חצי שנה אחר פטירת הרב מנחם פרומן מנסה אלמנתו, הדסה, ללמד את עצמה לא לפחד, לא מהחיים ולא מהמוות, מזהה גאולה בפמיניזציה של הדת ורואה את עצמה כ"ממשיכה את הדרך שלו"

ברגע שעברתי את שכונת הר חומה הירושלמית נכנסתי לדריכות גבוהה. זאת לא הפעם הראשונה שלי בגוש עציון. אפילו לא הפעם הראשונה שלי בתקוע. את כל הקיצים של ילדותי העברתי לא רחוק מכאן, ביישוב מֵצד; ועדיין, המקום נראה לי זר, והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע זה ללכת לאיבוד בשטחים. "בכיכר, המשיכי ישר", מכוונת אותי האישה של הווייז. לפני כמה שנים ביקשתי משירות ג'י־פי־אס אחר לכוון אותי לאריאל, אבל המכשיר סירב. "לא ניתן לנווט. המסלול עובר מעבר לקו הירוק", הייתה התשובה הרשמית והמפתיעה (אותי לטובה, את אחי שאותו הסעתי – לרעה, עד כדי עלבון ממש). אבל האישה של הווייז מוכנה ללוות אותי בלי גבולות, עד לשער היישוב תקוע.

המחסום מתרומם בלי שאלות ואני תוהה למה הוא שם אם אף אחד לא טורח לגשת אליי ולתהות על קנקני. אולי האוטו שלי נראה יהודי מספיק כדי לא לעורר חשד. בתוך היישוב אני כבר מרשה לעצמי ללכת לאיבוד באופן מפואר. אחרי חצי שעה של נסיעה סביב אותה כיכר אני נאלצת להודות בכישלונה של חברתי הוירטואלית ומתקשרת לבקש עזרה מהדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן. הדסה לא זוכרת את שם הרחוב שבו היא גרה כבר שלושים שנה. במקום זה היא שולחת אותי לחפש חורשת עצי חרוב וטרקטור ישן, ואחרי עוד כמה תעיות בדרך אני מוצאת את עצמי בגרסה מוקטנת של בית ילדותי. אותו מדף ספרים ואותן תמונות של רבנים על הקירות. כמעט אותו ריח.

גם הדסה פרומן נראית לי מוכרת, כאילו יכלה להיות חברה של אמא שלי בימים אחרים. אני מרגישה צורך עז להתנצל בפניה מראש על העובדה שכנראה אתאר אותה אחרת מאיך שהייתה מתארת את עצמה. "אגיד לך את מה שאמרתי לילדים שלי – אני אהיה החומרים", היא אומרת. "מה שתעשי מהם זה כבר שלך. אני בטח אפילו לא אקרא את זה".

אז למה בעצם הסכמת להתראיין?

"כי ביקשת".

תודעה של חבורה

את יודעת, היה לי קשה לבוא לכאן.

"כי פחדת?"

גם.

"בואי אני אספר לך סיפור על פחד. ביום שישי אחד נסעתי עם שני בנים שלי לרוג'ום־א־נקה, תחנה בריטית ישנה, מקום מאוד יפה במדבר. זה באזור של סעיר – כפר שרק אזכור השם שלו מבהיל אנשים. אנחנו מגיעים ורואים חבורה של גברים, גברתנים כאלה, ואנחנו אומרים, טוב, אנחנו בבעיה. ואז הם קוראים לנו, 'בואו הנה, עשינו בשר. תאכלו איתנו'. אנחנו שואלים, מאיפה אתם? הם אומרים, מסעיר. ואומרים לנו, 'יאללה, בואו, אנחנו אחים, שכנים. בואו תאכלו'. ואז התחלנו ככה לדבר איתם. הם אומרים, 'בואו לכפר שלנו, אנחנו נשמח אם תבואו. למה אתם לא באים?'. אז אמרתי, שנים אנחנו לא באים אליכם. ואז אחד מהם אמר, היה יכול להיות כל כך טוב, רק הפחד הורג אותנו".

זו לא קצת אידיאליזציה? יש לפחד יתדות מאוד חזקים במציאות. באיתמר משפחה שלמה נרצחה בשנתה.

"בטח! יש סיבה לפחד הזה. וכאן? אנשים נרצחו על הכביש הזה. בנאדם נרצח בהרודיון, ושני ילדים נרצחו כאן בוואדי, רצחו אותם באבנים. אבל הפחד הזה בונה חומות. אז אני אומרת, יש זהירות ויש פחד. אפשר להגיד שלחיות זה מפחיד, נכון? זה מה שהיה חזק אצל מנחם – שהוא לא פחד. הוא היה נוסע לעזה להיפגש עם חמאס לבד. בלי שום הגנה, בלי שום ליווי. הייתי שואלת אותו, אתה לא פוחד? כל הפגישות שלו עם ערפאת – אתה לא פוחד? הוא פחד מתאונות דרכים. זה גם סוג של בחירה, שאתה מסמן לך את הגבולות של הפחד שלך. פחד הוא גם הרבה מאוד חוסר מוכנות לפתוח דברים שאתה לא מרגיש שאתה לגמרי שולט בהם".

ועדיין, גם אם אני לא שולטת על החיים שלי, יש החלטות נבונות יותר ויש פחות. הפחד בכל זאת מגן עליי.

"אני חושבת שצריך לעשות את ההבחנה בין זהירות לבין פחד".

זו סמנטיקה, גם הזהירות מרחיקה אותי ממה שסימנתי כמסוכן.

"אבל רוב הדברים זה הדמיון שלך. זאת אומרת שבמידה מסוימת זה שומר עלייך, אבל אם את נותנת לזה את האחוז הריאלי ששם זה באמת שומר – אז היית רואה שמרוב הדברים היית כבר מפסיקה לפחד. רוב האנשים מפחדים לבוא לכאן, למשל. הם גרים באפרת ולא יגיעו לכאן בגלל שהאזור הזה זה כבר אזור אחר, לא מוכר ומפחיד".

אני לא הייתי מצליחה לישון כאן. לא הייתי עוצמת עין. אפילו בבית שלי בתל אביב, אם אני לא מפעילה את האזעקה אני לא רגועה.

"זה באמת לימוד".

נניח שאפשר ללמוד לא לפחד לגור במקום כזה, אבל השאלה היא אם זאת דרך שאפשר להתוות לאחרים?

"אני מחויבת לעצמי ולקב"ה. וכל אחד, באותו אופן, מחויב לעצמו ולקב"ה. מה שיקרה מתוך זה – זה דבר שלא נמצא בתודעה שלי ולא נמצא במחויבות שלי. ואני דווקא קיבוצניקית, שגדלתי על ברכי 'מה שכולם', אבל מה שכולם יעשו ולהתחשב ברצון של כולם לא נראה לי חשוב ולא נראה לי נכון".

גם כאיש ציבור?

"גם כאשת ציבור אני מחויבת כלפי הקב"ה על האמת הפנימית. לנסות כל הזמן מחדש, בענווה, לזהות מה האמת ומה אני עושה איתה. והקב"ה כבר יעשה מזה משהו. את יודעת, הרבה פעמים אנשים עושים המון חשבונות בשביל הציבור וזה יוצא רע. אני לא כל כך רוצה לחיות בתודעה הזאת של 'איך אנשים יפרשו את הדברים שלי'".

מה עם "חכמים היזהרו בדבריכם"?

"כן, אני צריכה להיזהר בדיבור שלי, אבל אני לא רוצה לדאוג מה שיגידו ואיך יפרשו. אני מרגישה שאם אני אהיה מספיק מבוררת ונקייה ביני לבין עצמי, זה יצא טוב".

כלומר, את מי שאת, ומי שמסביב יכול לבחור מה לקחת מזה.

"נכון. אבל יחד עם זה, כן יש בי תפיסה שאני חלק מאיזו הוויה רחבה שנותנת לי את המשמעות לקיום שלי ושמולה אני עושה דברים. אני גרה ביישוב, אני לא גרה בתל אביב. ואני חיה באיזשהו אופן גם תודעה של חבורה כאן. היא נותנת לי את ההקשר שבתוכו אני חיה, וגם נותנת לי כוח להיות אני".

דת נשית

את מרגישה שהיו מקומות שבהם דברים שהרב אמר לא הובנו?

"את שואלת שאלות מאוד תמימות בעיניי. המון שנים הוא היה מדבר והיה מעורר כל כך הרבה כעס ורוגז".

אז אדייק את השאלה: האם אמר דברים כדי לעורר מחלוקת?

"זאת שאלה טובה, כי אני לא יודעת. הוא היה באמת איש שלום, אבל הוא גם אהב לעמוד במקום שבו אף אחד לא אוהב לעמוד. היו שנים שממש נראה כמו זאב בודד על הר, עומד וקורא את קריאותיו. הוא מאוד לא אהב, גם באמירות הכי פנימיות שלו, להיות פוליטיקלי קורקט. הוא לא היה קונבנציונלי. אהב לחדד את הדברים עד הסוף".

אני מנסה לחשוב על המקום הרגשי של לעמוד בודד על הר. זה שנים של מה, של תסכול?

"אני תהיתי על זה. כי בסך הכול, כל כך הרבה שנים הוא חלם להגיע למצב שבו לכל אחד יש מקום. ועוד תוכנית נפלה, עוד תוכנית לא התקיימה. ואני תוהה – הוא לא הרשה לעצמו להיות מתוסכל? או שהוא פשוט היה כזה עקשן? והמקום הזה שהוא אומר דברים שהם חידוש בשביל כולם והופך את כולם – אני חושבת שהוא אהב את המקום הזה. הוא היה אדם מאוד חופשי, אדם אמיץ. הוא לא היה צריך את האנשים שיגידו לו ‘כן, כן, כן‘. אבל זאת שאלה, כי הוא היה אדם של ציבור. הוא עמד על סלע המחלוקת. בשביל השמאל הוא היה מתנחל, בשביל הימין הוא היה איש שמאל קיצוני מאוד, עד ירושלים ועד בכלל“.

עד ירושלים?

"כן, היתה לו גם תוכנית שירושלים צריכה להיות בינלאומית. לפחות הר הבית".

מה עוד?

"הוא לא ראה שתי מדינות לשני עמים. הוא התנגד לגבולות מדיניים, אמר שזה יביא למלחמה, לא לשלום. כשהאופוריה סביב אוסלו הלכה ודעכה, הוא ראה בזה הזדמנות להתחיל לדבר על שלום אחר. לא של הפרדות, אלא כזה שצומח מתוך השטח. הוא האמין בזה – בתור מישהו שחי עם הערבים, הוא האמין שהם לא נמצאים רחוק. יש בהחלט רצון פשוט בתוך ה'עמך' שלהם – ואני מקווה שגם שלנו – לחיות ביחד בשיתוף כלכלי, תרבותי אנושי".

זה לא מדויק להגיד שאתם חיים עם הערבים. יש גדרות. מחסומים.

"לא, אין מחסומים".

עברתי במחסום בדרך לכאן.

"אני הייתי מוותרת עליהם ברגע. אנחנו בתודעה שלנו לא חיים עם מחסומים. המחסום היחיד שקיים כאן זה הפחד. אנשים שנוסעים דרך כפר ערבי לא יעצרו כי הם מפחדים. אבל מי שעוצר וקונה שם, רואה שבכפר יש כבר שלטים בעברית – כאן יש מכולת, כאן אפשר לקנות חומרי בניין. המחסום היחיד האמיתי שקיים זה הפחד. בשטח כאן אין כל כך הפרדות – חוץ מסעיר, כמו שאמרתי לך. לשם לא נכנסים".

אני גדלתי ברובע היהודי וגם אנחנו קנינו במכולת אצל הערבים, ועדיין הגבולות מאוד ברורים. ויש תחושה של שנאה, שהיא נפרדת מהפחד.

"זה הדבר הבוער והקריטי שצריך לשנות ולפתוח. לפתוח את הפחד ולפתוח את הלב. אצלו זה היה קיים. בדיוק עכשיו דיברתי עם אנתרופולוג שהגיע מארה"ב וליווה אותו בשנה האחרונה. הוא סיפר לי שהיה איזה מסגד ששרפו. כשמנחם הגיע לכפר, הוא היה סוער מאוד. על הקיר שמתחת למדרגות היה ה'תג מחיר' וההשמצות שהם כתבו, והוא עמד שם מעל המדרגות של המסגד כשההמון הזועם למטה. אווירה מאוד קשה. הוא עמד עם הכיפה והזקן שלו והתחיל לצעוק – 'אללה הוא אכבר', וכל הקהל התחיל לצעוק איתו. והוא צעק בחום לב וכל הקהל איתו, 'אללה הוא אכבר!'".

זה סיפור מרגש מאוד.

"את יודעת שהוא היה אומר שהתרגום הכי מדויק של 'אללה הוא אכבר' זה 'השלום ינצח'. זה התרגום המילולי. שלום הוא שמו של אלוהים גם אצל המוסלמים וגם אצל היהודים. ואכבר – זה הכי גדול, המתגבר. זאת אהבה וראייה נוקבת של המושג שלום. לנקוב את המציאות עם השלום הזה. הוא קיים, הוא נמצא בשורש של הקיום שלנו והוא ינצח. הוא ראה את זה מהמקום של החיבור הדתי דווקא. הוא אמר – כולם עומדים עם אלוהים. אלוהים שם אותנו באותו מקום. האדמה היא שלו – לא שלנו ולא שלהם. והוא בעזרת השם יחבר אותנו במקום הזה. ומי שלא מתחבר בעזרת השלום – הוא לא יהיה כאן. כאילו שזהו התנאי שלנו להיות במקום הזה".

ללכת לעמוד במסגד ולצעוק "אללה הוא אכבר" – זה רק גבר יכול לעשות, כי יש לו גישה למקום כזה. אבל זה גבר שחושב אחרת, להיכנס בלי כוח.

"להיכנס לגמרי למקום של האחר ולהיות לגמרי אתה".

שזאת פעולה מאוד נשית.

"מנחם היה מדבר הרבה על הפמיניזציה של הדת, שזה תהליך שהדת עוברת. לקבל את הפן הנשי. היה אומר שזה הסימן של הגאולה. שהדת תהפוך להיות דת של קבלה. העולם של הנסתר יבוא לידי ביטוי".

המשך אחרי המוות

את מגדירה את עצמך פמיניסטית?

"אני לא יודעת אם הייתי מגדירה את עצמי ככה. עצם ההגדרה זו כותרת, ואני לא בהגדרה ואני לא תחת כותרות. אפשר להגיד שבאופן מסוים אני מאוד חוגגת את כל היסודות הנשיים שלי. הלימוד שלי הוא כזה. באיזה אופן אני ממשיכה את הדרך שלו – בדרך שלי, עם הכלים הנשיים. בערך בשלושים למותו הלכתי לישיבה שהוא היה מלמד בה זוהר. שעה וחצי עמדתי ולימדתי זוהר מול התלמידים והרבנים, וזה היה להם ממש בסדר".

מה בסדר? זה מדהים!

"נכון, נכון, אני מאוד התרגשתי. בתודעה שלי עכשיו אנחנו שנינו עושים את זה. אני מאוד אוהבת ללמד גברים. יש בנחלאות בית מדרש אלול לזכרו, גברים ונשים שלומדים ביחד. יש משהו מאוד חזק בלימוד הגברי שמתקיים לצד הלימוד הנשי. אני מאוד מאמינה שזה יכול להפרות".

נדמה שאת לא חווה את המוות בדרך שבה אני מבינה אותו, כפרֵדה.

"רבי נחמן אומר שזה כמו מעבר מחדר לחדר. מי שבעולם הזה עבד על הכלים הרוחניים שלו, על שפות נוספות, אז השפות האלה נמשכות. אפילו מתעצמות. מי שלא פוחד רואה שזה גם קורה. לעמוד מול המוות ולהבין שיש כאן משהו חדש שקורה לי. שיש המשך, שדרוג. אין הפרדות, הכול ממשיך. הפחד עושה את ההפרדה הגדולה".

אז הדבר היחיד שאני צריכה לקחת מהמפגש שלנו היום זה להפסיק לפחד.

"זה הלימוד הגדול שיש לי כל הזמן, בזמן האחרון".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013