ארמון של אמנויות | רבקה שאול בן צבי

חיבור בין הדרמה התאטרלית על הנערה היהודייה שהחביא הרוזן לעולם הציור מייצר חוויה מיוחדת בספר הבינתחומי. בשניהם בא לביטוי משבר הזמן המודרני במאה העשרים

13-1572fנהר ללא גדות

זמן וסימבוליזם ב"בעלת הארמון" 
ובציור המודרני

רות דורות

אוניברסיטת אריאל ומוסד ביאליק, תשע"ג, 135 עמ'

"בעלת הארמון" (1954) היא דרמה ידועה ופופולרית המציגה התנגשות ערכים על רקע אירועי המחצית הראשונה של המאה העשרים, ובעיקר מלחמת העולם השנייה והשואה. במרכז העלילה נערה יהודייה בשם לנה (הלנה) שהוחבאה בארמון על ידי מצילה הרוזן זאברודסקי. בין הפרשנים יש הממקדים את העניין בשואה ויש המדגישים את משבר התרבות על רקע חילופי משטרים. אפשר להניח שמרבית קוראי המדור נחשפו ליצירה כמורים או כתלמידים או סתם כשוחרי תיאטרון.

לכאורה אין מה להוסיף על מה שכבר נכתב אודות "בעלת הארמון", יצירה שכתובה בסגנון הריאליזם הסימבולי־פיוטי, ואשר פרטיה הייצוגיים הרבים מזמינים פרשנויות אינספור. תרומתה של המחברת ד"ר רות דורות לפרשנות הקיימת היא בעיקר בהעמדת המחזה בהקשר בין־תחומי מצד אחד, כאנלוגיה עם יצירות מעולם הציור; וכן בדיון תיאורטי בשניים מיסודות היצירה: מוטיב הזמן החולש על המחזה כולו, שאותו מציגה המחברת כנושא פילוסופי ואמנותי המופיע רבות בתרבות המערבית; וכן סמל וסימבוליזם במחזה ובהגות המודרנית.

הד צורני לארמונה של לאה גולדברג. פאול קליי, ארמון עם שמש, 1928, מתוך הספר

הד צורני לארמונה של לאה גולדברג. פאול קליי, ארמון עם שמש, 1928, מתוך הספר

ידידותי לקורא

לפני שתיבהלו אני רוצה לציין ש"נהר ללא גדות" הוא ראשית לכול ספר ידידותי לקורא, בין שהוא איש מקצוע ובין סתם מתעניין. השפה מדויקת וקלה להבנה, ולא רק שהערות השוליים נדחקו לסוף הספר, דבר שדי מקובל היום, אלא גם האישים המצוטטים הודחו ברובם מגוף הספר, ובהחלט הרגשתי בחסרונם. כמו כן הספר מצויד בגופנים גדולים ומאירי עיניים; כריכה לבנה, קשיחה ובוהקת; תמונות עזות מבע, חדות וברורות, מפוזרות בספר כולו; וציור מעניין ורב משמעות של האמן עודד פיינגרש המופיע בכריכה מהווה חלק אינטגרלי מתוכן הספר. לא אחת נתקלתי בספרים קשים ועמוסים, יבשים להכעיס או כתובים בנוסח פוסטמודרני בלתי נסבל. כמה נחמד להיחשף לספר עיון שאינו מעיק. שקוראים בכיף.

הפן החשוב והמעניין ביותר בספר הוא הפריצה מעולם הספרות אל עולם הציור, בהצגת שמונה עשרה תמונות שיש בהן אנלוגיה למוטיבים מרכזיים במחזה. אין הכוונה לשיח יצירות בין ציור לספרות, כמתואר לדוגמה בספרה של ד"ר אסתר אזולאי "יצירה ביצירה עשויה" (2006), החושף בין היתר דיאלוגים בין עמוס עוז לצייר אֶשֶׁר ברומן "לדעת אישה". אצל רות דורות, לעומת זאת, אין זיקה סיבתית מסוג זה והדמיון בין היצירות נובע בעיקר מרוח הזמן.

הספר נפתח במבוא קצר ותמציתי המסביר את מהותם של הספרות והציור כאמנויות: הספרות היא אמנות הזמן כמו המוסיקה, ואילו הציור הוא אמנות המרחב כמו הפיסול והאדריכלות. עם זאת יש גם קווי מגע בין המדיומים השונים. כמו הציור הלשוני בספרות או הסיפוריות שבציור. דורות מציינת בצדק את ההבחנה בין ספרות לדרמה. דרמה נועדה להצגה, והיא ממזגת בין כמה אמנויות, של מרחב ושל זמן. תכונה זאת של הדרמה מרחיבה את אפשרויות ההשוואה לאמנות פלסטית. דורות סוקרת בבהירות ובעמקות את ההיסטוריה והתיאוריה של הקשרים בין ספרות לציור, אבל מי שמבקש יתר הרחבה בנושא מוזמן לקרוא את ספרו הקלאסי של פרופ' אבנר הולצמן "ספרות ואמנות פלסטית" (1997).

אדם קטן שט בנהר

הדרמה "בעלת הארמון", כמו יצירות מודרניות רבות, עוסקת בנושא הזמן. פרק תיאורטי על אודות מושג הזמן בפילוסופיה העתיקה והמודרנית פותח בפילון האלכסנדרוני דרך אוגוסטינוס, קאנט, דקארט, ניוטון, איינשטיין וברגסון. המחברת סוקרת גם את מוטיב הזמן בספרות: אפולינר, ט"ס אליוט, פרוסט. הסקירה מלווה בציורים של פיקסו.

פרק אחר מוקדש לסוגים שונים של זמן הבאים לידי ביטוי ב"בעלת הארמון": פיזיקלי, היסטורי ופסיכולוגי. הנושא קשור לכל דמויות היצירה, שכל אחת מהן מתמודדת בדרכה עם הזמן ההיסטורי. משבר הזמן קשור למלחמות ומהפכות מדיניות במאה העשרים וכמובן לשואה. דורות מציגה במקביל לניתוח המחזה תמונות של סלבדור דאלי, מארק שאגאל, רנה מאגריט ואדוארד מונק, העוסקות במשבר הזמן בתקופתנו ומציגות היבטים שונים של הנושא הקשורים לתכנים של "בעלת הארמון".

התמונה "הזמן, נהר ללא גדות" (1930־1939), שממנה נטלה המחברת את שם הספר, מהווה אתגר לצופה בה. זהו ציור הגותי המשלב בדרך סוריאליסטית אלמנטים רבים ושונים, ומציג זמנים והוויות כמו טבע, אהבה ומוסיקה. במרכז התמונה שעון כבד המסמל את נוכחות הזמן בחיי אנוש, ואדם אחד קטן ששט בנהר הזמן נסחף בזרימתו; התמונה קודרת, אך יש בה אפשרויות של נחמה כמתבטא בכינור, באהבתם של בני זוג ובאלמנטים נוספים.

תמונה אחרת של שאגאל, "שעון 1914", מתארת את תנועת הזמן על ידי שעון אורלוגין הממלא את התמונה, כשלצדו בן אדם זעיר ומהורהר הצופה אל הלילה. "הרס התמדת הזיכרון" של דאלי (1952־1954) מתואר על ידי דורות כציור פסימי המביע תופעות של הרס וכיליון הקשורות לטכנולוגיה המודרנית. שעונים מעוותים מאכלסים את התמונה רבת הפרטים, המנותחת ברגישות רבה. כל עשר התמונות שבפרק מציגות במוקדן שעון או שעונים, בדרך כלל מעוותים בסגנון הסוריאליסטי, ובכל התמונות ממלא הזמן תפקיד הרסני, העשוי להתקשר למהות חיי אנוש בכלל אך גם למשברי התקופה המודרנית.

חוויה כמעט דמיונית

החלק השני של הספר מוקדש למושג "סמל", לסימבוליזם כתנועה באמנות וליסודות הסימבוליסטיים ב"בעלת הארמון". בפרק העיוני אין חידוש מהותי, אבל יש הסבר חי ומדויק על מהות הסמל ועל הקשר בין סמל לאמנות. הפרק מבוסס על ספרים רבים, והוא בבחינת מועט המכיל את המרובה. דורות מסבירה את ההבדל בין "סימן" ל"סמל" ופורשת את ההשקפה על הצד הרוחני שבסמל כביטוי לייצוג הנסתר והמופשט. יש המקשרים בין גדולתה של יצירה לבין היותה בעלת רובד סמלי, כפי שמצטטת דורות מדברי ניטשה: "הבנת העולם באמצעות סימבולים מהווה תנאי מוקדם לאמנות גדולה".

"בעלת הארמון" עשירה בסמלים המופיעים בכל גילויי היצירה: בטקסט, בתפאורה, בצלילים. הסמלים הדומיננטיים הם הארמון והשעון. הארמון קשור לתרבות חיים אריסטוקרטית שמקורותיה בעבר הרחוק, והדמות הקשורה לארמון היא הרוזן זאברודסקי, שהותר לו לשמש שומר הארמון על ידי נציגי המשטר הקומוניסטי כתמורה ותודה על פעילותו האנטי נאצית בתקופת המלחמה.

שיחות על אודות הארמון מביעות את הניגוד בין נציגי הסוציאליזם הציוני לבין מי שזמנו הפסיכולוגי מעוגן בתקופה אחרת. רות דורות מציינת שהמחזה אמנם כתוב בשיטה האריסטוטלית של שלוש אחדויות וזמן העלילה כמעט זהה לזמן ההצגה, אבל הפריצה לסוגי זמן שונים מעניקה למחזה נועזות מודרנית.

הסימבוליזם של המחזה משתקף אנלוגית בתמונות סימבוליסטיות המופיעות בחלק זה של הספר. התמונה של פול קליי "ארמון עם שמש" (1928), ציור שטוח בעל אופי סמלי, מוסברת בכישרון רב כ"הד צורני לארמונה של לאה גולדברג"; ציור אחר של פול קליי, "וילהR “ (1919), נראה כמו מוסיקה של סמלים, והוא מציג ארמון מנותק שיש בו גם מציאות וגם אשליה.

בסיום הספר ראיון עם גרשון פלוטקין, שהיה הבמאי בהצגה שהועלתה בתיאטרון הקאמרי בראשית שנת תשט“ז. בסיום הראיון מוצג שרטוט של השעון שכיכב בהצגה ונעלם, ועתה העלה אותו הבמאי מנבכי זיכרונו.

לפני שנים מצאתי עצמי בתערוכה במוזיאון תל אביב שהוקדשה לסופרת יהודית הנדל ולבעלה הצייר. הייתי יחידה בשעת לפני צהריים חורפית, צופה בתמונות בוערות ונסערות ומעיינת בטקסטים קצרים של סופרת שהרביתי לעסוק ביצירותיה. ברקע נשמעה מוסיקה קלאסית. חלפו אולי תריסר שנים. כבר אינני זוכרת את הפרטים, אבל אני זוכרת את העוצמה של המיזוג בין אמנויות שונות, ואת החוויה הכמעט דמיונית שחוויתי. משהו מזה חזרתי ומצאתי בספרה רב ההשראה של רות דורות, שלמדנים וחובבים כאחת ירוו ממנו הבנה והנאה.

הספר מוקדש לבני משפחתה קרבנות השואה אשר את רובם לא זכתה להכיר, ובהקדשה הארוכה ניכרת גם התמודדות מצמררת עם הקונפליקטים הרעיוניים של היצירה. היא פותחת במילים “ספר זה מוקדש לאלה שלא התהלכו בארמונות, טירות או חצרות מלכים“, ובסיום היא כותבת: “לזכר אותו עולם ססגוני – ערש תרבותם ומצע לחיים יהודיים עשירים שהיו ונמחו באחת“.

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 באוקטובר 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון נח תשע"ד - 843, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: