שילוב בין ניגודים | צבי צמרת

היחיד ברומן "תמול שלשום" שתמצית חייו היא אנטי־פלגנות הוא הרב מנחמקי, המזכיר לי את ידידי הרב מנחם פרומן

בזכות סרטה של איטה גליקסברג "ש"י עגנון, מוקדש לנוות ביתי", ששודר לאחרונה על עגנון בערוץ הראשון והוכיח עד כמה נחוץ לנו ערוץ טלוויזיה ציבורי, חזרתי וקראתי את הרומן החשוב לו – "תמול שלשום". עשיתי זאת בפעם החמישית או השישית, אך הפעם שמתי לב לדמות שהיא לכאורה שולית ברומן: לרב מנחמקי ממושב העובדים עין גנים. דמותו של מנחמקי (כך קראו לו בעין גנים) הזכירה לי את חברי ורעי הרב מנחם פרומן ז"ל, שכל כך חסר לי ולרבים. בזכות ידידותנו רבת השנים, עוד מימי תנועת הנוער והקיבוץ, נהגתי לקרוא לו "מנחמקה".

לומדים במשותף. הרב מנחם פרומן             צילום: מרים צחי

לומדים במשותף. הרב מנחם פרומן צילום: מרים צחי

הצד השני של האבן

ש"י עגנון – שתמיד תהיתי כיצד השלים את "תמול שלשום" בימי מלחמת העולם השנייה – מתאר בספרו את ארץ ישראל הקרועה והמפולגת בראשית המאה העשרים. עגנון מציב מראה מגדילה בפנינו ומראה לנו כי אפילו בשעה שמספר תושבי הארץ היהודים היה קטן ממספרם בבית שמש דהיום, הציבור היהודי היה שסוע לחלוטין: חלוצי היישוב החדש כנגד חרדי היישוב הישן, פועלי יפו והמושבות מול יקירי ירושלים, שוללי הגולה הקנאים ולעומתם אלו שהגולה השתרשה בתוכם, אנשי האת והמעדר נוכח אנשי הספר והחדר, אנשי החריש והדיש ומולם אישים כר' גרונם יקום פורקן ור' פייש.

מנחמקה פרומן ואני שוחחנו לא פעם על השסעים בתוכנו. ביכינו את העובדה כי שסעים וקרעים רודפים אותנו בכל עת, מימי המקרא ועד ימינו. לא אחת דיברנו על כך שאפילו בשעותינו הקשות ביותר, בימי השואה, וכן בשעותינו הגדולות, בימי התקומה, הפלגנות אופפת אותנו. יונתן רטוש, שנהג לשחק במילים, היה טוען כי "בישראל הכול ממופלג": "הכול מפלגתי, הכול פלגני והכול נעשה באורח מופלג".

כשקראתי הפעם בספרו של עגנון נזכרתי בתהליכי החזרה בתשובה של חברי מנחמקה. כשאלו הלכו ותמו הוא בא אליי ואמר לי בהומור־שחור אופייני: "נתראה מהצד השני של האבן". במילים אחרות: הקרע ביני הדתי ובינך שאינו דתי עתיד להפוך לזריקת אבנים זה על זה. שנינו חייכנו בכאב, שכן ידענו כי הדברים משקפים מציאות ישראלית קשה, אך הקשר בינינו יהיה תמיד אחר.

האחד והיחיד ב"תמול שלשום" שתמצית חייו היא אנטי־פלגנות הוא הרב מנחמקי. רק הוא ידע לאחד עולמות ולשלב את החילונים ואת הדתיים, את השמאל ואת הימין, את אנשי המעדר ואנשי הספר. מנחמקי הוא הדמות היחידה ברומן זה המוכיחה את האפשרות הקיימת לסינתזה בין האמונה הדתית לבין החלוציות. באישיותו מתגלה האפשרות לאיחוי הקרע בין עולם המצוות ובין מצוות בניין הארץ. ממש כמו שחברי מנחמקה השתדל והצליח לעשות זאת – כך הרב מנחמקי היה אחד היחידים שזכו לכך.

אנשי עין גנים מכונים אצל עגנון "נאמני הארץ". רק הם נקראים כך. בעיניו פועלי אותו מושב עובדים – וראש וראשון להם מנחמקי, שעגנון נוקב רק בשמו – הם "מין עדות חיה ונאמנה לאפשרות קיומנו בארץ". המושב עין גנים לא היה זקוק לתמיכת הברון ולא נזקק ל"כספי החלוקה", הוא צמח ופרח בזכות "סיעה קטנה של חברים שהיו דבקים בארץ ואמרו, אנו לא נזוז מכאן". כל כולו הינו תוצר של התמסרות אין קץ ושל נכונות להקרבה עצמית: "הם היו מהלכים יחפים, לפי שחסו על מנעליהם, אבל לא חסו על עצמם". התוצאה – רק במושב עובדים זה "גדלו הגנים והצליחו ועשו שתילים נאים, שקילוסם עולה מכל פה, ורבים באו לקנותם".

מנחמקי של עין גנים הוא גליצאי יחיד (עגנון מקפיד על שיוכו…), הוא מטובי בניה של "ארץ ישראל העובדת", ויחד עם זאת הוא מקפיד על שמירת מצוות. בצעירותו היה רב בגולה, אבל הוא ויתר מרצונו על כס הרבנות ונמשך לעבודת האדמה בארץ ישראל. מנחמקי הוא איש של עמל כפיים, למרות שמדי פעם דוחקים בו שיהיה דיין ויפסוק במחלוקות שונות. הוא "לא רצה זאת, אף על פי שהיה דחוק"; "אפילו דבר שיש בו אבק רבנות שנוא עליו". הוא צנוע, חסכן ומסתפק במועט. "כל עבודה שנזדמנה לידו כשרה היתה בעיניו ואפילו טרחתה מרובה ושכרה מועט". כשהוא נאלץ לעבור דירה היה "נוטל עמו את הקש שבמיטתו אף על פי שהיה מעוך מחמת יושנו". וכן: "הוא מדקדק בכסותו שתהיה נקייה" וכש"מצא בה קרע היה מתקנה בעצמו".

בכלל אדם מוזר

בימים שעגנון מתארם ב"תמול שלשום" חי במקום אהרן דוד גורדון שרבים כינוהו "מצפנה ומצפונה של ארץ ישראל". גורדון אמר על עצמו: "הן אני בכלל אדם מוזר בהרבה מובנים, ואולי בכל המובנים". ועוד אמר: "קודם כל אני יהודי מהדור הישן… על פי שורש נשמתי, על פי כל ישותי". וגם אמר: "אני אוהב כל כך לשמוע דפיקות לבבות חיים, ערים, דפיקות שונות בטעם הקול, בצבעו, במזגו, וממרחקים ומעמקים שונים, כשהן מצטרפות ומתאחדות להרמוניה אחת". ידידי מנחמקה הכיר היטב את כתבי גורדון. יחד למדנו אותם אצל מורנו ורבנו פרופ' אלי שביד. בעיקר בצעירותנו שוחחנו על אודותיו לא פעם. אני יודע היטב עד כמה "הזקן" עורר אמפתיה אצל מנחמקה.

מנחמקי של עגנון היה צמוד ל"גמרא אחת שהיה לומד בה". עגנון מספר עליו את שפועלי העלייה השנייה היו נוהגים לספר על גורדון, כי אחרי יום עבודה מתיש מעולם לא ויתר על תלמודו ו"היה לומד בעמידה" כדי שלא יירדם. וכש"נעשו רגליו קהות מרוב עמידה היה חולץ את מנעליו ומניח בקבוק ועומד עליו". אני זוכר את מנחמקה במצבים דומים.

מנחמקי מעין גנים מופיע גם בחלקים האחרונים של "תמול שלשום". בשעה שיצחק עמד לישא את שפרה החרדית הוא מופתע לפגוש שוב את מנחמקי שהכירו במושב העובדים. הפעם עגנון קורא לו מנחם, שם שהולם יותר את ירושלים והוא שונה מהכינויים הנפוצים בהתיישבות העובדת. יצחק פוגשו בבית המדרש שבעיר הקודש "כשהוא עומד לפני ארון הספרים ומעיין בספר".

לכאורה, הפועל העברי סב לאחור וחזר בו מחלוציותו־ציוניותו. אולם מנחמקי־מנחם מסביר ליצחק קומר: ראשית, ירושלים יקרה לי, כשם שהיא יקרה לכל יהודי. "כשיהודי נמצא בירושלים אין שואלים אותו מהו עושה כאן, שעצם הווייתם של ישראל בירושלים היא בכלל עשייה". שנית, באתי לבדוק עניין חקלאי: את גורלה של נחלה במושבה מוצא (שעליה אמר ברל כצנלסון כי היא הנקודה היהודית הראשונה בעת החדשה). במפגשם המחודש של יצחק קומר ומנחמקי השניים דנים ב"דת העבודה" (ביטוי שהודבק לגורדון, אף שהוא מעולם לא השתמש בו). יצחק אומר: "אותם שמרוממים את העבודה עד כדי דת הם עמדו על הקרקע". מנחם משיב לו: "מי שזכה זכה, אבל לא בכוח דיבוריו". המסקנה הציונית של מנחמקי־מנחם ברורה: המעשה הוא העיקר ואין להסתפק בדיבורים. אולם, כדאי לשים לב: "בסוף מפגשם נטל לו מנחם ספר ועמד וקרא עד שנצנצה החמה והתפללו (יחד) שחרית".

מחיאות כפיים

מנחמקי־מנחם "נזדמן לירושלים" פעם נוספת לקראת תום היצירה, בפרק "סוף מעשה". עגנון מסביר כי הוא עלה לירושלים הפעם משני טעמים: כדי "לקנות לו קלשון חדש ולהחליף מסכת במסכת, שהמסכת שהביא עמו מעירו כבר ידע בעל פה". "עם שהוא מהלך בשוק", מדווחים למנחמקי־מנחם על כך שיצחק ננשך ומצבו קשה. מנחם, כמובן, אץ למלא מצוות ביקור חולים. אולם, "עם שעמד אצל מיטתו הוציא הגמרא החדשה להסתכל בה. כיוון שנסתכל בגמרא שוב לא זז ממנה".

תיאור אחרון זה של עגנון מציף אצלי זיכרונות אישיים. חברי מנחמקה היה מקפיד מאין כמותו על ביקור חולים. לפני שנים אחדות שהיתי בבית חולים תקופה ארוכה וזכיתי לעשרות ביקורים שלו. כולל כאלו שהתרחשו כשהוא עטוף טלית ותפילין ומהלך ללא שימת לב למתבוננים בו. בכל ביקוריו כמעט שלא עסקנו בעברנו המשותף או בהווה הכואב. הוא היה נוטל ספר והיינו לומדים במשותף…

עבורי היה נפלא לגלות את מנחם־מנחמקי של עגנון ואת הדמיון בינו ובין הרב מנחם־מנחמקה. גם מנחמקה שלי היה כל חייו איש תורה ועבודה. ידו האחת אחזה בתורה וידו השנייה בעבודה וביסודות תנועת העבודה. רק שילוב שתיהן, כך האמין, יביא את כולנו למחיאת כפיים. אני מתגעגע לקשר בינינו, שהיה אך תמול שלשום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2013, ב-גיליון נח תשע"ד - 843 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: