אלטרנטיבה לישראליות החילונית | אריאל פיקאר

נטיית הרב עובדיה להקל בפסיקת ההלכה והשפה הבוטה שבה השתמש כלפי החילונים נבעו מאותו המקום בדיוק: הניסיון לעצב חברה מסורתית ספרדית גאה

במשך שנים ארוכות חקרתי את משנתו של הרב עובדיה יוסף, קראתי את כתביו, האזנתי לדרשותיו ולהתבטאויותיו הציבוריות. תמיד הייתה לי קשה השניות שבדמותו: איך אפשר ליישב את גדלותו ועוצמתו התורנית וההלכתית עם נמיכות הקומה והבוטות שבאמירותיו הציבוריות? ביטויים שעוררו אצל רבים – וגם אצלי – סלידה ודחייה. מה פשר הניגודיות החריפה הזו? כיצד אדם גדול בתורה, המסוגל לפסוק הלכה נועזת בשאלות קשות וחמורות כשטובת כלל הציבור לנגד עיניו, יכול גם לקלל ולהשתלח בשרים ומנהיגים, בשופטים ובמערכת המשפט, בערכים החשובים לקבוצות אחרות בחברה הישראלית? כדי לענות על שאלה זו עלינו לפענח את דרכו ואת השליחות שהרב עובדיה יוסף לקח על עצמו מגיל צעיר מאוד.

מיתוס נולד במכולת

הרב עובדיה יוסף נולד בשנת 1920 בבגדד שבעיראק. בילדותו עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, שבה התפרנס אביו מניהול חנות מכולת. כבר מילדותו התבלט הנער בהתמדתו בלימודים ובמשיכה עזה לכתיבת חיבורים תורניים. בהיותו בן 12 החל ללמוד בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה ובלט בכישרונותיו. ראש הישיבה, הרב עזרא עטיה, עודד אותו להמשיך בלימודיו.

בסביבתו הקרובה של הרב עובדיה נוהגים לספר שכשהיה עובדיה הצעיר בן 15 רצה אביו להוציאו מן הישיבה כדי שיעזור לו בעבודה בחנות המכולת שלו. הרב בא למכולת כדי לשכנע את האב לאפשר לבן להמשיך בלימודיו משום שיש בנער כישרון תורני מזהיר והוא עתיד להיות גדול הדור הבא. הרב, כך מספרים, אמר לאבא: "אשאר אני לעזור לך ועובדיה ילך ללמוד, ביטול התורה שלו חמור מביטול התורה שלי". לסיפור זה על גרסאותיו השונות תפקיד מיתולוגי חשוב. הוא משמש מעין סיפור חניכה לרב עובדיה יוסף. יש בו שני סמלים מרכזיים שליוו אותו כל חייו. האחד – גדלותו של הרב יוסף בתורה וכישרונו, שהיו ניכרים בו כבר מילדות. האחר – המאבק בנמיכות הקומה החברתית והדתית של החברה שבה גדל הרב עובדיה. במקרה זה האב הוא הדמות השלילית, אך תפקידו העיקרי הוא לייצג את העליבות שבה היו שרויים הספרדים בני עדות המזרח. מעולם זה רצה עובדיה הצעיר לחלץ את עצמו, ולימים יבקש לשנות את אופיו של ציבור זה. הרב יוסף בא ממשפחה ענייה ולא מיוחסת. גם לאחר נישואיו חייתה משפחתו הגדולה בעוני במשך שנים ארוכות. דבר זה מסביר את העממיות המיוחסת לו, בשפת הדיבור למשל, אך מסביר במידה רבה גם את תחושת השליחות המלווה אותו.

הרב עובדיה יוסף השקיע עשרות שנים בפעילות רבנית ענפה. הוא החל את דרכו הציבורית־רבנית בכהונה קצרה וסוערת בקהיר, כשבארץ מתחוללת מלחמת השחרור, ולאחריה עשה בקריירה ארוכה כדיין בבתי הדין הרבניים של מדינת ישראל וברבנות העיר תל־אביב. שיאה של פעילותו הרבנית – כשהוא בראשית שנות החמישים לחייו – הייתה בחירתו לרב הראשי לישראל, הראשון לציון. בשנים ארוכות אלה של עשייה רבנית בנה הרב יוסף עולם הלכתי שלם.

בתשובותיו ההלכתיות ובפסקי הדין שלו הוא דן בכל תחומי ההלכה הנוהגים בימינו. בתעוזה, בסמכותיות רבה ובפסקנות, ללא היסוס וללא מורא, הוא פתר בנחישות מקרים סבוכים של עגונות, הוא תמך בהיתר המכירה בשמיטה והכיר ביהדותם של עולי אתיופיה. באותן שנים הוא היה מוכר בעולם הדתי, בארץ ובתפוצות, כגדול בתורה, אך השפעתו הציבורית על החברה הישראלית לא הייתה משמעותית. הוא ראה לנגד עיניו את הציבור המסורתי הגדול של עדות המזרח נמחץ תחת ההגמוניה הישראלית החילונית מחד והדתית־אשכנזית מאידך, ומאבד את כבודו ואת מחויבותו למסורת ולהלכה.

בעל פסיקות נועזות לטובת הציבור, משתלח במנהיגים ובמערכת המשפט. הרב עובדיה יוסף בעת שיעור בביתו  צילום: פלאש 90

בעל פסיקות נועזות לטובת הציבור, משתלח במנהיגים ובמערכת המשפט. הרב עובדיה יוסף בעת שיעור בביתו
צילום: פלאש 90

"אני שייך לבית הלל"

המהלך ההלכתי המרכזי של הרב יוסף היה המאמץ להרחיב את גבולות ההלכה ולהכיל בתוכה את הקבוצה הגדולה ביותר בחברה הישראלית – המסורתיים. בפסיקתו ניסה הרב יוסף למצוא דרכים כדי לקרב קבוצה זו לקיום מרבי של ההלכה, וזאת על ידי מדיניות של פסיקה מקלה. במצע שבו הציג את מועמדותו לרבנות הראשית כתב:

אני שייך לבית הלל, בכל מקום שיש מחלוקת של פוסקים בין מחמירים ומקלים, יש לקבל את הדעה לקולא על פי כללי הוראה מתאימים.

הרב יוסף ראה את עצמו אחראי לכלל הציבור ולכן העדיף את הקולא על החומרא. הוא סבר שמגמת ההחמרה (שרווחה בחוגים מסוימים של החרדיות האשכנזית) פסולה בייחוד בעת הזאת משום שהיא עלולה להביא רבים בציבור לבעוט בהלכה המכבידה עליהם יתר על המידה. בכך הביע את דאגתו לאותם יהודים מסורתיים שמגמת ההחמרה עלולה להזיק להם. הציבור שאליו הוא התייחס אינו "יחידת עילית" שמוכנה לעמוד בכל מטלה ולראות בכך אתגר.

מדיניות הלכתית זו מדגימה את מודעותו של הרב יוסף למצב המודרני שבו מחויבות להלכה נובעת מבחירה ולא מהכרח. רבות החלופות העומדות לפני יהודים לבטא את יהדותם ומחויבות להלכה היא רק אחת מהן. כדי לעודד יהודים לבחור באפשרות זו יש להקל במידת האפשר את העול המיותר של החומרות.

אך המתינות ההלכתית אינה המאפיין היחיד של פסיקתו. היא היוותה עבור הרב יוסף כלי להתמודדות עם המציאות החברתית שבה הוא תיפקד כמנהיג וכפוסק. במקביל למדיניות ההקלה וההכלה הוא נקט לעתים גישה מחמירה ונוקשה שמטרתה יצירה של קהילה דתית גאה ועצמאית שתהווה אלטרנטיבה לחברה הישראלית הכללית, החילונית. כך לדוגמה הוא הבחין בין התרופפות דתית עד כדי חילול שבת המאפיינת את היהודי המזרחי המסורתי ובין חילוניות אידיאולוגית מבית המדרש הציוני־אירופי. בהקשר זה הוא קבע שיש להתיר לכהן המחלל שבת לשאת את כפיו בברכת כוהנים בבית הכנסת (יביע אומר ז, או"ח טו) ויש לאפשר עלייה לתורה למי שמתגלח בתער (יחווה דעת, ב, טז). לדבריו, ברור שיהודים אלה הבאים לבית הכנסת ומכבדים אותו אינם חילונים מובהקים אלא מסורתיים ולכן יש לקרב ולהכיל אותם. אולם כאשר הוא דן במעמדם של חילונים אידיאולוגיים, הוא ביטא עמדה נוקשה הרבה יותר.

בעיני הרב יוסף החילוניות הישראלית היא בעלת אופי מתריס ועקרוני, ולכן יש לראות במחללי שבת מאופי זה מומרים שדומים לעובדי אלילים. כך למשל הוא כתב: "ישראלים המחללים שבת קודש בפרהסיא דינם כעכו"ם לכל דבר" (יביע אומר ג, אה"ע א). בהמשך אותה תשובה הוא קבע כי "אנשי הקיבוץ שהם חפשים גמורים ומוחזקים למחללי שבת וכו' פסולים לעדות". באותה הרוח פסק הרב יוסף שמותר להלוות בריבית לחילוני המחלל שבת בפרהסיה מפני שנחשב כגוי (יביע אומר ט, יו"ד ט).

אחת הדוגמאות למאבק של הרב יוסף באידיאולוגיה המודרנית היא יחסו למערכת המשפט הישראלית. הרב יוסף סבר שבתי המשפט הישראליים נחשבים כ"ערכאות של גויים" שאסור ליהודי להתדיין בפניהם, מפני שהם דנים על פי מערכת משפטית זרה השונה מתורת ישראל. זוהי עמדה רווחת בקרב פוסקי ההלכה האורתודוקסים, אך הרב יוסף בולט בחריפות שבה הוא מציג את האיסור. הוא טען שהפנייה לבתי המשפט הישראליים חמורה אף יותר מן האיסור הרגיל לפנות לערכאות של נוכרים ועל השופטים הישראלים כתב:

ותחת לשפוט על פי חוקי התורה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דנים הם על פי חוקי העותומני והמנדטורי, בבחינת ושפחה כי תירש גברתה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ועל ידי כך מייקרים ומחשיבים את משפטי הגוים עובדי אלילים (יחווה דעת, ד, סה).

כלומר, שופטים יהודים, הדנים על פי מערכת חוקים זרה ליהדות ואינם דנים על פי דין תורה, מראים בפסיקתם שהם מעדיפים את חוקי הנוכרים על החוק היהודי. פנייה לבית המשפט משמעה הודאה בסמכותה של תרבות מתחרה – התרבות הישראלית. הרב יוסף ביקש בקביעה זו להעמיק את החיץ בין עולם החיים הישראלי־אזרחי לעולם החיים של הקהילה הדתית על ידי פגיעה בסמכות המערכת המשפטית המקבילה למערכת ההלכתית.

בוטות מכוונת היטב

כהונתו של הרב יוסף כרב ראשי הסתיימה בראשית שנות השמונים של המאה העשרים, בעל כורחו ולמורת רוחו. הרב יוסף היה אז בן שישים ושתיים בלבד, כוחו במותניו אך הוא כבר פנסיונר של התפקיד הרבני הממסדי הבכיר ביותר. במהלך השנים הבאות חברו אליו כמה עסקנים צעירים והקימו את תנועת ש"ס תוך שהם מכתירים אותו למנהיגה הרוחני. מאותו היום שימשה תנועת ש"ס עבור הרב עובדיה יוסף אמצעי להגשמת רבות משאיפותיו החברתיות והחינוכיות, וזאת בעיקר באמצעות הקמת מוסדות חינוך המחנכים על פי השקפתו ופונים לציבור יוצאי ארצות המזרח.

מעמדו הציבורי החדש של הרב יוסף כמנהיג תנועת ש"ס הפנה תשומת לב ציבורית ותקשורתית לדבריו הנאמרים בבמות ציבוריות, והדברים הבוטים שאמר לעתים בדרשות קיבלו הד ציבורי נרחב וגם ביקורת חריפה מהמחנה החילוני. לדרשות ולאמירות הבוטות הנאמרות בהם מפעם לפעם יש תפקיד חשוב במהלך החברתי שהוביל הרב יוסף. לדעתי, אין לראות בהן פליטות פה או דברים שהוצאו מהקשרם, כפי שניסו עסקני ש"ס לרכך את הדברים לא פעם. דבריו הבוטים מהווים המשך למגמת הפסיקה המחמירה ביחס להשקפות העולם המודרניות והמקִלה ביחס לציבור המסורתי. הרב יוסף ביקש להציע לציבור שלו אלטרנטיבה תרבותית לישראליות החילונית, ולכן הוא טרח מדי פעם ללעוג לתרבות זו. בכך הוא חשב לחזק את לכידותה ונבדלותה של החברה הספרדית החרדית. תפקידן החברתי של התבטאויות אלו הוא להציב את התרבות החרדית הספרדית כתרבות נגד לתרבות הישראלית – וזהו גם אחד המרכיבים העיקריים של הפרויקט הגדול של תנועת ש"ס.

מעבר לעבודה החינוכית רחבת ההיקף הבין הרב יוסף את הצורך ביצירת גאוות יחידה ונבדלות מן החברה הישראלית. לשם כך שב והדגיש את המרחק בין הישראליות החילונית ובין ערכיה של תנועת ש"ס, והכפשת היריב היא אמצעי יעיל מפני שהיא יוצרת אנטגוניזם והיבדלות. לשיח ציבורי מן הסוג הזה יש כאמור מחיר, הוא מעורר אנטגוניזם מן הצד האחר, החילוני. אך הרווח, כך חשב הרב עובדיה, גדול מן ההפסד.

גדול הוא האבל על חכם עובדיה שעזב את עולמנו. האיש שהחזיר את עטרת חכמי ספרד ואת מסורת המזרח ליושנה והנהיג ציבור גדול הגאה במורשתו איננו עוד. אך אותי מלווה תחושה נוספת, כאב ועצב על מה שהרב עובדיה יוסף יכול היה להיות ולא היה. סמכות הלכתית כה גדולה יכולה הייתה להוביל את ההלכה היהודית למחוזות חדשים. בכתפיו הרחבות, בידע העצום שלו וביכולת השכנוע שבה ניחן היה הרב עובדיה יוסף מסוגל לעצב התמודדות הלכתית טובה ומקיפה יותר עם אתגרי המודרניות. הוא יכול היה לגבש הלכה שתתמודד עם האתגרים הכרוכים בשינויים במעמדן של נשים בחברה, ביצירתה של חברה דמוקרטית ובמשמעותה של הקמת מדינה יהודית מודרנית. זו לא הייתה דרכו, וגם על כך אנו אבלים.

ד"ר אריאל פיקאר, חוקר ואיש חינוך במכון שלום הרטמן, כתב את הספר "משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות", הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, תשס"ז

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוקטובר 2013, ב-גיליון לך לך תשע"ד - 844 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. כתוב כל כך יפה, וכל כך נכון.
    עד למשפט האחרון שבו נתת ביטוי למאווייך הכמוסים, ולחלומותיך הרטובים…..
    הרב עובדיה רחוק מרחק של אלפי שנות אור מהרעיון של "מחוזות חדשים" להלכה היהודית.
    כל כוחו שאוב מהידע העצום ומבקיאותו הרבה בספרות התורנית, מה שמבדיל אותו לחלוטין! מחבורת הרבנים המבקשת לשנות את ההלכה ותכניה, הקבוצה הזאת המכונה "בית הלל".

  2. האמת מה שד״ר פיקאר מציין מיביע אומר על חילונים פסולי עדות

    זה גם חלק מאופן פסיקתו שעזר מאוד במצבי קושי עליהם מדובר מאז פטירתו של הרב עובדיה זצ״ל

    בפסילת עדויות זו הרב עובדיה התיר רבים מחשש ממזרות בכך שהוא פסל עדויות של מחללי שבת ואוכלי נבלות וטרפות

    לא הספקתי לעיין במקור שהביא ד״ר פיקאר אך ההפנייה היא מתשובה באבן העזר והגיוני שגם שם מדובר בסיפור דומה (מי שעיין שם מוזמן לשתף)

  3. הסיפא של המאמר מבטאת צער על כך שהרב עובדיה לא חשב ופסק בפרדיגמות אשכנזיות / מערביות. נראה שהמחבר מייחל שהרב עובדיה היה נולד אשכנזי, ואז אולי היה מצטרף כחבר במכון הרטמן ושאר התאגדויות רבניות פלורליסטיות…

    משאלת הלב של גיבוש הלכה טובה ומקיפה יותר עם אתגרי המודרניות מבטאת רצון להתאים את ההלכה למציאות של עולם המודרני, גישה שהרב עובדיה התנגד לה, ועל רקע זה קל להבין את התנגדותו למועמדתו של הרב סתיו למשרת הרב הראשי, שנתפס (ואולי לא בצדק) כמייצג של גישה זאת.
    לעומת זאת, פסיקותיו של הרב עובדיה אפשרו לשומרי תורה להתאים את מציאות חייהם המודרנית כך שישמרו על ההלכה.

    רוצה לומר, כשם הרב עובדיה הבחין בין התרופפות דתית שנובעת מפיתויי העולם המודרני לבין חילוניות אידיאולוגית, כך הוא הבחין בין פסיקת הלכה מקילה שתאפשר לשומרי ההלכה לחיות בעולם המודרני, לבין פסיקת הלכה אידיאולוגית עקרונית שמתכתבת ונועדה לרצות את ערכי העולם המודרני / המערבי.
    למשל הפסיקה שמתירה לאישה לומר קדיש לא באה כהתאמה של ההלכה לערך שוויון האישה בעולם המודרני, וכן הפסיקה שאם בשמחת תורה קראו לאישה לעלות לתורה לא יורידו אותה.
    באותו האופן, הפסיקות לומר הלל ביום העצמאות, מי שברך לחיילי צה"ל, מכירת קרקעות בשנת שמיטה, לא כללו אמירות אידיאולוגית על משמעותה של הקמת מדינה יהודית מודרנית.

    רבנים והוגי דעות המנסים המתאימים את ההלכה למציאות היו מאז ומעולם. חלקם זוכים לעדנה מחודשת בימינו (ע"ע השל). אולם בציבור בכלל, ובזה המקפיד על ההלכה בעיקר, השפעתם שולית.
    לעניות דעתי, על כך אתם (ועיין גם תומר פרסיקו ואנשיל פפר) אבלים.

  4. ירון,יישר כח גדול על תגובתך!

    קולע לנקודה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: