הפרובנסליות של הרמב"ן | כרמיאל כהן

יצירתו התלמודית־הלכתית של הרמב"ן קצת נזנחה בקרב החוקרים. מחקר חדש מתמקד בחידושיו לש"ס וחושף את זיקתו לתורתם של חכמי פרובנס

gironasבין גירונה לנרבונה

אבני בניין ליצירת הרמב"ן

שלם יהלום

מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשע"ג, 423 עמ'

בין השפעת הדרום המוסלמי להשפעת הצפון הנוצרי חי ופעל הרמב"ן – "אביהם של ישראל" – בגירונה שבמדינת קטלוניה שבספרד. גם לשני מקורות יניקה יהודיים זכה, לזה של בעלי התוספות שבצרפת ולזה של בתי המדרש של ספרד. מן החיבור שביניהם יסד הרמב"ן במאה הי"ג את בית המדרש הקטלוני ואת ספרות החידושים על התלמוד. חידושיו של הרמב"ן ושל תלמידיו ותלמידי תלמידיו (והבולטים ביניהם: הרשב"א, הריטב"א והר"ן) נלמדים בעיון בבתי המדרש עד ימינו.

אמנם חוקרי הרמב"ן מעדיפים לחקור פנים אחרות שלו. רבים עסקו בפרשנותו לתורה ובהגותו הקבלית, ועולמו התלמודי־הלכתי קצת נזנח. מכאן חשיבותו של הספר "בין גירונה לנרבונה: אבני בניין ליצירת הרמב"ן" מאת ד"ר שלם יהלום, איש אוניברסיטת בר־אילן.

קשרי לשון, תרבות וכלכלה בין ספרד לפרובנס. פול סזאן, מפרץ מרסיי, 1883

קשרי לשון, תרבות וכלכלה בין ספרד לפרובנס. פול סזאן, מפרץ מרסיי, 1883

ראב"י, ראב"ד, רי"ף

יהלום חושף מקור יניקה שלישי ליצירתו של הרמב"ן, והוא תורתם של חכמי פרובנס. לדבריו: "בנוסף להשפעה האנדלוסית והצרפתית המשתקפת במישור הגלוי, קיים ממד שלישי רב משמעות של פרשנות פרובנסלית, ונתון זה משנה את תמונת מקורותיו של הרמב"ן הן בפירוש לתורה והן בחידושים" (עמ' 354). סמיכות גיאוגרפית יש בין קטלוניה שבצפון מזרח ספרד לבין פרובנס שבדרום צרפת. אולם מעבר לזה היו קשרי לשון, תרבות וכלכלה משמעותיים ביניהן. תושבי קטלוניה ראו עצמם חלק מאירופה הנוצרית ולא מהדרום המוסלמי (אלאנדלוס), ולתושבי פרובנס הייתה זיקה גדולה יותר לצפון ספרד מאשר לצפון צרפת.

מבין חכמי פרובנס עומדים במוקד מחקרו של יהלום שני חכמים בני המאה הי"ב: רבי אברהם בן יצחק (ראב"י), אב בית הדין של העיר נרבונה ומחבר ספר "האשכול"; וחתנו הידוע יותר רבי אברהם בן דוד (ראב"ד), בעל ההשגות על משנה תורה לרמב"ם. כל המעיין בכתבי הרמב"ן בוודאי נוכח לדעת שהרמב"ן מביא מדבריהם של ראב"י וראב"ד, אולם טענתו של יהלום היא שדבריהם של חכמים אלו מצויים לא רק ברובד הגלוי של הכתבים אלא גם ברובד הסתמי שלהם. כלומר, חלק מן הפירושים האנונימיים המובאים ברמב"ן, הן בחידושים והן בפירוש התורה, מקורם הוא בדברי ראב"י וראב"ד.

לצורך ההוכחות נזקק יהלום למעבר שיטתי ולהשוואה מדוקדקת בין כתבי הרמב"ן לכתבי ראב"י וראב"ד. אך גם בזה אין די מכיוון שחלקים משמעותיים מיצירותיהם של ראב"י וראב"ד לא הגיעו לידינו, ולכן נזקק יהלום לבדיקה חרוצה וקפדנית של כתבי ראשונים אחרים, כמו למשל רבי מנחם המאירי ורשב"א, ומהם למד על מקורם של פירושים אנונימיים המצויים בכתבי הרמב"ן. כמובן שמלבד חשיבות עבודתו של יהלום בשחזור מקורותיו של הרמב"ן יש לעבודתו חשיבות רבה בשחזור כתביהם האבודים של ראב"י וראב"ד. בהקשר הזה יש לציין גם את מאמציו הרבים להפריד בין תורתו של ראב"י לתורתו של הראב"ד. ברכה גדולה יש בכך בעיקר לראב"י, שחלק מדבריו יוחסו בטעות לחתנו הגדול.

מעבר להשפעות המקומיות של ראב"י וראב"ד על הרמב"ן, יהלום טוען שהייתה להם השפעה על עמדות יסוד שלו. אחת מהן היא הזיקה העמוקה לספרו של הרי"ף. "בעקבות הראב"י והראב"ד קיבל הרמב"ן את סמכות הרי"ף במלואה" (עמ' 329). יחסו של הרמב"ן לרי"ף ניכר במיוחד בספר המלחמות שכתב שבו יצא להגן על הרי"ף מפני השגות רבי זרחיה הלוי (הרז"ה) בספר המאור שלו. יש לציין שבמקרה הזה המושפע אף הגדיל יותר מן המשפיע, שהרי הרמב"ן כתב גם את ספר הזכות שבו הוא משיב להשגותיו של הראב"ד על הרי"ף.

 קטן דברן

מאות רבות של ציטוטים ועניינים מכל רחבי הש“ס מובאים בספרו של יהלום, וכמובן שלא אוכל לדון בכולם. אסתפק בהערות על שני עניינים, הראשון מתחילת הש“ס בעניין זימון, והשני מסופו של הש“ס בעניין נידה.

במסגרת הדגמת מחלוקות בין ראב“י לראב“ד שהוכרעו על ידי הרמב“ן, דן יהלום בעניין האפשרות לצרף קטן לזימון. וכך הוא כותב: “הראב“י פסק בתשובה שניתן לצרף קטן לזימון: ‘ואנן לא סבירא לן הכי, דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן תשע ובן עשר שהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו‘ (סימן טו)“ (עמ‘ 74). הראב“ד חולק על כך: “אמר אברהם: הרי אני חוזר על ענין זימון כי ראיתי רבים מקילים ומזמינים על הקטנים ואפילו כשלא הגיעו לחינוך, וסומכין על דברי הקטן שהוא דברן ויודע להשיב מה שסדרו בפיו לומר, למי מברכין לאל היושב בשמים“ (תמים דעים סימן‘ א), ובהמשך הוא מביע את דעתו שקטן מצטרף רק לזימון בעשרה. הרמב“ן בחידושיו למסכת ברכות (מח, א) הביא בין היתר את דברי הראב“ד אך הכריע שלא כדבריו אלא כדעה שקטן שיודע למי מברכין מצטרף אף לזימון בשלושה.

יש להעיר על אי דיוק בדברי יהלום בעניין זה. הציטוט שציטט יהלום מתשובת ראב“י למען האמת הוא ציטוט מדברי הרי“ף למסכת ברכות (לה ע“א־ע“ב) – וכדברי ראב“י בהמשך התשובה: “זה לשון הגאון ר‘ יצחק ז“ל, ועליו אנו סומכין בכל דבריו כי הוא היה יודע כל דברי הגאונים שלפניו והוא היה בורר מה שהוא עיקר“. הרי“ף אף כתב בהמשך מקור לדעתו: “והכי חזינא לגאון“. אמנם ראב“י הסכים לדברי הרי“ף אבל הכרעת הרמב“ן שלא כראב“ד אינה קשורה כלל, לעניות דעתי, לראב“י, שכלל לא הוזכר בדברי הרמב“ן, אלא לפסיקתם של הגאונים והרי“ף.

מנהג הנשים

ובעניין נידה – הרמב"ן בחידושיו למסכת נידה (יט, ב) הביא את התלבטותו של ראב"י בשאלה אם כתם הנמצא בבגדה של אישה אוסרה על בעלה, או שכל דיני הכתמים המוזכרים במקורות אינם נוגעים לאיסורי נידה על בעלה אלא לדיני טומאה וטהרה בלבד. הכרעה בספק זה היא משמעותית מאוד מכיוון שמשמעותו של הספק היא אם דיני כתמים נוהגים בזמן הזה או לא.

בהמשך דבריו מביא הרמב"ן את דברי הראב"ד שהכריע שדיני כתמים אמורים ביחס לאיסור אישה על בעלה ונוהגים בזמן הזה, והרמב"ן הסכים לדבריו. הראב"ד הוכיח דעתו מן הגמרא, אבל גם הוסיף: "ואין צריך להאריך שהרי הוחזקו בנות ישראל שנהגו איסור בכתמים…". דרכו של יהלום בספרו היא להאיר את העניינים ההלכתיים באור היסטורי, וכך הוא נוהג גם כאן, וכותב: "יש כאן דוגמה למשך הזמן המועט הנדרש ליצירת מנהג בימי הביניים. ספק הלכתי של הראב"י הופך אצל חותנו (צ"ל: חתנו. כ"כ) לוודאות ולמנהג מקובל". בהערה הוא מציע הצעה חלופית – "שטענת המנהג של הראב"ד היא פיקציה היסטורית־משפטית שנועדה לתת אסמכתא לדבריו" (עמ' 68־67).

קרוב יותר בעיניי להבין לא כאפשרות זו ולא כאפשרות זו. ראב"י כלל לא דן במציאות הנוהגת אלא במקורות הספרותיים, וכדבריו: "עיינתי בכל מילי דרבוואתא ולא אשכחית בהון דינא דכתמים אי נהיגי האידנא או לא (=עיינתי בכל דברי רבותינו ולא מצאתי בהם דין כתמים אם נהוגים בזמן הזה או לא)". משמעות הדברים, לדעתי, היא שראב"י מעורר שאלה עיונית, אבל מסתבר שאת מנהג הנשים שהכיר החתן הכיר גם החותן.

הערה כללית: ספרו של יהלום הוא מקצועי מאוד, וכולל גם ביבליוגרפיה מפורטת ומפתחות לשמות אישים ולשמות מקומות; אך חבל לדעתי שהוא אינו שווה לכל נפש. מן השער הפנימי של הספר עולה שהספר עבר אמנם עריכה לשונית, אך לא עבר עריכה. לדעתי, עריכה טובה של הספר הייתה עשויה להיטיב עם הספר ולהועיל לקוראים הן בעניין מיקוד הטענות והן בעניין סגנון הכתיבה.

אבל אם במישור האקדמי עסקינן ברכה גדולה יש בספרו של יהלום, ברשימות הדוגמאות הארוכות המצויות בו, שמקורן בספרות שאינה נגישה לכל חוקר, ובדרכי הניתוח החדשות; ומעל הכול בהארת דמותו של הרמב"ן באור שלם יותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון נח תשע"ד - 843, יהדות, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: