תיקון לעולם מושחת | יואב שורק

היתר אכילת הבשר לנח נועד להשיב לאדם את עליונותו בבריאה לאחר שנים של השחתה וטשטוש מעמדות, ולהזכיר לו את המחויבות הצומחת מהיותו ברוא בצלם א־לוהים

כמו בראשית, גם פרשת נח ממשיכה לגעת ביסודות התרבות האנושית, ומביאה לפתחנו תובנות יסוד באשר למהות האדם ולמקומו בבריאה. אחת הנקודות המעניינות היא הלגיטימציה לאכילת בשר, המופיעה בברכת ה' לנח ולבניו לאחר המבול – ברכה המזכירה את שנאמר לאדם בפרשת הבריאה הראשונה:

ויברך א־לוהים את נח ואת בניו ויאמר להם:

פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו.

כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה
כירק עשב נתתי לכם את כל.

והנה, בעוד שההתרבות ומילוי הארץ (מחדש) נאמרים בחמש מילים בלבד, הפסוקים הארוכים שאחריהן מוקדשים כולם לנושא אחד, שסביר להניח שלא היינו חושבים שהוא חשוב כל כך: עליונותו של האדם על פני החי. עליונות זו מובעת בפסוק אחד המזכיר ומרחיב את שנאמר בבראשית (ׁוּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ), ובפסוק נוסף הקובע כי האדם יכול לאכול את כל החי, מתוך לגיטימציה מלאה – שכן א־לוהים נתן לו אותו "כירק עשב". אכן, גם בבראשית הפסוק שאחרי "ורדו" מגדיר את המזון הראוי לאדם – אלא ששם זהו עשב זורע זרע ועץ אשר בו פרי העץ.

מדוע הותר בשר החי לאדם "כירק עשב"? מה משמעות ההשוואה הזו? ומדוע הותר עכשיו מה שנאסר לאדם הראשון? ננסה להשיב לשאלות אלה מתוך עיון בפשטי המקראות.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בנייה מחדש

בעיוננו לבראשית עמדנו על כך שאחד ההבדלים היסודיים בין תיאור בריאת האדם שבפרק א' לבין זה שבפרק ב' הוא טשטוש ההבחנה שבין אדם לחיה. בפרק הראשון האדם נברא "בצלם א־לוהים", ומצווה מיד לשלוט בכל עולם החי (שנברא מן הארץ ומן המים). למעשה, השליטה בעולם החי מוצגת בפרשת הבריאה כמטרת בריאת האדם, וכביטוי להיותו בצלם א־לוהים ("נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – וירדו בדגת הים ובעוף השמים וכו'"). התמונה המצטיירת היא של עולם עשיר ומגוון, תזמורת גדולה של חיים הזקוקה למנצח. מלך החיות, מסתבר, אינו האריה, והמלחין של סימפוניית גלגל החיים אינו המערכת האקולוגית הטבעית – אלא האדם; לפחות כך תוכנן להיות.

אך התיאור השני של הבריאה מספר לנו שהתכנון היפה הוליד משהו אחר, אדם שעליונותו על החי אינה ברורה וחדה. בפרק השני האדם נברא "עפר מן האדמה", ומתואר כ"נפש חיה", בדיוק כמו שאר בעלי החיים. למעשה, בתיאור השני של הבריאה מומרת העליונות האנושית בקשר סימביוטי: בעלי החיים כולם נוצרים רק אגב האדם, במטרה למצוא בתוכם "עזר כנגדו" (הסימביוזה הזו מקבלת הד בסוף פרשת בראשית, כאשר א־לוהים מחליט להביא את המבול, והכתוב אומר "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה – מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים". "האדם" כולל כאן את בעלי החיים שנבראו עבורו).

כך או כך, אין זו עליונות ושליטה: האדם של סיפור הבריאה השני מנוצח ומתומרן על ידי אחת מ"חיות השדה", היא הנחש, ניצחון המביא אותו להיות מגורש מגן העדן ולהפוך לעבד לאדמה, זו שממנה לוקח האדם. מכאן כבר איננו שומעים על מימוש הייעוד של "רדו בדגת הים ובעוף השמים" (לכל היותר שולט האדם במקנה הצאן – כעיסוקם של הבל, ושל יבל בן למך).

והנה, כאשר אנו פוגשים את נח, עשרה דורות אחרי אדם הראשון, אנו מגלים את הפעם הראשונה שבה נתבע האדם לנהל בפועל את עולם החי. א־לוהים מבקש מנח לבוא עם משפחתו אל התיבה ולהביא אליה נציגות מכל בשר, מהעוף ומהבהמה ומן הרמש. אך ציווי לחוד ומעשה לחוד: אף שהכתוב מעיד שנח עושה ככל אשר ה' מצווהו, תשומת לב ללשון הכתוב מלמדת שבעלי החיים "באו" אל התיבה, ולא הובאו על ידי נח (כך מודגש פעמיים); ואף ביציאה, כשנח מצטווה "להוציא" איתו מן התיבה את בעלי החיים, הכתוב מדייק שבעלי החיים יצאו, בעצמם, מן התיבה.

העולה מכאן הוא שכאשר ה' פונה אל נח ואל בניו ומברך אותם שאימתם תוטל על בעלי החיים, אין כאן חזרה בעלמא על דברים שהם מובנים מאליהם, אלא יש כאן ניסיון לבנות מחדש מערך שהושחת; יש כאן שיבה אל היומרה המקורית, שכמו נשכחה בתיאור הבריאה השני ובתולדות האנושות שתוארו אחריה. אלא שיש גם הפקת לקחים: בעוד בתכנון המקורי האדם נדרש לממש את שלטונו באופן אקטיבי ("ורדו"), כאן מטביע הבורא במציאות את יראת הכבוד כלפי האדם: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ". אף השליטה בדגי הים "ניתנה" כבר על ידי הכתוב לאדם, בין אם יפעל לשם כך ובין אם לא.

נציג על האדמה

נראה שגם היתר אכילת הבשר הוא חלק מהפקת הלקחים. רק אם יש הבדל מהותי בין אדם לבהמה, ניתן לטעון כי אכילת בשר אינה רצח. הקביעה כי "כירק עשב נתתי לכם את כל" נראית כדוחפת את האדם להתעלמות גמורה מנטילת הנשמה הכרוכה באכילת החי, וכאיזו צפייה מראש של מציאות שבה "מגדלים" בעלי חיים "לבשר" (מקומות אחרים בתורה עוד ישללו בנליזציה כזו של אכילת הבשר, אך לא כאן ולא לבני נח). אין זה מקרה שהפסוקים הבאים מדגישים את חוסר הסימטריה: בעוד האדם רשאי להרוג ולאכול בעלי חיים, אין רשות להרוג אדם – לא לחיה ולא לאדם אחר. אמור מעתה: האדם והבהמה הם שתי קטגוריות שונות בתכלית. המסר הזה הופנם במשך הדורות עד כדי כך שעבורנו הדבר נראה מובן מאליו.

העובדה שאכילת הבשר באה כאן כחלק ממעלת האדם מודגשת על ידי סדרת הציוויים המשלימה את הברכה:

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.

ואך את דִּמכם לנפשתיכם אדרש

מיד כל חיה אדרשנו, 

ומיד האדם, מיד איש אחיו, אדרש את נפש האדם.


שפך דם האדם באדם דמו ישפך


כי בצלם א־לוהים עשה את האדם.

ראשית, נאסר על האדם לאכול את הבשר "בנפשו דמו". רבו פירושיו של ביטוי זה – אם כאיסור אבר מן החי ואם כאיסור דם – אבל המשמעות הברורה היא שהאדם אינו יכול לנהוג כחיית טרף. היתר אכילת בשר אינו העברת האדם ממחלקת אוכלי העשב למחלקת הטורפים, האוכלים בשר חי בנפשו דמו, אלא הוצאתו מחוץ לשרשרת המזון – כפי שניכר גם מהאיסור על החי לטרוף את האדם.

שנית, הכתוב שב ומזכיר לנו את נקודת הפתיחה הנשגבת ההיא, מפרשת הבריאה הקדומה – היות האדם נברא בצלם א־לוהים. הפעם הכתוב עושה זאת תוך הטלת האחריות המוסרית האולטימטיבית, והיא חובתו של האדם להרוג רוצחים. אף שגם א־לוהים דורש את דם האדם, מהחיה או מהאדם, הוא תובע שדמו של הרוצח יישפך "באדם", בבית דין של מטה, וזאת כיוון ש"בצלם א־לוהים עשה את האדם", והטיל עליו אחריות להיות נציגו עלי אדמות – בדיוק כמו בפרשת הבריאה.

הנה מסתבר שעל מנת לתקן את העולם שהושחת, נוקט אלוהים "פעולת מלקחיים": מחד הוא מצמצם את כוחו הטבעי של האדם, עוד קודם המבול, וקובע ש"היו ימיו מאה ועשרים שנה" – קו־היעד שאליו מובילה התקצרות חיי האדם בדורות שעוד יבואו. גם את כוחו של הקולקטיב האנושי, העשוי להחליף את אריכות חיי היחיד, מצמצם הבורא כאשר הוא בולל את שפתם של בוני העיר והמגדל. אך במקביל, ובפעולה כמו־הפוכה, מחזיר ה' לאדם את האחריות המוסרית הכרוכה בהיותו צלם א־לוהים, החזרה המתבטאת הן בהיתר אכילת הבשר והן בכמה ממצוות בני נח.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2013, ב-גיליון נח תשע"ד - 843 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אפשר לראות גם באור אחר את היתר אכילת הבשר. האנושות הידרדרה לרמות כאלו שאינה יכולה לדבוק האידאל הנקי יותר.

    http://www.yogaoflove.org/?p=3837

  1. פינגבק: קריאה של שבת | הפילוסוף הבודד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: