סטיות שואה | אמנון לורד

מיום שהשואה הפסיקה להיות נושא פנים ישראלי היא הפכה בעולם לפטפטת אינסופית של זילות אוניברסליסטית. מדריך לבגידת האינטלקטואלים והאמנים

873קץ השואה

אלווין ה' רוזנפלד

מאנגלית: יהודה פורת

מאגנס ויד ושם, 2013, 231 עמ'

תיאוריות הקץ השונות נכנסו לשיח האינטלקטואלי בדור האחרון, חלקן כבר לפני עשרות שנים. מדובר בתיאוריות מהסוג של "קץ ההיסטוריה", "קץ התרבות", "קץ הקולנוע" והן מתחברות איכשהו גם לתיאוריות הפוסט. הקיצונית והחידתית ביותר ביניהן עוסקת במה שמכונה "קץ האנושיות". עכשיו, כאשר פרופ' אלווין רוזנפלד מאוניברסיטת אינדיאנה מציג את מצב "קץ השואה", כבר קשה להיות מופתעים. זוהי הגדרה שיושבת טוב על מרחב השיח שכבר הפך מוכר עד לזרא, שיח שהפך והפך במושגי השואה עד שחבט אותם אל חוסר המשמעות.

רוזנפלד לקח על עצמו משימה לא נעימה. לקרוא בספרו "קץ השואה" זה כמו לקרוא ספר הדרכה לשרברב העוסק בסתימות ביוב. בהבדל אחד: מי שלומד את מקצוע השרברבות יכול, למרות הסחי והריח, למצוא הרבה סיפוק בתחום. ואילו המדריך של רוזנפלד לבגידת האינטלקטואלים והאמנים בנושא השואה משרה דיכאון וייאוש. הייתי אומר כי הספר נועד למי שמוכרח לקרוא אותו. הוא ספר שימושי. ויש לא מעט אנשים, כמו אנשי שירות החוץ בישראל, שמוכרחים לקרוא אותו כדי לדעת מהם פניו של שדה הקרב הרעיוני שהם צריכים להתמודד בו.

זו אחת התופעות המרתקות במאה העשרים והעשרים ואחת. כיצד ממצב של שתיקה – בשנות השלושים – ולאחר מכן, השתקה והדחקה – משנות הארבעים ועד שנות השישים – הגענו למצב של היום שבו יש פטפטת אינסופית בנושא השואה וכל הכרוך בה. במושג פטפטת אני מתכוון גם לעיסוקים אמנותיים, החל במיצגים של אמנות פלסטית דרך תערוכות ויצירות ספציפיות וכלה בסרטים הוליוודיים מהסוג של "רשימת שינדלר".

התקפות זדוניות על "תעשיית השואה". מחנה אושוויץ בירקנאו                  צילום: אי.פי.איי

התקפות זדוניות על "תעשיית השואה". מחנה אושוויץ בירקנאו צילום: אי.פי.איי

אשמת הגברים

רשימת הסטיות האינטלקטואליות שמביא רוזנפלד קשה לעיכול. למשל, האמנית ג'ודי שיקגו. לא כולם מכירים אותה, אבל מסתבר שהיא יצאה במסגרת מסע זהות לחקור את השואה, תוך שהיא כמובן מייחסת את עצמה לשושלת של 23 דורות של רבנים. אבל כמובן, כששושלת כזאת מסתיימת בשם המשפחה "שיקגו" במקום ג'רוביץ או למעשה ירוביץ – הכול אפשרי.

כדי להבין באמצעות "פרויקט השואה" של שיקגו מה הייתה השואה, נאמר שהיו יהודים שסבלו כמו קופים במעבדת ניסויים. אבל אין לך מה לדאוג ילדונת: "השואה אינה ייחודית. יש להבינה כמקרה חריג בהיסטוריה האנושית… אך היו הרבה הרבה אירועים אכזריים בהיסטוריה". היא טוענת שאין להאשים קבוצה מוגדרת כלשהי בפשעי הנאצים, אבל אם צריך בכל זאת להאשים מישהו אז זה באשמת הגברים. דווקא יחצנית של מוזיאון השואה בוושינגטון סיכמה את הגישה התרבותית האמריקנית בנושא: "השואה היא מה שאנשים עשו לאנשים".

קשה שלא להרהר באפשרות שקו פרשת המים בכישלון הנורא של השיח התרבותי על השואה נע בין הקמת המיזם הגדול של מוזיאון השואה בוושינגטון לסרטו של סטיבן ספילברג, "רשימת שינדלר", לפני כעשרים שנה. כל עוד השואה הייתה תחומה בעיקרה בתודעת החברה הישראלית, מבלי לנסות להפיץ את הבשורה בכל העולם, הייתה לה משמעות ברורה. היו לה לקחים ברורים. הלקחים האלה התמצו במלחמת העצמאות ב־1948 ובמלחמת ששת הימים ב־67'. כלומר, כל לקח אחר שמעבר לצורך של הקהילה היהודית המרכזית והקובעת להגן על עצמה ולמנוע ניסיונות השמדה חוזרים הוא בעצם לקח מזויף. מתייפייף. מחופש במחלצות אוניברסליסטיות.

תודעת השואה עברה תהליך שאותו מנתח רוזנפלד בפרק שנקרא "האמריקניזציה של השואה". היא התחברה למגמות המאפיינות את האווירה התרבותית והפוליטית האמריקנית כיום, ולדברי רוזנפלד "אנו חיים בעידן המתאפיין בהתמכרויות נרקיסיסטיות מוחצנות; הכל חוזר אל העצמי ותשוקותיו". וכך, כל דכפין מטה את "השואה" לצרכיו. זהו שיח הקרבנות, ורוזנפלד מפתיע את הקורא כשהוא מביא ציטוט נרחב דווקא מהאם הגדולה של הפמיניזם המודרני בטי פרידן, יהודייה כמובן, שהשוותה בספר המכונן שלה The Feminine Mystique בין מצבן של עקרות הבית בארצות הברית של שנות ה־50 וה־60 למצבם של אסירי מחנות ריכוז.

קץ אושוויץ ותחיית פלשתין

המצב המתואר בספר אינו ייחודי רק לשואה. שיטפון הדימויים והמסרים העוברים לציבור באמצעות המדיה והניו־מדיה היום הוא כזה שהופך כל אחד למה שמאיר אריאל כינה "אומצת רפלקסים". כמו בסרט "התפוז המכני". מראים לך תמונה, משמיעים קול, אומרים שם, מזכירים מאורע היסטורי – וכולם מגיבים בנביחות אוטומטיות ובמרוץ עכברים מקיר אל קיר כמו על פי מכות חשמל.

כך עלתה לגדולה ונשכחה הנערה זלטה מסרייבו, שכתבה לאור זרקורי הפרסומת יומן מפורסם בזמן מלחמת בוסניה. בתקווה שתבינו את הרמז. ולמי שהתקשה, נאמר במפורש שזלטה חוששת שגורלה יהיה כגורל אנה פראנק. רוזנפלד מביא סקירה וניתוח ייחודי של התגלגלות הדימוי האישיותי של אנה פראנק בתרבות המערב ובכלל בעולם מאז התפרסם יומנה בשנת 1950. הדגש הוא בעיקר על העלמת יהדותה, חרף העובדה שאנה פראנק הייתה מאוד מודעת ליהדותה ולהקשרים ההיסטוריים של הרדיפות. בתוך המסתור שלה בעליית הגג היא ידעה על ההשמדה ההמונית בגז כבר באוקטובר 1942, לפני שהנהגת היישוב אומרת שכל זה נודע לה.

רוזנפלד קובע כי למרות שאת עובדת אושוויץ לא ניתן למחוק, הרי שניתן באמצעות מניפולציות אגרסיביות לבצע שינויים בזיכרון הקשור בשמות המקומות הללו. כך הוא מזכיר את נורמן פינקלשטיין ומרק אליס העסוקים בהתקפות זדוניות על "תעשיית השואה". פינקלשטיין כבר מוכר, אבל אליס מרחיק לכת וגורס ש"אושוויץ הפכה נטל על עתיד היהודים"; "הקץ לאושוויץ והתחדשותה של פלשתין קשורים זה בזה". הזבל הזה מתפזר ברוח התקופה ונפוץ בחלל האוניברסיטאי. אם אני מבין נכון את אליס, תיאולוג יהודי מאוניברסיטת ביילור, הוא ממליץ לחסל את "השואה" על ידי הגשמתה של שואה מסוג חדש – חיסול מדינת ישראל.

אם יש משהו שהופך את הספר למוגבל במידה מסוימת זה שהוא צפוי ולא מפתיע. אולי רק פה ושם בתופעות המעוותות שטרם שמענו עליהן בנוגע למניפולציות שעושים בשואה, אבל אלו מניפולציות שאפשר היה לשער את קיומן. אפשר להוסיף עיוות של יוצרים ואינטלקטואלים ישראלים דווקא: יהודי גרמניה היו בסך הכול גרמנים ולכן הנאצים תקפו גרמנים והגרמנים צריכים להיחשב כקרבנות הראשונים של הנאציזם. הגרמנים של היום אוהבים את דרך המחשבה הזאת. בדרך הטבע והזמן הניצולים האחרונים הולכים ועוברים מהעולם. הם לא יוכלו להכחיש, הם לא יוכלו עוד מעט לדבר על העובדות הפשוטות. לאחר שימות אחרון הניצולים, ניכנס ודאי לשלב קשה במיוחד במאבק על הזיכרון.

ספרו של פרופ' רוזנפלד צריך להיתפס במסגרת המאמץ האינטלקטואלי של השנים האחרונות להילחם באנטישמיות החדשה. הוא מוכיח כי כל דבר יכול לשמש כחומר בערה בגל השנאה האנטי־ישראלית. כן, גם השואה עצמה. הדיאגנוזה למצב, כפי שמציג דניאל יונה גולדהאגן בספרו החדש "השד שאף פעם לא מת: עלייתו של איום האנטישמיות הגלובלית", מטרידה מאוד: "מעולם בעבר לא הייתה האנטישמיות בעלת מגמה השמדתית בצורה גלויה כל כך ומגוונת כל כך כמו היום. אפילו לא בימי הנאצים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון נח תשע"ד - 843, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: