנית

בבוקרו של יום שני, ג' בחשוון, יום פטירת הרב עובדיה יוסף, אמרה לי המטפלת של בתי הקטנה בדמעות: "מה נעשה אם מרן יסתלק. אני לא יודעת אם נמשיך לחיות. מי ישמור עלינו". כעבור שעות אחדות, מייד לאחר תפילה המנחה, כבר קרא הכרוז ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון ה'. ולפתע תחושה ממשית של לב אחד, של מיליונים שהופכים באחת לגוש אחד של יגון שותת וכאב אינטימי וקרוב כל־כך על ענק הדורות שחי בקרבנו והנה הוא הולך אל בית עולמו.

מאז אני הולך עם השאלה מה לוקחים מענק בקנה מידה שכזה? כיצד ניתן לקחת ממנו ולו נקודה ישימה אחת, כזו האפשרית לעבודה אישית ויומיומית, גם לקטני הקטנים ולעם שבשדות? בעיניי נקודה זו היא נקודת הדחיפוּת; תודעת הרצינות שבה הוא לקח את חייו. הנה אחד מדיבוריו, מתוך הספדו על רעייתו, מרגלית, בחודש אב תשנ"ד:

כשהדפסתי את הספר הראשון שלי "יביע אומר" חלק א, הייתי מתלבט מאיפה להביא כספים בשביל להדפיס… לפעמים הייתי חושב לעצמי די, אני הולך מן העולם, ואם אני משאיר את הכתבים האלה, מי מדפיס אותם? והיא כשראתה את צרתי שאין לי כסף להדפיס את זה באה והביאה לי מאתיים לירות.

הדברים מתייחסים לימים שלפני שישים שנים, כשהרב היה בן 33, וכבר אז הוא חש כי ימיו כלים (וכמה כאב טמון לו במילים האלו: 'הייתי חושב לעצמי די, אני הולך מן העולם'), והוא ניגש בתחושת נחיצות כה ברורה להדפיס את כתביו.

חלל פנוי

הרב עובדיה חותם תקופה של שורת מנהיגים דגולים וגדולים שלמעשה מיצבו את הדתיות הנוכחית, זו שלאחר השואה, וחידשו, או הגדירו מחדש לחלוטין, חברות וציבורים שלמים. המנהיגים שתכף אמנה אותם כמובן שונים האחד ממשנהו, זה כוחו בלמדנות וזה בקבלה וחסידות, זה במחשבה וזה בהלכה, אך עדיין רב המשותף בהם על המפריד, ועל ארבעתם ניתן לומר כמעט בפה מלא כי מצינו שנתקיימה בהם תורה וגדולה במקום אחד.

הראשון הוא הרב אלעזר מנחם מן שך, שלמעשה הגדיר (ודומני שאף יותר מה"חזון איש" שקדם לו) את החברה הליטאית העכשווית, את האתוס הישיבתי ואת חברת הלומדים במדינת ישראל, על כל נגזרותיה הפוליטיות והמנטליות. השני הוא הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, שהגדיר מחדש את חסידות חב"ד, אבל יותר מכך, הצליח לייצר הגדרות חדשות לעולם היהודי בעידן המודרני בכלל ולזה הקבלי־חסידי בפרט. השלישי הוא הרב צבי יהודה קוק, שבנה בעקבות אביו את החברה הדתית־לאומית־תורנית, זו שייצרה והוציאה מקרבה את תנועת ההתיישבות ברחבי יהודה ושומרון, עזה וסיני. והרביעי הוא כמובן הרב עובדיה יוסף, שזכה ל"לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ" (מלכים א, ג, ט), והוליד ובנה את החרדיות הספרדית ושיותר משהשיב עטרה ליושנה הוליד חדשה בארץ, שעוד הרבה יש לענות ולדבר ממנה.

לא רק גדלותם בתורה, וגם לא רק הנהגתם הלאומית והפוליטית מלאת האומץ והעזות יצרו את נוכחותם, אלא בעיקר תחושה של משפחתיות נוכחת שהקיפה קהלים גדולים, כאלו שחרגו הרבה מעבר לכל מגע אישי וממוקד שבו נגעה דמותם. הם יצרו מעצם היותם נקודת ייחוס שהתפשטה לה מעל לכל הגדרה ברורה, כאשר כל הנוטלים בה חלק מזהים בהם את מרכז המעגל הנותן להם את ההגדרה העמוקה ביותר לזהותם ולקיומם.

ולכאורה, משהלך המנהיג לבית עולמו נותר לו קהלו כעדר שאין לו רועה, במין יתמות נוראה חסרת שם אך רבת תחושה וכאב. כעת על מי נותר לסמוך, להישען? מי ייתן מכאן ואילך הגדרת זהות ברורה ומלכדת, מי יעניק הגדרת נוכחות החורגת מכל מעשה או אקט, כזו הנוכחת מעצם היותה?

יחד עם הכאבים והתהיות המובנות הללו, הרי שבכל המקרים הללו הליכת הרועה יצרה ועוד תיצור חלל פנוי שהותיר מקום לצמיחה רבה. הרב עובדיה, שמעבר להיותו פוסק עצום היה גם פוסק עם חזון  ברור (אלמנט שלא פעם נעדר בעולם הפסיקה), שידע לחלחל לקהל ההמונים ולא נותר רק ספון בחדרו פנימה, עמל לבצר את פסיקתו ותלה את עצמו בפסקיו של בעל השולחן ערוך שאותו זיהה כ"מרא דאתרא" של יושבי ארץ ישראל, תוך שתלמידיו מציגים יחס קורלטיבי בין הרב עובדיה לרבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך (שניהם גלו ממקומם בהיותם בני ארבע, שניהם עסקו ביום בנגלה ובלילה בנסתר, שניהם ביקשו להשיב עטרה ליושנה, שניהם, ורק שניהם, נקראים "מרן", ועוד. וראו הקדמת הרב מאיר מאזוז לספר שיעורי מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף, תשנ"ז־תשנ"ט, עמ' 15־14).

בזכות תלותו של הרב יוסף ברבי יוסף הוא לא חשש לצאת במלוא כוחו כנגד גדולים שקדמו לו בדורות רבים, כנגד מוריו וכנגד רעיו ובני דורו. חלק מהביצור הנזכר כלל גם דחיקת מנהגי עדות רבים ודברי מנהיגים רבים. לא כאן המקום להכביר בשמות ולצטט מאמירותיו וכתיבותיו, אך ודאי שנוכחותו העצומה, ההלכתית וההנהגתית, של הרב עובדיה כבשה את צמיחתם וחירותם של רבים שחששו ולא העזו וחופות רבות נכוו מחופתו. כעת יוכלו רבים לתת דרור למנהגם, לפסקיהם ולדרך מחשבתם העצמאית.

על מי נותר לסמוך, להישען. הלווית הרב עובדיה יוסף, השבוע  צילום: אי.פי.אי

על מי נותר לסמוך, להישען. הלווית הרב עובדיה יוסף, השבוע
צילום: אי.פי.אי

לבטל את ההנהגה

יותר מכך. יש משהו המניח את דעת הצאן כאשר יש רועה נוכח וכריזמטי. הללו מאפשרים לעצמם לחסות בצלו, לפסוע לקול חלילו ולפטור עצמם מטרדות אדם ועולם שלולא צל זה היו זה מכבר טרודים בהן. מי שהיטיב לנסח את הפרובלמטיקה שבעניין היה רבי שמחה בונם מפשיסחא, יהודי בן המאה ה־ 18 שעבד לפרנסתו כרוקח והיה אדמו"ר חסידי נועז ומהפכני. וכך מספר עליו תלמידו:

היה הוא (ר' שמחה בונם, א"נ) ז"ל מעיין הרבה בזה אם לא היה יותר מוטב לבטל לגמרי את עניין ההנהגה הזאת (מוסד הצדיקות, א"נ), יען כי העולם סומכים עצמם יותר מדי על הצדיקים ולכן אינם עושים בעצמם (מאיר עיני הגולה, פסקה תקע"ב).

דווקא החסידות שהעלתה על נס את מוסד הצדיקות ואת דמות הרבי ומרכזיותו ידעה כעבור דורות לא רבים מעת שנוסדה להתבונן בכנות לתוכה פנימה ולשאול את עצמה "אם לא היה יותר מוטב לבטל לגמרי את עניין ההנהגה הזאת".

מורה חסידי אחר, ר' יואל טייטלבוים מסאטמר, שנודע יותר מכול בהתנגדותו הנחרצת לציונות ולמדינת ישראל, פירש את הפסוק: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו) בצורה מפתיעה. מי הוא המלך? זהו התלמיד־חכם, הרי "מאן מלכי? – רבנן". אם כן, כאשר תלמידי החכמים טועים (לדידו, אינם מתנגדים בצורה תקיפה דיה לתחייה הציונית) מה יעשה היהודי הפשוט, איך ידע מה רוצה ממנו הריבונו־של־עולם? – "איש הישר בעיניו יעשה", ילך אחר ישרותו היהודית. כמובן שאמירה זו אינה פשוטה כלל ועיקר והיא עלולה להוביל במישרין לניהיליזם דתי. בשל כך מסייג ר' יואל את דבריו ומבהיר:

איש הישר בעיניו יעשה, כלומר, שיעשה כפי אמיתות דעתו, כאשר הוא משיג בשכלו בדעת עצמו מבלי השפעות זרות מן החוץ, ואז יש לו לקוות כי נוכח ישרים דרכו. מה־שאין־כן אם ילך אחרי השפעות מן החוץ, אין הוא עושה את היישר בעיניו, שהרי בקרב לבבו הוא מרגיש מה הוא הטוב והישר, אלא שדעתו משתבשת מחמת לחץ אחרים והשפעתם (דברי יואל על התורה, ניו יורק תשמ"ג, אחרי מות, עמ' מו).

הרב שג"ר נהג לומר בעקבות דרשה זו שמה שטוב לרבי מסאטמר טוב גם לו. ומה שטוב לרב שג"ר נכון גם לכולנו. לא עוד סמכות אנושית אחת שכולם מחויבים להתיישר בעקבותיה, אלא תורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה יבוא וייטול. תורה גם מונחת במרכז כל מחשב ומכשיר נייד, ולא הרי הצורך בבקיאות ובסיני שהיה נכון לפני דור או שניים לצורך העכשווי בהעמקה ובחשיבה תיאולוגית והלכתית – המשותפת והבית מדרשית, וכבר לא רק זו הנתונה בידי יחידים – מחוץ לקופסה, כמובן תוך שמירה על כללי הפסיקה ועל ירושת גבולות ההלכה המוקפדים והמסורים לנו מאבותינו.

המיתוס והאינטרנט

התבוננות בקהל תלמידיהן של הדמויות הנזכרות – הרב שך, הרצי"ה והרבי מחב"ד – תראה שאכן אחר הליכתם רבו הפיצולים והשסעים הן האישיים והן המחשבתיים וההנהגתיים. אולם למרות הצרימות הנלוות לכל הפילוגים הללו הרי שיש בהם ברכה רבה הבאה מעצם יצירת המרחבים החדשים לצמיחה וללקיחת אחריות. הגדולים הללו יצרו ציבורים אך בהכרח גם תחמו את אופקיהם וסימנו גבולות ברורים. אולי – ברורים מדי. אבל האתגר הוא להמשיך הלאה, לכבד את הגבולות שהתוו אך גם להסכים ללכת מהם והלאה.

גדולת הגדולים הנזכרים יצאה בעולם מתוך קטסטרופת השואה, הקמת מדינת היהודים ותודעת "כור ההיתוך" הבן־גוריוני (ורבים כבר דיברו על הרב עובדיה בהקשר זה כמבקש לייצר את כור ההיתוך ההלכתי לבני עדות המזרח), וצמחה בימים שעדיין פעם בהם המיתוס במלוא עוזו; אולם בימים אלו, ימי האינטרנט והמדיה שיצרו האחדה־רבתי בכל מובניה, תם עידן המיתוס, וכמוהו גם תם עידן מיתוס ה"גדויילים". ותם גם עידן קבלת המרות והנכנעות הצייתנית, והשאלה הרובצת זה זמן לפתחנו היא כיצד ממשיכים את העברת התורה, בזמן שכולנו הופכים בו לעצמאיים כל־כך בדרכי החשיבה והחיים שלנו.

לא עוד איתנו גדולים. תמה לה תקופה ודומה כי בדרך הטבע הנסיבות ההיסטוריות גם לא יולידו עוד את האפשרות לצמיחת מנהיגי־ענק מעין אלו. בפררפזה על דבריו הנודעים והישנים של ברנר: "אין משיח לישראל – הבו ונגבר חיילים לחיות בלי משיח", נאמר: "אין עוד כאותם גדולים בישראל – הבו ונגבר חיילים לפתח זהות יהודית־עכשווית ולחיות נוכח פני ה'. היום". מהרב עובדיה נלמד כי גם אחר משבר לא תשתכח תורה מישראל, אלא יש לחשב כיצד בצורה אחראית וחדשה "לא תשכח מפי זרעו" (שבת קלח, ב); ממנו ניקח את האומץ לא לחפש אחר תמורתו או חליפתו, אלא להתבגר. להתרגל לעולם שתמו ממנו הגדולים ששלבו תורה וגדולה בגוף אחד, ולבקש לראות כיצד אנו מעצבים את החברה ואת חיינו ההלכתיים והמוסריים לאור התרגלות זו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוקטובר 2013, ב-גיליון לך לך תשע"ד - 844 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אין בעולם חברה ללא הנהגה, בכל חברה יש מוקדי כוח ומוקדים שקובעים את סדר היום ואת היחס הנכון לדברים. הדבר העצוב הוא שבדור של אחרי ה"גדולים" ינהיגו אותנו פובליציסטים סוג ד בעיתונים.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 845 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: