גשר על פני תהום | שמואל פאוסט

רצח רבין יצר מתח גדול בין דתיים לחילונים, אך במפתיע גם היה הזרז לדיאלוג ולהתחדשות היהודית במרחב הישראלי. החיבור שנולד מהקרע הנורא מעורר אופטימיות

צעירים רבים שגדשו את מדשאות סמינר אפעל באירוע פסטיבל "הקהל" שהתקיים בחול המועד סוכות האחרון זו השנה ה־17 נולדו לתוך מציאות זו של "התחדשות יהודית". מציאות שבה אלפי אנשים, בני גילים שונים, נפגשים ללימוד וחוויה משותפים של זהותם היהודית ותרבותם הישראלית. אמנם תופעה שאינה מתחרה בתרבות ההמונים הצרכנית ואף על פי כן הדיה ניכרים בעשרות קבוצות לימוד ובתי מדרש חדשים, קהילות תפילה, פסטיבלי יהדות ואף בכניסה לתוכניות בכלי התקשורת ולפלייליסט המוסיקלי הישראלי.

גיל הפסטיבל, 17, מלמד שהורתו באמצע שנות ה־90 בשלהי המאה הקודמת. האירוע המרכזי והמכונן בחברה הישראלית בשנים אלה הוא רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בי"ב בחשוון, 4 בנובמבר 1995. לכאורה, לא זו בלבד שלא צפוי קשר בין שני האירועים, אלא שאין דבר רחוק יותר מרצח על רקע פוליטי – שבשל זהות הרוצח והנימוקים שבפיו נקשר לו גם רקע דתי־הלכתי – שאיים לחולל קרע סופי בין הציבור הדתי לחילוני בישראל לבין אירוע שכולו מוקדש ללימוד משותף של מקורות יהודיים. אך באופן מפתיע הזיקה בין שני האירועים הללו הדוקה מאוד.

דתיים וחילונים נפגשים כדי לחגוג את זהותם היהודית. פסטיבל הקהל 17. צילום: עופר עמרם, יחסי ציבור

דתיים וחילונים נפגשים כדי לחגוג את זהותם היהודית. פסטיבל הקהל 17.
צילום: עופר עמרם, יחסי ציבור

הטחות גורפות

הימים הראשונים שלאחר הרצח, ימי השבעה שבין מוצאי פרשת "לך לך" לבין פרשת עקדת יצחק, לוו בתחושות, התבטאויות ומעשים עוינים כלפי מי שמראם החיצוני העיד עליהם שהם משתייכים לציבור הדתי־ציוני. רבים זוכרים ביטויים וכינויי גנאי שהוטחו בהם ברחוב, בתחבורה הציבורית ובאירועים שונים, שמהם לפעמים גם גורשו בגסות. התבטאויות תקשורתיות החרו־החזיקו או לבו יחס מסוג זה. הכיפה, החצאית, הפכו שלא בטובתם ושלא כהוגן לסמל מייצג של המעשה הנפשע.

הציבור הדתי, לפחות זה שבצדה הימני של המפה הפוליטית בישראל, שממילא היה מלא זעם על דרכה הפוליטית של הממשלה, חושש וחרד מהשלכותיה, חש דחוי והגיב בהסתגרות ומרמור. רבים התהלכו בתחושת מבוכה ותלישות – לא מזדהים כמובן עם הרוצח ומעשהו הנתעב ומלאי צער על מותו של האיש והסמל הממלכתי מצד אחד, אך מצד שני גם אינם שייכים לקבוצת ההתייחסות המזוהה, המתכנסת באבלה ובחיבוקה העצמי המנחם, מדירה אותם מן האבלים ודוחקת אותם אל מעגל האשמים.

הטחות האשמה הגורפות והקולקטיביות, כדרכן, גרמו בעיקר להגפת תריסים עד יעבור זעם ולהפעלתם של מנגנוני הגנה באמצעות הטחות נגדיות. נדמה היה שעל רקע הפערים הקיימים ממילא בין ימין ושמאל ודתיים וחילונים בישראל, נוצר כעת קרע עמוק, רוחש סלידה ועוינות, שאינו ניתן עוד לאיחוי. "ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא…" (בבלי מועד קטן כו, א).

והנה, בתוך אפלת האווירה הקשה וההסתגרות השבטית היו בשני הצדדים אנשים וגופים שגיששו את דרכם זה לעבר זה בניסיון להדליק נר משותף ולמצוא בעזרתו דרך מילוט אל האור. היו אלה בעיקר אנשים ונשים ונציגי מוסדות שעסקו כבר כמה שנים בזהות יהודית ובמקורות היהדות, הן מהצד החילוני והן מהצד הדתי, שפעלו במסגרות שונות בניסיונות ליצירת גשר של הידברות בין המחנות. אליהם הצטרפו אחרים, חדשים, שחרדו מפני הבאות. כעסם היה גדול על העיוות היהודי שבמתן צידוק הלכתי לפשע, חששם היה כבד משמיטת הקרקע תחת רגליהם, מקיצוץ בנטיעות, מפגיעה אנושה בשורשים המשותפים, ומשאלתם הייתה למצוא נחמה ותקווה במפגש האנושי שיש בו אחווה ואהבה, למרות הדעות החלוקות.

התפוצצות יזמית

כמה פעילויות התקיימו מן הסתם במקביל, איני יודע אלא לספר על זו שבארגונה נטלתי חלק. במסגרת בית מורשה בירושלים פנינו אל חברים במדרשה באורנים ומיד בתום ימי השבעה קיימנו מפגש משותף ללימוד ושיח בבית המדרש בירושלים. התמונה הייתה סוריאליסטית כמעט. חלק מהנוכחים נבהלים – הבהובים כחולים של ניידות משטרה החלו מקיפים את מקום האירוע. הרב יואל בן נון הגיע ובאווירת ההיסטריה של אותם ימים לווה במאבטחים על רקע אמירות שהטיח ברבנים מן הציונות הדתית ימים ספורים קודם לכן. חיבוקים בין מכרים משכבר לצד גישושים מגושמים מעט בין ירושלמים דתיים לאנשי העמק החילונים ודיבורים מהוססים באירוע מסוג שונה שאינך יודע בדיוק מה נכון לומר בו.

אט אט נוצרה אווירת היחד המצופה, כשהמשתתפים התקבצו לטקס התייחדות ולימוד משניות שנמשך לתוך הערב בקבוצות לימוד משותף וברב שיח. בדיון – שלא היה נטול מחלוקות ואמירות נוקבות – נטלו חלק פרופ' בני איש שלום, הרב יואל בן נון, הרב אלישע וישליצקי, יהודה וקסמן, מוקי צור, ביני תלמי ותלמידים רבים. אחת המשתתפות מאורנים, אילה, דברה על הריחוק והניכור בין הקבוצות אבל גם על כך שבזמן הלימוד היא חשה שזה דווקא המכנה המשותף, המקום שבו אפשר להיפגש. איך מגלים פתאום שהיא וחבריה – המעטים להדגשתה – יודעים לדבר בשפת המקורות ושתלמידי בית המדרש האורתודוקסיים מסוגלים לנהל לימוד גם בעברית ישראלית שאינה מן המקורות.

ההשתאות הזאת, שהייתה נוכחת מאוד ב־1995, פינתה את מקומה זה מכבר לידיעה שבמעגלים הולכים ומתרחבים מתקבצים בני קבוצות שונות, חילונים ודתיים מסוגים, מתנועות ומזרמים שונים, לומדים את השפה ומסוגלים לדבר יחד בשפה המשותפת של מקורות קדמוניים ושיח עכשווי.

במהלך השנה שלאחר מכן קדחו מוחות רבים בחשיבה על הדרכים שצריכות להיפרץ לאחר מה שאירע. הרצח היה לזרז אדיר, שבאופן מפליא במקום לגרור לתהומות של שנאה וייאוש, בוז והדרה (כפי שאכן קרה בחלקים אחרים של החברה הישראלית) ומיאוס כלפי העיסוק ביהדות, הביא להתעוררות גדולה הדורשת דיאלוג.

אצל חלק מהגורמים החילוניים תחושה זו תורגמה לרצון במפגש אנושי עם אנשים מהציבור הדתי, על בסיס לימוד משותף, ואצל אחרים בער דווקא הרצון לקיום דיאלוג בלעדי עם המקורות ולהפקיע מידי הדתיים את המונופול על העיסוק ביהדות; למצוא בתוך שלל המקורות היהודיים את הנתיבים ההפוכים לנתיב שהוביל בדרך מעוותת לחטא הנורא. העיסוק הניעור מחדש ביהדות לא נולד כמובן ב־95', אבל על בסיס התשתיות והארגונים הקיימים חלה התפוצצות יזמית של ארגונים חדשים, קבוצות לימוד, בתי מדרש, מכינות וגופים העוסקים בדיאלוג חילוני־דתי.

מפגש פסגה להרגעת השיח הציבורי. טקס חתימה על אמנת "שלום לישראל", 1997 
מימין לשמאל: אהוד ברק, בנימין איש שלום, שמואל פאוסט, בנימין נתניהו  צילום: שרית עוזיאלי

מפגש פסגה להרגעת השיח הציבורי. טקס חתימה על אמנת "שלום לישראל", 1997 
מימין לשמאל: אהוד ברק, בנימין איש שלום, שמואל פאוסט, בנימין נתניהו
צילום: שרית עוזיאלי

תשתיות לימודיות

בשנות ה־60' החלו לבצבץ תשתיות ללימוד החילוני־חלוצי־ציוני המחודש של מקורות היהדות, בעיקר בקרב יחידים, קבוצות מדריכים בתנועה הקיבוצית (חוג "שדמות") ובחיבורים עם עולים חדשים מצפון אמריקה (מכון שכטר, "גשר"). מלחמת ששת הימים ב־67' הביאה בעקבותיה גל של התעוררות יהודית וחוזרים בתשובה. אלה לא הותירו השפעתם על החברה הישראלית, בעיקר בשל השתלבותם המלאה בציבור החרדי והדתי. לצד זה, "שיח לוחמים" המפורסם (ששותפים לו היו עמוס עוז וכן מוקי צור, אברהם שפירא – פצ'י, יריב בן אהרון ואחרים, שהפכו לראשי המדברים בהתחדשות היהודית), יצר הדים שחלקם הביאו מאוחר יותר, בשנות ה־70, להתמסדותן של כמה ממסגרות השיח.

דור תלמידיהם, שכלל את ארי אלון, מוטי זעירא, שי זרחי, רות קלדרון ואחרים היה שותף אז – בסוף שנות ה־70 – למפעלי הסדנא הבינתחומית המרתקת בסמינר אפעל, המכון לחינוך ציוני באורנים, מכון הרטמן ואחרים, שזרעו את השתלמותם של חניכי החינוך הממלכתי החילוני בלימוד מקורות היהדות, ולמפעלי מפגש ודיאלוג דוגמת "גשר".

שנות ה־80 התאפיינו בהבשלתן של הקבוצות הלומדות הללו לכדי הכרה בנחיצות הפיכתן מאזוטריות לבעלות בשורה לחברה הישראלית כולה ופתיחת שעריהן לציבור הרחב. כך נולד המותג "השיבה לארון הספרים היהודי". בסוף העשור, בשנת 1989, קמו שני בתי מדרש חדשים ומשפיעים: "המדרשה" במכללת אורנים ובית המדרש "אלול" בירושלים. הדגמים ללימוד שיצרו בתי המדרש הללו הולידו קבוצות־בנות ומוסדות דומים והפכו את התופעה לנפוצה יותר ויותר. באותה שנה ובזו שלאחריה קמו גם בקרב הציונות הדתית בתי מדרש חדשים שדגלו בפתיחות בלימוד ובפתיחת שערי הלימוד: מרכז יעקב הרצוג בעין צורים ובית מורשה בירושלים.

אל קהלים רחבים

לאחר נובמבר 95' סערו כאמור המוחות ובמקומות שונים שקדו חברים על הקמתם של מוסדות ומיזמים חדשים. כולם מונעים מתחושת בהילות ודחיפות של רצון לעצור את הסחף, ליצור שפה משותפת לאיחוי הקרע, לצד רצון ליצור מסגרות נפרדות שבהן יעסקו חילונים בגיבוש זהותם היהודית. בין השנים 1997־1995 הוקמו מוסדות לימוד כ"בינה" באפעל, "עלמא" בתל אביב ו"קולות" בירושלים. ב־1996 הוקם המודל של בית הספר המשותף לדתיים ולחילונים "קשת", וב־1997 קמו מכינות קדם־צבאיות חילוניות ("נחשון") ומעורבות ("בית ישראל") כחיקוי למכינה הדתית בעלי מסוף שנות ה־80, אך מתוך מטרות גיבוש זהות ודיאלוג בזיקה ישירה וכתגובה לרצח רבין.

על אף ההתפרצות הגעשית של הקמת ארגונים וגופים מגוונים, אלה עדיין שירתו בעיקר את הקהל שיכול היה ובחר להקדיש זמנו ללימוד, צעירים כמבוגרים. בחודשים שלאחר הרצח חיפשו הפעילים דרכים לסלול מסילות ללבו של הציבור הישראלי, כדי שהלימוד והדיאלוג יהפכו לנחלתם של רבים יותר בחברה. הם ביקשו ליצור אירוע שיחגוג את עשייתם ויאפשר לציבור רחב ככל האפשר להיות שותף לה.

שי חולדאי, איש קיבוץ חולדה, ואחרים יזמו, על בסיס המסורת היהודית והציווי לאספת העם לשמיעת תורה במעמד מיוחד בחג הסוכות, את אירוע "הקהל". במהלך שנת 1996 נפגשנו, נציגי ארגונים שונים, כוועדת היגוי לחשיבה משותפת ולקביעת אופיו של האירוע וב־97' התקיים הפסטיבל הראשון בסמינר אפעל. מאז הספיק לנדוד, כאמירה חברתית, לתל חי בצפון ולשדרות בדרום ולשוב לאפעל במרכז הארץ. על אף עליות ומורדות ובעיות תקציביות הוא מוסיף להתקיים ולכנס יחד אלפי נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, העוסקים בלימוד תורה ובחוויה של תרבות יהודית.

העיסוק החילוני, והמשותף, בלימודי יהדות בולט גם באירועי לימוד גדולים אחרים כדוגמת תיקון ליל שבועות, שהפך במרכזים מסוימים לאירוע לימודי בולט, שונה למדי ממקורו המסורתי וחוגג את התחדשותו היהודית. וכמו הפסטיבלים ואירועי התרבות הגדולים המתקיימים בקיץ לחובבי ג'אז, קולנוע או מוסיקה קלאסית, מתקיים בכל קיץ פסטיבל יהדות בכפר בלום המושך אליו קהל רב ואירועיו משודרים לאחר מכן ברדיו ובטלוויזיה. גם הוא מלמד על מיצובה של התרבות היהודית בשיח הישראלי של השנים האחרונות. העובדה שפסטיבל זה מאורגן על ידי גוף עסקי, ושבמקביל קמו ארגונים עסקיים אחרים שעיסוקם המובהק הוא אירועי יהדות, מעידה אולי יותר מכול על המקום שתופסת לאחרונה התרבות היהודית ועל הפוטנציאל הציבורי הקיים בעיסוק בלימוד ובזהות יהודית.

אמנת "שלום בישראל"

יחסי דתיים־חילונים, לעתים בזיקה ליחסי ימין־שמאל ולעתים בנפרד בנושאי דת ומדינה, מפרנסים מזה שנות דור את אחד המתחים הקשים והמטרידים ביותר בחברה הישראלית. פעילות הדיאלוג מתקיימת בשולי החברה, בעוד שבשדה הפוליטי והתקשורתי מלובות המחלוקות הקשות מדי פעם בפעם. העצרות לזכרו של ראש הממשלה רבין היו לאירועים פוליטיים מובהקים ולבמה להשמעת ביטויים, לעתים חריפים ביותר, כנגד ציבורים בישראל.

סביב העצרת השנייה, ב־1997, נדמה היה שהאווירה הציבורית והפוליטית מתלהטת והשיח הציבורי שב ומידרדר למחוזות של קיטוב ושנאה. כתוצאה מדברים שנאמרו שם ובשיח שמסביב ביקשתי ליזום אמנה או מסמך עקרונות כלשהו לשיח הציבורי בישראל. כדי שהעניין יתפוס תאוצה הרעיון היה לפתוח דיונים שיתקיימו במפגשי פסגה של המנהיגות הבכירה בישראל, שתיתן תוקף לדברים. בחודש מרחשוון התקיימו, בסמיכות מצמררת, ימי הזיכרון להירצחם של יצחק רבין ושל החייל נחשון וקסמן וסרן ניר פורז, שנהרגו בניסיון חילוצו של נחשון, שעליו הורה רבין שנה קודם מותו.

במסגרת ייסודו של מכון (שהקמתו לא צלחה בהמשך) שיעסוק בסובלנות ובהבנה בין קבוצות על שמו של נחשון וקסמן הי"ד עלה בידי לזמן סביב שולחן אחד את ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר האופוזיציה אז אהוד ברק, ולצדם רבנים, אנשי ציבור ואנשי רוח. בראש הכינוס עמדו פרופ' בנימין איש שלום ואסתר ויהודה וקסמן. האירוע התקיים בדצמבר 1997 במלון שלום בירושלים. המנהיגים חתמו על מסמך העקרונות – אמנת "שלום בישראל" – שפורסם לאחר מכן בעיתונות ויצא כפרסום נפרד.

אמנות שונות פורסמו כבר קודם לכן וגם אחרי כן. הפורום להסכמה לאומית, שכינס לדיונים אנשי ציבור רבים, פעל החל משנה לאחר מכן והציע קווים מנחים לגיבוש אמנה חברתית; אמנת כנרת המפורסמת חוברה על ידי חברי הפורום לאחריות לאומית בראשות עוזי דיין וביוזמת מרכז רבין וקרן אבי חי; בשנת 2000 חברו הרב יעקב מדן ופרופ' רות גביזון לעבודה יסודית, מאומצת ומקיפה, שכללה קבוצת דיון מלווה ועסקה במגוון תחומים להסדרת יחסי המרכיבים השונים בעם היהודי במדינת ישראל ושבסיומה פרסמו את אמנת גביזון־מדן. על אף שכבר בשנות ה־80 עמלו בארגון "גשר" על אמנה ליחסי דתיים־חילונים, נראה שריבוי האמנות ביוזמות שקמו מאמצע שנות ה־90 קשור אף הוא בתהליכים שעורר מפץ 95'.

אקלים חדש

המשתתפים בפסטיבל הקהל מאזינים, אולי בלא מודעות יתר, לשירי רקע, פזמונים והופעות שעד לפני כעשור היו נדירים ביותר בנוף הציבורי הישראלי. סימן היכר מובהק לרנסנס היהודי מתרחש בתחומי התרבות. שירים העוסקים באמונה ובנושאים דתיים נוצרים על ידי אמנים רבים, המצויים במיקומים שונים על הרצף שבין חילוניות, מסורתיות ודתיות מסוגים שונים, והם זוכים לפופולריות רבה. אמנים מוערכים שרים, מלחינים ומקליטים פיוטים משירת ימי הביניים היהודית, ואלה הופכים לחלק בלתי נפרד מהופעותיהם והשמעותיהם בכלי התקשורת.

משתתפי הפסטיבל גם פגשו בדמויות מוכרות מהזירה התקשורתית כאברי גלעד, דב אלבוים ואחרים. אלה אינם באים על תקן קישוט, אלא מתוך עניינם הפרטי בעיסוק ביהדות, המקבל הד תקשורתי. עיסוק בפרשת השבוע, בתוכני חג ומועד ובנושאים יהודיים שונים הפך מכבר לנפוץ בכל כלי התקשורת. בעבר היו אלה דמויות תקשורת אחרות כיאיר לפיד, מירב מיכאלי ועליזה לביא שהתעניינו, למדו ועסקו באופנים שונים ביהדות וכעת מצאו את מקומם בכנסת.

רות קלדרון, שהביוגרפיה שלה חוצה רבים מהצמתים בתחום ההתחדשות היהודית, ושאת חלקם יזמה והקימה בעצמה, הרשתה לעצמה לפתוח את נאום הפתיחה המפורסם שלה כחברה חדשה בכנסת ישראל בלימוד אגדה תלמודית. אף זה מפירות עוצמתה של ההתחדשות היהודית וההכרה בה. כעת נדרשים חברים אלה, המצויים כיום בעמדות השפעה, לעשות למענה של ההתחדשות באמצעות הקצאת תקציבים וקבלת החלטות בעניינם.

כל העשייה הנרחבת והמתוקשרת הזאת היא עדיין נחלתם של חוגים לא המוניים. משתתפי הפעילויות הללו נתפסים בדרך כלל כבני אליטות משכילים ומבוססים, מבוגרים ואשכנזים. הדבר נכון ברובו לקבוצות הלימוד ולנוכחות הארגונית באירועי הלימוד, אך בתי הספר, המכינות וארגונים חדשים שקמו מכוח הרנסנס היהודי במקומות שונים בארץ מלמדים שדור צעיר, מעורב, הכולל גם אזורי פריפריה, נחשף גם הוא ונוטל חלק בפעילות.

פערים ושסעים בחברה הישראלית לא נמוגו, וחלקם אף מחריפים והולכים. בה בעת קהה עוקצן של המוטיבציות הבסיסיות שעמדו בבסיס התפרצות ההתחדשות היהודית כתוצאה מרצח רבין. בעשור הראשון של שנות ה־2000 החלו לצמוח ענפים נוספים מתוך תשתית ההתחדשות שעסקו בעיקר בביסוסה של זהות יהודית חילונית עצמאית על בסיס מוסדות חברתיים מסורתיים – מכון טקסי חיים חילוני, ישיבות חילוניות, בתי תפילה ישראליים וכיוצא באלה.

חלק מהמוסדות החלו להקדיש פעילויות גם לתחום החברתי כמו התנדבויות בקרב עולים ובני שכונות, הפעלת תו תקן חברתי לבתי עסק וכדומה. עלייתה של הזהות המזרחית, לא רק במובן הפוליטי אלא כגוון לגיטימי של מסורתיות יהודית, הולידה – במקביל ובמסגרת ההתחדשות היהודית – מסגרות דומות ללימוד משותף, שעניינן בחברה ובחשיפת המסורת והכתבים היהודיים של יהדות המזרח. ב־1999 נוסד לצורך זה ארגון ממזרח שמש, העוסק גם בהכשרת מנהיגות חברתית.

התשתיות לעיסוק בזהות היהודית – הממשיכות בעיסוקן באופן מעורר השתאות על אף סכנות הקיום הכלכליות האורבות לכולן – תרמו במידה רבה ליצירת אקלים שונה ולגישור על התהום המפחידה שנפערה עם הרצח. כעת הן נדרשות כפלטפורמות לביסוס קומה נוספת של זהות יהודית ולטיפול בשסעים חברתיים מאיימים ומסוכנים לא פחות.

שעת רצון

העובדה שעל רקע מה שנדמה היה כמוביל לאסון לאומי ולהתפוררות סופית של שותפות וסולידריות בין חלקים בעם התגייסו בתי המדרש ואנשי "הזהות היהודית", חילונים ודתיים, לעמוד בפרץ ולהוציא יקר מזולל; ושבמקום ניכור מוחלט מערכים יהודיים נולדה שעת רצון והתפרצה במלוא עוזה התחדשות של העיסוק במקורות המסורת והתרבות היהודית, היא מעודדת מאוד. כוחות חינוכיים בחברה הישראלית, שמקור יניקתם במקורות היהודיים, השכילו לגשר על פני תהומות – גם אם לא תמיד להסכים על חזון פוליטי או על משמעות המסורות והמקורות – וליצור גשרים בין פרטים וקבוצות ובין עבר להווה. להתחזק במקום להיחלש, לבנות במקום להרוס.

אחדות מעוררת אופטימיות נתגלתה דווקא בשעת צרה, ריב ומדון ויש בה אולי בשורה גם לקראת התמודדויות אחרות הניצבות לפתחה של החברה הישראלית. "סמוך לעקבא דמשיחא“, לימד הראי“ה קוק, “מתרבה סגולת האחדות באומה. טמונה היא סגולה זו במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה“ (אורות, עמ‘ עז).

לקריאה נוספת: 
נעמה אזולאי, "עבדים אנו ואת לבנו נעבוד“: אקטיביזם חילוני עכשווי בתחום ההתחדשות היהודית בישראל, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר־אילן תש“ע
; אורי דרומי [עורך], שבת אחים – יחסי חילונים־דתיים: עמדות, הצעות, אמנות, המכון הישראלי לדמוקרטיה תשס"ה; 
מוטי זעירא, מקומי, כרמל תש"ע
; שמואל פאוסט [עורך], שלום בישראל: לקראת אמנה, ירושלים תשנ"ח; 
יאיר שלג, מעברי ישן ליהודי חדש – רנסנס היהדות בחברה הישראלית, המכון הישראלי לדמוקרטיה תשע"א.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013

פורסמה ב-11 באוקטובר 2013, ב-גיליון לך לך תשע"ד - 844 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: