דגל שחור, דגל לבן | שלום רוזנברג

קולה של ההומניות בוקע מיחסם של חכמי ישראל לעונש המוות, אך אסור לו שיטשטש את השיקול המכריע: טובת הכלל

הברית עם אדם הראשון קרסה כאשר השחית כל בשר דרכו על הארץ. במקומה נכרתת אחרי המבול ברית שנייה, עם נח ועם "בני נח", הדוחים את מורשתו של קין רוצח אחיו. במוקד ברית זו מצוי איסור הרצח, "כי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". הרוצח חייב להיענש, אף בעונש מוות: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". הביטוי "בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" מבשר את הכרחיותה של מערכת משפטית פלילית שתבטיח שלום וביטחון עלי אדמות.

תיקון עולם

שפיכות הדמים עתידה לצבוע באדום את תולדות האנושות. הכתוב דורש מאבק בלתי מתפשר נגדה: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לד). אלא שיחד עם קביעה צודקת וקשה זו, נשמע גם קול אחר. האם יש להנהגה ולמערכת המשפט רשות לקחת חיים? ואולי הם הופכים בכך בעצמם לשופכי דמים? זכויות האדם מגנות גם על הפושעים!

את הקול הזה שמעו חכמי יבנה: "סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ (בשבע שנים) נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בְסַנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם" (משנה מכות א, י). זוהי דוגמה ראשונה בהיסטוריה העולמית לביטול בפועל של עונש המוות. ההומניות ניצחה.

השופטים, התליין, העם המסכים לכך, הם שופכי דמים? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל (רשב"ג), נשיא הסנהדרין הפרגמטי, ענה: אדרבה! "אַף הֵן" – ההומניים הליברליים – "מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל". מבחן התוצאה מראה שהם הופכים רוצחים עקיפים. את הרוצחים יש לרדוף עד חורמה. בתלמוד הירושלמי (מכות ד ע"ב) מוסיף רשב"ג: "מחוייבי מיתות שברחו מן הארץ לחוצה לארץ ממיתין אותן מיד", בסיכול ממוקד ללא משפט נוסף. חסד בלתי מידתי ומוסריות מוגזמת גורמים בצורה פרדוקסלית לקריסת הסדר החברתי.

קדם לו כמובן קהלת כשקבע (ח, יא): "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה", כאשר העונש על הפושע מתאחר במערכת המשפטית, קל וחומר אם הוא אינו מגיע כלל, "מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע". שלושה ממדים לקטסטרופה זו: חזרת הפושע לפשע, אובדן ההרתעה וריבוי הפשעים, וגם יתמות קיומית, אובדן האמונה שיש תבונה וצדק בירושלים. חוסר האונים בפני הפשע מחלל את מעשי הגבורה היומיומית של האדם הקטן המנסה לשמור חוק, קל וחומר את גבורתו של מי שמקריב את חייו למען האחר ולמען עמו בשעת סכנה.

דרכי שלום

"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז) נאמר על התורה. אנסה להראות שיש בפסוק זה פרדוקס דיאלקטי. האמורא הגדול אביי מלמד אותנו שבחלק הראשון של הפסוק, "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם", נקבע עקרון־על מוסרי ומשפטי, המגביל את כוחו של הכלל ואת סמכות החוק לפגוע ביחיד. עיקרון זה חשוב אף בהבנת מצוות ה'. כך מסביר אביי (סוכה לב, א) שלא ייתכן שענפי תמר שיש בהם קוצים יתקבלו כ"כַּפֹּת תְּמָרִים", כאחד מארבעת המינים בסוכות. אף לא ייתכן שההרדוף יתקבל כ"עֲנַף עֵץ עָבֹת" כי הוא מרעיל. אין בהם נועם!

בעיקרון נוסח אביי מצוי השורש לזכויות היחיד, זכויות האדם והאזרח המדריכות את המשטרים הדמוקרטיים. אלא שלפעמים הדמוקרטיה כושלת. פעמים רבות הדאגה לזכויות היחיד עומדת בניגוד לעיקרון אחר: "תיקון העולם", המעניק סמכות לאינטרסים של הכלל, ומתוך כך מגביל את זכויות היחיד. נתיבות השלום אמורות לשמור על הסדר החברתי.

הדוגמה הקלאסית היא כמובן פדיון שבויים. "כל רגע שמאחר לפדות השבויים… הוי כאילו שופך דמים“ (יורה דעה, רנב, ג). ולמרות זאת קבעה המשנה (גטין פרק ד‘): “אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם“. בעקבות מחויבותנו ל“תיקון העולם“ מתגלה פן נוסף של המוסר. שיקולי ההנהגה חייבים להיות שונים משיקולי היחידים, בייחוד כשתוצאות ההחלטות ייראו רק בעתיד. פדיון שבויים הוא מעשה טוב ואציל, אך תוצאותיו עלולות להיות קטסטרופליות. החלטה מוסרית חייבת להתבסס על זכויות, אך גם על מעין “כלכלה מקרו־אתית“, שתשקלל רגשות ותוצאות, את צער החטופים ומשפחותיהם מול הסכנה לקורבנות עתידיים, שהם היום חסרי שם ופרצוף, ולפיכך לא מעוררים רחמים. האמנם כלכלה? כן! חשבון מחירים ותשלומים. איכה יחזיר אחד אלף ובעתיד – רבבה, אם לא כי שכלם מכרם ותבונתם הסגירתם?

חיבור המילה הראשונה של הפסוק עם האחרונה יצר את המושג “דרכי שלום“ שהרחיב את האופק המוסרי שלנו. שני העקרונות חייבים להדריך אותנו. חיבור זה התממש במעשיו של המהר“ם, ר‘ מאיר בר‘ ברוך מרוטנבורג, גדול חכמי אשכנז במאה הי“ג, שנאסר בעקבות הלשנה זדונית. השלטונות דרשו הון עתק לשחרורו, ואף שהקהילות היו מוכנות לשלם את הכופר סירב המהר“ם להשתחרר בתנאים אלה, ומת בכלאו לאחר שבע שנות מאסר!

אסור לנו להתעלם, חלילה, מהדגל השחור אשר מתנוסס על פקודות והחלטות מסוימות. אולם מהצד השני אנו חייבים להיות מודעים שיש החלטות ואף פסקי־דין שעליהם מתנוסס דגל לבן של כניעה וחוסר תבונה מסוכן בעליל. מול הרשע המכתים את דגלו בדם האדום, שני הדגלים מסוכנים, השחור וגם הלבן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 באוקטובר 2013,ב-גיליון נח תשע"ד - 843, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: