תור האמת | אבי בקר

אגדת תור הזהב היהודי בארצות מוסלמיות היא מניפולציה של היסטוריונים שקיוו ללחוץ באמצעותה על שליטים באירופה. מרטין גילברט מתאר את יחסו האמיתי של האסלאם ליהודים

באוהלי-ישמעאל-211x300באוהלי ישמעאל

תולדות היהודים בארצות האסלאם

מרטין גילברט

כנס, תשע"ג 2013, 382 עמ'

משה קחטן, יהודי בריטי יליד עיראק, סיכם לפני כעשור את תולדות היהודים בארצות המוסלמיות במונחים מפוכחים וגם ציניים: “גורל היהודים היה תלוי במצב הרוח של המושל וגחמותיו, וברמת השחיתות שבו. לכן, כאשר הייתה הפוגה ברדיפות – ויבורכו על כך – הם קראו לזה ‘תור הזהב‘. זה לא היה תור הזהב. זה היה עידן שבו היהודים נרדפו פחות“. ההיסטוריון הנודע מרטין גילברט מביא את דברי קחטן לא רק כעדות מסייעת כי אם כסיכום לדיון החוזר על עצמו במהלך הספר: עד כמה אכן ניתן לדבר על תקופות, ולו גם קצרות, של “תור זהב“ בכמעט 1,500 שנה של חיים יהודיים תחת שלטון מוסלמי?

 בפתח הספר מציג גילברט הקדשה של אופטימיות ותקווה כי “13 מיליון היהודים ו־1,300 מיליון המוסלמים בעולם… יחדשו את הסובלנות ההדדית, הכבוד והשותפות שאפיינו תקופות רבות בהיסטוריה שלהם“. אך נראה כי המדובר במשאלות לב או באמירה דיפלומטית שאין לה על מה להסתמך בהיסטוריה, גם לפי מרטין גילברט. המאזן ההיסטורי אינו מעודד בכלל, אלא מדכא. בימים של התעוררות אסלאמית קיצונית מכל עבר קשה למצוא נחמה גם באותן הפוגות של שגשוג כלכלי יחסי ואוטונומיה דתית שהיו מנת חלקם של היהודים בארצות ערב והאסלאם.

להפוגה בין הרדיפות קראו "תור הזהב". אז'ן דלקרואה, חתונה יהודית במרוקו, 1839

להפוגה בין הרדיפות קראו "תור הזהב". אז'ן דלקרואה, חתונה יהודית במרוקו, 1839

אוטופיה לא מבוססת

נכון, חוזרים ואומרים האפולוגטיקנים, מעולם לא היו הרדיפות, הפוגרומים ועלילות הדם בעולם המוסלמי בהיקף שאנו מכירים בעולם הנוצרי, שהגיעו כמובן לשיאם בשואה ובחתירה לפתרון הסופי של השאלה היהודית. אך על זה מביא גילברט את קביעתו של המזרחן ברנרד לואיס כי באותה מידה גם לא זכו היהודים מהאסלאם לאמנציפציה, שוויון הזדמנויות והצלחה מדהימה בכל תחומי הכלכלה והתרבות כפי שקיבלו במדינות הנוצריות של אירופה, שלא לדבר על ארה"ב.

בכלל, נראה כי ההתרפקות על "תור זהב" של היהודים באסלאם מקורה בכתיבה מגמתית של היסטוריונים יהודים במאה ה־19 ובראשם צבי גרץ, אשר רצו להדגים לשלטונות ולחברה האירופית עד כמה היא מפגרת ביישומה של אמנציפציה אמיתית ליהודים. גרץ כתב על המאות ה־10 וה־11 של ספרד המוסלמית שבה היה היהודי "הולך קוממיות, בלי פחד ובלי מגור מסביב… בארץ ערב לא נבדלו היהודים לרעה מכל יתר האזרחים בני עם הארץ מעולם… פה, בתוך עם בן חורין, שואף אור ודרור, עם כבד כוח, עם בינות ומלא כוח עלומים, מצא היהודי כר נרחב לפעילותו והתפתחות כוחותיו גם הוא".

ברור כי לאוטופיה הבין דתית שמתאר גרץ לא הייתה אחיזה במציאות. גם בתקופות השיא של ההשתלבות הכלכלית והתרבותית, מציין גילברט, "הסובלנות המוסלמית הייתה מבוססת יותר על התנשאות מאשר על נדיבות", וכמו באירופה "אינספור יהודים" המירו את דתם והתאסלמו בעידוד השלטונות או בכפייה. מבחינה דתית ומשפטית הייתה מדיניות של אפליה ודיכוי כלפי יהודים בכל עת ובכל מקום, ברמות שונות, בגלל הגדרתם כבני חסות (מעמד הד'ימי). מעמד היהודים היה מעוגן בשורה ארוכה של חוקים ותקנות שכללו הגבלות על תעסוקה ומגורים, לבוש שונה ומשפיל (עוד לפני הטלאי הצהוב של אירופה), איסור רכיבה על סוסים, הריסת בתי כנסת לפרקים, ומעל לכל היטלים כבדים של מיסים וקנסות.

גם כשהיו יהודים בודדים שהתקרבו לצמרת השלטון ושירתו כ"יהודי חצר" מורמים ובמיוחד בתחומי הרפואה והבנקאות, נותרו המוני היהודים לרוב תחת משטר אפליה קפדני. מעל לכול ריחפה התפיסה הבסיסית, השלטת עד היום בעולם המוסלמי, המחלקת את העולם לשניים: משכן המלחמה (דאר אל־חרב) ומשכן האסלאם (דאר אל־איסלאם). המוסלמים קיבלו הוראה, בהתאם לכתוב בקוראן, לצאת לג'יהאד (מלחמת קודש) נגד כל הכופרים במשכן האסלאם ומדי פעם חזרו ליישם זאת בהטפות שנועדו להכריח את הכופרים לבחור בין האסלאם לבין החרב.

מוטיב מכונן לטרור

אך גם על רקע המסגרת הנוקשה של אפליה והשפלה, מצליח מרטין גילברט לשרטט בהינף רחב של מברשת היסטוריונית מאות שנים של חיים יהודיים קהילתיים תוססים ברחבי העולם המוסלמי. המשימה לחבוק עולמות במרחב ובזמן אינה אתגר פשוט גם להיסטוריון מנוסה ופורה כמו גילברט שזה כנראה ספרו ה־81 (הספר הנוכחי יצא במקורו באנגלית ב־2010).

גילברט, הידוע כביוגרף הרשמי של וינסטון צ'רצ'יל (עם שישה כרכים), כהיסטוריון של מלחמות העולם ושל ישראל (בכמה כרכים) וכפורץ דרך בתחום פיתוח אטלסים היסטוריים (כולל האטלס להיסטוריה יהודית והאטלס של הסכסוך הישראלי ערבי), זכה להכרה בינלאומית על מפעלו האינטלקטואלי ונושא את תואר האבירות הבריטי (סר) יחד עם דוקטור של כבוד בכמה אוניברסיטאות בישראל אשר הכירו בתרומתו המיוחדת לכתיבה היסטורית יהודית וציונית.

למרות ריבוי הפרטים והמעברים ההיסטוריים נשאר ספרו של גילברט קל לקריאה וקולח, רווי בעדויות, מסמכים וסיפורים אישיים לכל עת, יחד עם כ־100 תמונות מקהילות שונות, 20 מפות, מילון מונחים, מפתח מפורט ואלפי מקורות היסטוריים של תיעוד ומחקר. מאמץ האיסוף האדיר שביצע גילברט משתלב עם הניסיון להציב את הסיפור היהודי בעולם המוסלמי בתוך ההקשר הגיאו־פוליטי הרחב של מעצמות מתגוששות על אינטרסים ושל שליטים הנתונים לעתים ל"קפריזות" שלא ניתנות לחיזוי ואפילו להסבר הגיוני שלאחר מעשה.

הסיפור היהודי מרתק גם בגלל האנקדוטות שמפזר גילברט במהלך הספר על חיי היום־יום של היהודים שהיו מפוזרים בארצות ערב עוד הרבה לפני תחילת האסלאם ועל השפעתם הדתית שמשכה אלפי מתגיירים ואפילו את אחד ממלכי תימן במאה החמישית. לא פלא שמוחמד שאב כה רבות מהדת היהודית ושהקוראן מוצף בסיפורי תנ"ך, מדרשים, מסורות ופולמוס מתסכל עם היהדות, הרבה יותר מאשר בנצרות. הטבח שביצעו חיילי הנביא ביהודי ח'ייבר, עיר יהודית אשר הובילה בתחום פיתוח התמרים, הפך להיות מוטיב מכונן של ארגוני הטרור והאסלאם הקיצוני המהדהד עד היום.

גילברט פותח את הספר בצעקות המחבל בבאלי, אינדונזיה, בבית המשפט באוגוסט 2003 אל מול התקשורת העולמית: "יהודים: זכרו את ח'ייבר. צבאו של מוחמד חוזר שוב להביס אתכם". הכרזה זו נשמעת גם היום בשידורי רדיו במצרים, בירדן ובערב הסעודית, וגם במסגדים ביהודה ושומרון. הקרב בח'ייבר סיפק כנראה גם השראה להפתעה של מלחמת יום הכיפורים, כי מוחמד יצא לקרב בשבת מכיוון שהעריך כי ביום המקודש המאמינים היהודים לא יילחמו ויינגפו לפניו בקלות.

תוצאות הקרב בח'ייבר סיפקו גם את המסגרת לפסיקה המוסלמית בשריעה ביחס לכל המיעוטים שאינם מוסלמים, כד'ימים כנועים וצייתנים המעבירים מס גולגולת מיוחד לשלטון (50% מהרווח ויותר), וכדברי הקוראן "אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם מתוך כניעה". למרות שפלות היהודים הבינו המוסלמים הראשונים כי יש חיוניות כלכלית לשמירה על קיומם ובמקרה של ח'ייבר הם נזקקו לידע היהודי בגידול תמרים. כך גם מאות שנים אחר כך, כשיהודי בשם אבן קיליס מונה בשנת 976 לווזיר של הח'ליף הפאטימי במצרים כאחראי לאוצר, וכסיפור יוסף אצל פרעה הניח את היסודות הכלכליים והפוליטיים של הממשל.

 אבן קיליס גם ידוע בתרומתו האדירה לחיי הרוח של מצרים בהקימו את הספרייה הציבורית בקהיר (עם 200,000 כרכים) ובייסוד אוניברסיטת "אל־אזהר" שמשמשת מרכז הלמידה החשוב ביותר בעולם המוסלמי ומכונה לעתים "הרווארד של העולם הערבי". 1021 שנה לאחר יסודה של אל־אזהר, מזכיר גילברט לקוראיו, התייצב שם, ביוני 2009, נשיא ארצות הברית ברק אובמה בנאום קהיר הפייסני כדי לשאת את קריאתו למען דיאלוג והבנה בין האסלאם לאמריקה.

חיסול הקהילות

כך מרחף לו גילברט על מאות שנים של חיים יהודיים ומבצע "נחיתות" רכות מדי פעם בקהילה זו או אחרת כדי לסקור את עליותיה ומורדותיה בתקופות שונות, בהדגישו כי גם סיפורי ההצלחה של היהודים וקהילותיהם הם תמיד מוגבלים ולרוב נקטעו ברדיפות, בדיכוי ובאלימות רצחנית. חשוב להדגיש כי מול טענות "תור הזהב", היו אלה נוסעים אירופים שהגיעו למדינות מוסלמיות לאורך המאה ה־19, בכל המרחב מצפון אפריקה ועד לאפגניסטן ובוכרה, שהביעו זעזוע ממצבם הנחות של היהודים ומן השנאה האלימה כלפיהם, "הרבה יותר עזה מאשר כלפי הנוצרים". אפילו קרל מרקס, אבי הקומוניזם, שהיה יהודי מומר ואף עוין ליהדות, יצא מגדרו ובפעם היחידה שבה גינה את האנטישמיות היה זה במאמר שפרסם ב־1854 ב"ניו יורק דיילי טריבון" בעקבות מסמכים שקרא במוזיאון הבריטי בלונדון על מצבם של יהודי ירושלים ועל שנאת היהודים הטבועה באסלאם.

את ספרו מסיים גילברט בתיאור מפורט של החיסול ההמוני של היישוב היהודי במדינות האסלאם במאה ה־20 ובמיוחד עם הקמתה של מדינת ישראל. גילברט אינו נרתע מאופנות של תקינות פוליטית וסוקר נכוחה את המדיניות האנטי־יהודית שהביאה לגירוש המוני של 850 אלף יהודים בעקבות רדיפה שיטתית שכללה מעשי אלימות אכזריים והרג של המונים, יחד עם איומי השמדה שנשמעו גם מעל בימת האו"ם. כל זאת לאחר שנים של טרור ופחד שנקטו השלטונות ברוב המדינות בצלו של הכיבוש הנאצי, על משתפי הפעולה שלו במדינות ערב.

מתרגמת הספר לבנה זמיר, המשמשת גם יושבת ראש התאחדות עולי מצרים בישראל, מצטרפת למסקנותיו של גילברט, המובאות בהרחבה, בדבר הצורך לשלב את תביעותיהם של הפליטים יוצאי ארצות ערב בכל דיון מדיני על הסדר עם הפלשתינים תוך הדגשה כי נעשה כנגדם עוול והם בהחלט מהווים קלף מיקוח היסטורי ומוסרי כנגד התביעות הערביות ל"זכות השיבה".

הקונגרס האמריקני הקדים את כנסת ישראל בהכרת העוול ובהכרזה על סוגיית הפליטים היהודים כחלק בלתי נפרד ממשוואת ההסדר המדיני. כדבריה של לבנה זמיר (בראיון לאתר Ynet): “ הספר הזה הוא תמצית היסטורית מדויקת של הסיפור האמתי שלנו, והעוול ההיסטורי שנעשה כאן עם הסיפור שלא סופר. אולי בזכות גילברט הבריטי יוכלו הישראלים סוף־סוף לשמוע אותו“.

ספרו של ד"ר אבי בקר "מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה" יראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 בספטמבר 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון סוכות תשע"ד - 841, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ההשוואה בין האסלאם בימי הביניים (שנמשכו שם עד קרוב לימינו) לבין אירופה הנוצרית בתקופת המודרנה – אינה במקום – שכן בתקופה המודרנית עברה אירופה תהליך של דחיקת רגליה של הדת מהמרחב המדיני תוך אימוץ התפיסה שהדת היא עניינו האישי של כל אדם. ההשוואה הנכונה צריכה להיות בין הנצרות לאסלאם בימי הביניים, בהן שלטה הדת ברמה. כאן עלינו לבחון את יחסן של הנצרות והאסלאם למיעוטים דתיים.

    בעוד שבאסלאם נתקבל העיקרון שבני דתות מונותאיסטיות, שהם מבחינתם 'כופרים' אך לא 'עובדי אלילים', יכולים להישאר במקום בו שולטת האסלאם כל עוד הם מקיימים את תנאי החסות, משלמים מיסים ומתנהגים בהכנעה כלפי הדת השלטת – בארצות הנוצרים, כעיקרון לא היה מקום לדת אחרת, חוץ מאשר היהודים עליהם דרש אוגוסטינוס את הפסוק 'אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמו…' (תהלים נט,יב). לדעת אוגוסטינוס יש להותיר את היהודים בחיים כדי שבהשפלתם יוכיחו את אמיתות הנצרות.

    בעוד שבאסלאם לא היה יחס עקרוני שונה בין היהדות לדתות מיעוט אחרות, ומבחינתם דינם של היהודים כדין הנוצרים והזורואסטרים – הנוצרים רואים את עצמם כ'ישראל האמיתי', שהבורא בחר בהם ומאס ביהודים אחרי שדחו את ה'מושיע' וגרמו להריגתו.

    גורם נוסף שמיתן את יחסם של המוסלמים ליהודים היה: בנצרות כמה מערכת דתית עצמאית שאיננה תלויה בשלטון המדיני. באסלאם אין אפיפיור. ראש הדת הרשמי הוא ה'חליף', השליט המדיני, והוא מונע יותר על ידי שיקולים מדיניים וכלכליים. גם באירופה הנוצרית היו המלכים בדרך כלל גורמים ממתנים ביחס ליהודים.

    בתקופת 'תור הזהב' (שבאה לסיומה עם כיבוש ספרד ע"י קנאי ה'אל-מואחידון' מצפון אפריקה באמצע המאה ה-12), היו דוקא המוסלמים מפיצי הפילוסופיה היוונית שתפיסתה הרציונאליסטית מיתנה את הקנאות הדתית.

    בתקופה המודרנית השתנו הדברים. אירופה אימצה תפיסות ליברליות שהביאו לאמנציפציה ליהודים, ומאידך היתה תרבות המערב ערש לתפיסות טוטליטריות המקדשות 'ג'יהאד חילוני' – כגון הקומוניזם, הפשיזם והנאציזם. – שהביאו לאלימות ברמות שלא היו ידועות אף בשיא חשכת ימי הביניים. בימינו התפתח ז'אנר חדש, רדיפת היהדות מתוך נימוקים ליברליים!

    בארצות האיסלאם התגברה השנאה ליהודים מכמה סיבות: (א) הסכסוך על ארץ ישראל, עקב שיבת ציון והקמת מדינת ישראל. היהודים הם יריב לאומי. (ב) המאבק במתירנות המודרנית הנתפסת כמאיימת על החברה המסורתית. היהודים נתפסים כמייצגי המודרנה ותהליך החילון הכרוך עימה. (ג) השלטון ברוב ארצות האסלאם הוא דיקטטורי. דיקטטורים צריכים ללבות את העם לשנוא אוייב חיצוני, כדי להסיח את דעת ההמון ממצוקתו ומשחיתות השלטון.

    דרך לא פשוטה עלינו לעבור עד למימוש חזון הנביאים 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • גלות אדום או גלות ישמעאל ?

      בס"ד ד' אב תשע"ד

      השוואה בין יחס המוסלמים בא"י אל היהודים לבין היחס של הנוצרים באיטליה – מופיעה בכמה איגרות שנשלחו מארץ ישראל לאיטליה:

      וכך כותב תלמיד רבי עובדיה מברטנורא בשנת רנ"ו (1496):

      'בכל זה המלכות יפרעו היהודים א' דוקאט וחצי לגולגולת בכל שנה, ומן הדין אין לנו לפרוע מס אחר זולתו, והנשים והנערים בלי חתימת זקן לא יפרעו דבר. אמנם לפעמים יכבידו את עולנו על צוארנו עד לא נוכל לשאת… ויצטרכו לפרוע כפליים לתושיה ממה ששוה… ומי שישיב כמתנצל ויחנן קולו כי מטה ידו ואין לו להחיות נפשו… יכוהו במקל על רגליו עד שתצא נפשו או יאמר רוצה אני.
      וזה הוא דבר כללי, משפט אחד יהיה ליהודים ולערלים [= נוצרים] ולישמעאלים. אבל לא ישנאו אותנו לחרף ולגדף אותנו כמו בארצכם… אמת, שצריך שיהיה היהודי כפוף ונכנע תחת הישמעאלי, וצריך להשפיל עצמו וידכה ישוח, ולא יעשה הוראות [= היראות, התבלטות] אם הוא עשיר, פן ישימו עליו עלילות דברים לקחת את אשר לו'

      (א' יערי (מהדיר), אגרות ארץ ישראל, תל אביב תש"ג, עמ' 158-159)

      את המצב המשפטי הנחות של יהודי ביחס למוסלמי, מתאר הכותב: 'כי בכל הארצות האלה לית דין ולית דיין, ובפרט ליהודים נגד הישמעאלים' (שם, עמ' 154).

      על שאלתו של רבי אברהם מפירושא שבאיטליה: 'אם הוא צודק "תחת ישמעאל ולא תחת גוי"?' משיב רבי ישראל אשכנזי מפירושא היושב בירושלים באיגרתו משנת רפ"ב-רפ"ג (1522-3):

      'באלו הארצות אומרים שהוא בהפך, ויש צדדין לכאן ולכאן. מי שקיבל עליו עול הגלות וההכנעה, שלא ירים ידו ורגלו כנגד הישמעאלים אפילו אם בא עליך בעקיפין, ולא ידבר גבוה כלל אפילו לקטני קטנים, ויהיה כחרש לא ישמע וכאילם לא יפתח פיו, כי אם דברי פיוסין ולשחדו במקצת אז טוב לו. כי כאשר רואה הישמעאל ההכנעה וההשפלה הוא מתפייס, ואפילו הוא מבקש ממון, הוא מתפייס בדבר מועט, וזה גם כן דבר שאינו מצוי.
      ואל יחשוב כ"ת שזהו דבר שנתחדש עתה ששלח הרמב"ם לספרד וכתב, שאין אומה בעולם המבקשים להכניע ולהשפיל אומה הישראלית כמו הישמעאלים. וכשאדם מכניע את עצמו, אז יוכל ללכת בכל המקומות לסחורה ולעשות חנות בשוק כמו ישמעאל ואין פוצה פה ומצפצף, והולך עם המצנפת הירוקה [= צהובה] בכל מקום שהוא רוצה, אפילו בדרכים אם ירצה, והוא מכובד בעיני כל, רק שהוא פורע מכס גדול'

      (א' יערי אגרות ארץ ישראל, ת"א תש"ג, עמ' 174)

      היחס של השלטון העות'מני במאה ה-16 ליהודים, היה ברוחם של 'תנאי עמר', הנותנים ללא-מוסלמים חסות, אך מתנים אותה בהכנעה שלהם כלפי המוסלמים, הבאה לידי ביטוי בחובות שונות, כגון איסור בניית בתי כנסת חדשים, חובת לבישת מצנפת צהובה (מהמוסלמים למדו הנוצרים את הטלאי הצהוב, שהונהג כחובה בועידת הלטרן ב1215), ענידת פעמון בכניסה למרחץ כדי שח"ו לא ייטמאו המוסלמים במגע כופר. כן הוטלו על שאינם ימוסלמים מיסים מיוחדים, שלעיתים נופחו לרמות בלתי נסבלות (א' דוד, עליה והתישבות בא"י במאה הט"ז, ירושלים תשנ"ג, עמ' 54-59).

      לגבי 'תנאי עמר' היו שיטות שונות הבעולם המוסלמי. היו שהידרו ממאד בקיום תנאי ההשפלה, והיו שהיקלו. בתימן היו מהמהדרין. ליהודי היה אסור לרכב על סוס, כשעבר מוסלמי מולו היה עליו לפנות את הדרך. יהודים היו צריכים לנקות את בתי הכבוד הציבוריים. האימאם ראה את עצמו כ'אביהם של יתומים' יהודים ומתוך דאגה לנשמתם כפה עליהם להתאסלם. אפילו אימאם הגון כאימאם יחייא (נרצח ב1948) לא יכול היה לבטל חוק זה, אך היה רומז ליהודים שישיאו את היתום בעוד מועד כדי שלא ייאלץ לאסלמו כחוק. היו משתדלים להבריח את היתומים לא"י כדי להצילם מאיסלום כפוי.

      במרוקו הוסיפו הידור: איסור על יהודים לעבור ליד מסגד כשנעליהם ברגליהם. ברבות מערי מרוקו היו היהודים צריכים ללכת ברחוב יחפים עד לכיבוש מרוקו ע"י הצרפתים ב1912! ראו בממרו של פרופ' אליעזר בשן, 'חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד', בתוך: מ' מניהו (עורך), אסופות – ספר השנה למדעי היהדות, טו (תשס"ג), עמ' קסט-קפח).

      בקיצור: החיים 'תנאי עמר' (וגם האיסור על המוסלמים לשתות יין9, הקטינו את היפגעות היהודים מפרעות כדוגמת מסעי הצלהב וגזירות ת"ח ות"ט, וגם עלילות הדם נפוצו הרבה פחות מאשר אצל הנוצרים. אך סבלו לא מעט מחוקי השפלה, מאפליה ועיוותי משפט ומנטל כבד של מיסים וסחיטת כספים. ראו בספרה של 'בת-יאור', 'הד'מים – בני חסות', ירושלים 1986.

      מצב היהודים הושפע גם ממצב הביטחון ויציבות השלטון המרכזי. בתקופת הזוהר של הסולטאנים הגדולים – סלים הראשון, סולימאן המפואר וסלים השני – אף שלא עודדו את העליה והיישוב היהודי נשמר הביטחון הפיזי והכלכלי. לעומת זאת, החל מימי מוראד השלישי (1574 ואילך) התערער המצב הבטחוני והכלכלי בארץ. התושבים היו נתונים לשרירות ליבם של שודדים ושל מושלים מקומיים 0יצחק בן-צבי, א"י ויישובה בימי השלטון העות'מאני, ירושלים תשט"ו, עמ' 17). רק במאה ה19 השתפר קצת המצב עקב ה'קפיטולציות', חסות קונסולים אירופים על נתיניהם שבארץ.

      בקיצור: עם כל הבעיות – יש על מה להודות ביום העצמאות, ויש על מה לבקש ולצפות לגאולה שלימה על ידי משיח צדקנו. במהרה בימינו אמן..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בפיסקה השלישית מהסוף:

        בקיצור: החיים על פי 'תנאי עמר' (וגם האיסור הדתי על המוסלמים לשתות יין)…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: