בין תגים לכתרים | שלום רוזנברג

התגים המעטרים את אותיות שעטנ”ז ג”ץ הם כמו אות אזהרה שנועד להגן על השפה מפני הפיכתה לכלי משחית. הרהורים על גרפיקת הקודש

ושוב מתחילים אנו מבראשית. אך הפעם, לשעה קלה, נתעלם מהסמנטיקה של הכתבים הקדושים ונעיין בגרפיקה. המעיין בספרי התנ“ך שבדפוס, הממשיכים מסורת ארוכה של כתבי יד, ימצא כמה סוגים של סימנים גרפיים: אותיות – בשתי צורות, הצורה הפשוטה, והצורה שהן מקבלות בסוף המילה; נקודות ובנוסף להן טעמים, דהיינו הסימנים המוסיקליים הקובעים את מסורות הקריאה בבתי הכנסת.

אם נעיין בספרי התורה שבארונות הקודש, נמצא כמובן את האותיות, הבאות אלינו תוך סגנונות שונים של כתיבה, לפי עדות ומנהגים. לאותיות מתווספות בספרי הקודש תגים, מעין קוצים שב“גג“ האותיות. מתוך כך נוצרים שלושה סוגי אותיות. תשע אותיות (א‘, ו‘, כ‘, ל‘, מ‘, ס‘, פ‘, ר‘, ת‘) בהן אין כלל תגים, שש אותיות בהן יש רק תג אחד (ב‘, ד‘, ה‘, ח‘, י‘, ק‘), ושבע אותיות מיוחדות בהן יש שלושה תגים, תוספת על האות של מעין זין זעירה. כדי שנזכור אותן בקלות קבעו החכמים סימן לאותיות מיוחדות אלו, ויצרו מהן שתי מלים: שעטנ“ז ג“ץ.

התגים הקסימו את חז“ל, ובגינם נאמר על התורה: “קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שה"ש ה, יא), ובניסוחו של רש"י: קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים – על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב – על שם שהייתה [התורה] כתובה לפניו אש שחורה על גבי אש לבנה". לסיכום דברי מבוא קצרצרים אלה נאמר שאכן בספרי הקודש יש ארבעה סוגים של סימנים גראפיים: טעמים, נקודות, תגים ואותיות. מהן יצרו המקובלים מילה חדשה: טנת"א.

סימנים בפעולה

הראי“ה קוק כתב ספר מיוחד ובמידת מה מסתורי, על הסימנים הגרפיים האלה: “ריש מלים“. אתייחס אי“ה לספר זה בהזדמנות קרובה; כאן מבקש אני להביא בפניכם כיוון אחר של מחשבה המתייחס לתגים. אביע אותו במעין דרשה אותה בניתי על בסיס שברי רעיונות שמצאתי. המילה הבנויה באותיות בעלות התגים מדהימה. שעטנ“ז ג“ץ – לשון נקייה? אכן, “שעטנז“, מציינת מציאות אפורה ונגועה. בצורה נועזת ביטאו זאת המקובלים על ידי שיכול אותיות, “שעטנז“ הפכה מתוך כך ל“שטן־עז“! “גץ“ הוא כמובן הזיק המצית את השריפה שהרוע מוליד. וזאת למה?

כדי להבין זאת, הבה נחלק את הסימנים הגרפיים לשני סוגים. טנ“א – מילה המוכרת לנו מפרשת הביכורים – מציינת את סימני השפה בפעולתם: האותיות והנקודות – הקובעות את משמעות המלים, והטעמים – המוסיקה המתלווה לדיבור והמשקפת את תחביר הטקסט. ב“טנא“ מתבטאות הרוחניות והתרבות שבנו. אותיות שעטנ“ז ג“ץ מבטאות את העובדה הטראגית שהעולמות התרבותיים והרוחניים, עומדים בפני הסכנה להיות נכבשים או נטמאים על ידי הרוע. אותיות הזי“ן הזעירות, שאנו מוסיפים כתגים, מהוות מעין קריאת אזהרה האומרת לנו שהאותיות, כל האותיות, זקוקות להגנה. התגים הן אכן כלי־זין, והם דורשים מאתנו לצאת למלחמה כנגד הסכנה המאיימת על עולם הרוח.

אכן, הרוע יכול לקנן ב“טנא“, גם ביצירות הרוח, אפילו ברמותיהן הגבוהות ביותר, גם בהשקפות ההומניסטיות והאינטלקטואליות, בהכרזות דמוקרטיות ואידיאליסטיות, ואפילו – סליחה על חילול הקודש – ביצירות אומנותיות. במילים אחרות, הכלי בה“א הידיעה של האדם, השפה, יכול לקבל טומאה ולהיהפך למשרתו של שטן עז המשלח את הגץ המורעל.

מלים נגועות

כדי להדגים זאת מבקש אני לחזור כשמונים שנה אחורה בהיסטוריה הטרגית של המאה העשרים, ולספר לכם אירוע שהתרחש בימים ההם, כפי שנמסר לי על ידי ידידי ארתור הרצברג ע“ה באוטוביוגרפיה שלו “יהודי באמריקה“. מעשה שהיה כך היה. בלונדון, בספטמבר 1939, פנה רב יהודי לשגרירות האמריקאית, וביקש מאנשיה עזרה כדי להציל את אשתו ובניו מהתופת בפולין הכבושה. הם היו אזרחי ארה“ב, שכרבים אחרים חזרו לפולין כדי לבקר את משפחתם.

למרות אזרחותם, ענו הפקידים לרב שהדבר אינו בידיהם. הרב “הטריד“ כל מי שיצא מהשגרירות, עד שהצליח להשיג ראיון עם השגריר בכבודו ובעצמו. השגריר קיבל אותו בקרירות ודרש ממנו להפסיק להציק לאנשי השגרירות, ובניסוח האנגלי האיום: "stop being a pest“. הרב איבד כל תקווה, עולמו חרב. לפני צאתו נפרד מהשגריר בברכה: “ירחם הא־להים על בניך כשם שריחמת אתה על בני“. אותו שגריר היה יוסף פ. קנדי, אביה של המשפחה “המלכותית“, שאיבדה את בניה בצורה טרגית, עד האחרון שבהם, טֶד, היחידי שזכה לעבור את גיל ה־50. "a pest“ – הדָבָר הפך לדֶבֶר.

כששאלו את טד מה הדבר שבזכותו ייזכרו ה"קֶנֶדים" במיוחד, הוא ענה שכל קנדי תורם "גל סמלי של תקווה". גם ליוסף קנדי האב היו תקוות. הוא האמין שארה"ב אינה צריכה להיכנס למלחמה, וניתן ללמוד לחיות עם גרמניה הנאצית למרות הברבריות שלה. אכן, מלים ברוכות, שלום למשל, הופכות נגועות כאשר אין תגים המגנים עליהן. הנוסחאות היפהפיות של השפה מסוגלות לטהר טמאים ולטמא טהורים. בימים ההם בזמן הזה.

נכדו של הבעש"ט, רבי משה אפרים מסדילקוב, הזכיר לנו בפירושו (דגל מחנה אפרים, כי תבוא) שיש לתגים שם נוסף, כתרים. אלו הכתרים שהקב"ה היה קושר לאותיות כאשר משה עלה למרום לקבל את התורה (שבת פט ע"א).  עתה נסגר המעגל (כח, ה): "בָּרוּךְ טַנְאֲךָ" הטנת"א הופכת ל'טנא־ך": טעמים, נקודות, אותיות וכתרים. התגים הלוחמניים יכולים להפוך כתרים, מקורות השראה לרוח הטהורה. ההמשך ב"ריש מלים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ד, 27.9.2013

פורסם ב-27 בספטמבר 2013,ב-גיליון בראשית תשע"ד - 842, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: