למלא את החלל הפנוי | אהרן ליבוביץ

יש מעט זיוף בשמחה המתפרצת בנוסח מנייני קרליבך. שמחה אמיתית איננה זקוקה לריגושים חיצוניים, אלא צומחת מתוך חיבור רגשי לבדידות הקמאית שבאדם 

אם אמנם "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", כפי שרבי נחמן מברסלב אומר (ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ד), אז אני מוכרח להודות שאני בבעיה. אינני תמיד שמח, ואני מניח שזה נכון בעבור רובנו. אינני יודע כמה בני אדם היו מעידים על עצמם שהם בדרך כלל שמחים. בעצם, הייתי חושד במישהו כזה.

בספר דברים, התורה מתארת עונשים כבדים ביותר אשר יבואו "תחת אשר לא עבדת את ה' א־לוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כח, מז). האם באמת חוסר השמחה כל כך משמעותי שהוא גורר מציאות של קללה ותוכחה? האם אין כאן ציפייה אוטופית ומנותקת מהמציאות? מניטשה ועד וודי אלן, פילוסופים ואמנים מבטאים חוויה קיומית אנושית וטבעית של "חיים בזבל". האם יש בכך איסור דאורייתא?

המקור המשמעותי ביותר לשמחה היא האהבה. חסיד ברסלב, ירושלים    צילום: פלאש 90

המקור המשמעותי ביותר לשמחה היא האהבה. חסיד ברסלב, ירושלים צילום: פלאש 90

נטייה טבעית

חג הסוכות הוא חג שמחתנו, שבו אנו מצווים "ושמחתם לפני ה' א־לוהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). במקדש, כך מסופר במשנה, שמחת בית השואבה הייתה כזו שמי שלא ראה אותה "לא ראה שמחה מימיו". בדורות האחרונים שמיני עצרת הפך להיות השיא של השמחה, והמילים "שמחת תורה" הפכו לביטוי נפוץ בכל פעם שרוצים לדבר על שמחה יתרה. מה הקשר המיוחד בין חג הסוכות ל"שמחה", והאם חג שמחתנו יכול לעזור לנו להיות אנשים יותר שמחים?

במשך שש שנים כיהנתי כרב בית הכנסת "קול רינה" בשכונה שלי, שכונת נחלאות בירושלים. קול רינה היא קהילת "קרליבך" תוססת, ומאות מתפללים גודשים את המקלט שלה בנחלאות כל ערב שבת. למרות שיש בי נטיות חסידיות, ועל אף ההשפעה הגדולה שהיו לתורותיו של הרב שלמה קרליבך על חיי ועל דרכי, אני מודה כי יש לי קושי עם מה שמכונה היום תפילת “קרליבך“. הקושי בלט עבורי ב“קול רינה“. כאשר מעגל אחד של שירה הרמונית מאוחדת ומקסימה היה מתפרק, אחד המתפללים היה מגביר את הקצב, מתופף על הבימה, הקפיצות היו מתחילות שוב והמעגלים הפנימיים נעשו “לוהטים“ יותר. כאילו אנשים אומרים לעצמם, “רגע, אנחנו עדיין לא מספיק שמחים“. הדבר הזכיר לי אמירה קומית אמריקנית שרווחה בילדות שלי, “האם כבר כיף לנו?“ (“Are we having fun yet?“). אם אתה שואל אז כנראה שלא.

יש משהו קצת מזויף בכך שאנו מנסים יותר מדי להיות שמחים. כמובן יש השפעה סביבתית על מצבי רוח, וברור לגמרי שמי ששר ורוקד יכול לשפר בכך את מצב רוחו, אבל אם אנחנו זקוקים להתרגשות חיצונית כדי להיות שמחים אז אולי אנחנו בעצם לא שמחים? אנחנו יוצרים מצב זמני של שמחה וירטואלית, אבל המבחן האמיתי מגיע ברגע שאנחנו עוזבים את בית הכנסת, את המסיבה או את מופע הרוק. מה נשאר לנו אז?

הרמב“ם מחבר בין הפסוק שפתחנו בו לחג הסוכות: “השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא־ל שציווה בהן עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר ‘תחת אשר לא עבדת את ה‘ א־לוהיך בשמחה ובטוב לבב‘ (דברים כח, מז)“. יש לשים לב לכך שהרמב“ם כנראה סבור שהשמחה היא מצב טבעי לאדם, ואם הוא אינו שמח כנראה שהוא “מונע עצמו“ מכך. הראי“ה קוק בספרו “עין אי“ה“ על מסכת שבת מסכים עם הרמב“ם וכותב: “השמחה היא אחת מהנטיות הטבעיות לאדם. האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עליז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה“.

מנין הרמב“ם והרב קוק שואבים את הרעיון הזה, שהשמחה היא ברירת המחדל שלנו? על מנת להציע תשובה לשאלה זו אנסה להציע הגדרה פשוטה למילה “שמחה“. שמחה היא הרגש העולה בבני האדם כאשר “טוב“ להם. אני נוקט במכוון את המילה “טוב“, מכיוון שהפסוק בדברים מקשר בין “שמחה“ ו“טוב לבב“. ואני מתכוון למילה טוב במובן של ספר בראשית, “וירא א־לוהים כי טוב“, וכן “לא טוב היות האדם לבדו“.

השמחה העמוקה והאידיאלית איננה באה מבחוץ, אלא היא עולה באדם השרוי בטוב, כאשר המקור המשמעותי ביותר לטוב הזה הוא האהבה. הקשר בין שמחה ואהבה הוא גם הסיבה לכך שהשמחה היא נושא מרכזי בשבע הברכות של מעמד הקידושין. הברכה האחרונה בשבע הברכות מציינת רשימה של מילים שבה מילות השמחה ומילות האהבה הן כמעט מילים נרדפות: “ששון, שמחה, חתן, כלה, גילה, רינה, דיצה, חדווה, אהבה, אחווה, שלום ורעות“.

וכאן אנו נוגעים בקושי שלנו להגיע לשמחה. במיוחד כיום, כאשר ההתמודדות עם הבדידות הינה כה עמוקה ומהותית, קשה לאדם להגיע לשמחה אמיתית – אבל אולי דווקא כאן טמונה גם תקווה גדולה.

דרכי מילוט

המדרש בפרקי דרבי אליעזר (פרק ג) מונה את עשרת ה"מאמרות" שבהם נברא העולם, ובהם הפסוק מפרק ב בבראשית "ויאמר ה' א־לוהים לא טוב היות האדם לבדו". מדרש זה העביר בי צמרמורת כשקראתי אותו לראשונה. הוא מחדש שבמקביל לפסוק "וירא א־לוהים כי טוב" אשר נאמר לאחר "ויאמר א־לוהים יהי אור ויהי אור", כמו גם אחר שאר המאמרות אשר יוצרים דברים טובים, הבדידות והלא־טוב הם חלק מהותי ועצוב בישות האנושית, ומהווים מאמר שבו נברא העולם. וודי אלן צודק. החיים בזבל, כי ה' ברא אותנו כך.

בפרק ב של בראשית אנחנו מגלים עולם שאינו מתפקד. "כל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' א־לוהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה". רש"י מפרש שם: "אדם אין לעבד – להכיר בטובתן של גשמים ולהתפלל עליהם". בהבאת המדרש הזה רש"י מצביע על הקבלה בפרק ב של בראשית, בין עולם הזקוק לגשם לאדם הזקוק לאישה. הכרת הבדידות והניכור מובילה לפנייה החוצה, לחיפוש אחר חיבור, שרק בסופו מביא לפריון וחיים.

חג הסוכות הוא הוא החג שבו, כמו אדם הראשון במדרשו של רש"י, אנחנו מתפללים למים. אנחנו סובבים את המזבח ואת ספרי התורה שבע פעמים, כמו כלה ההולכת סביב לחתנה. אנחנו מניפים את ארבעת המינים לכל עבר בטקס פוריות, ואפילו בחזות של ארבעת המינים כפי שאנחנו נוהגים לסדר אותם יש סימבוליות ארוטית חזותית. אנחנו יושבים יחד בסוכה, כמו חתן וכלה בחופתם. אנחנו מנסכים מים על המזבח, שבמדרש מתואר כמקום שממנו נברא אדם הראשון, ובשפיכת המים על מזבח האדמה אנחנו שמחים בשמחת בית השואבה.

יש אמירה עמוקה בתהליך המתואר בספר בראשית, שבו החיבור אל החיים חייב להתחיל ממקום לא טוב. מעניין שמיד לאחר הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" מביא הא־לוהים לאדם את כל החיות כדי לראות כיצד יקרא להן, ואז נאמר "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו". כביכול א־לוהים רוצה להגביר אצלו את תחושת הבדידות, לפני בריאת האישה.

לא טוב לנו להרגיש לא טוב. אנחנו רוצים לברוח מזה, ויש בידינו כל מיני דרכים לכך. יש שבורחים אל העולם השכלי והאינטלקטואלי, שם ההרגשות תמיד מתויגות ותחת שליטה. יש שבורחים למקום ציני ופסימי, שבו הדיכאון שולט ואין תקווה. ויש שבורחים אל השמחה השטחית, המרגשת והמקפצת, שבה קל לשכוח שבעצם לא טוב.

וכאן אני מגיע למאמר אחר של רבי נחמן: "אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה" (שיחות הר"ן מא). היכולת שלנו לתת ללב שלנו להיות שבור, להיות במקום לא טוב, מסוגלת להכשיר אותנו אל השמחה, שכן היא מסגלת אותנו להיות עם ההרגשות שלנו ולא לברוח. שמחה אמיתית איננה מגיעה מבחוץ, היא צומחת כאשר אנחנו בטוב, ולכן אנו חייבים קודם כול לשים לב אל מצבנו הפנימי, לזהות את החלל הפנוי של הבדידות, וללמוד כיצד למלא אותו. רק אז, כאשר אנחנו מוצאים את החלק החסר, את החיבור אל הזולת ואל הקודש, הלב מתמלא, והשמחה עולה מאליה.

בחוויה שלי השמחה הזאת היא רכה ורגועה, מלאת אור ואושר. היא מביאה עמה רצון לשיר ולרקוד, אבל בעדנה ומתוך חיבור ורגישות לזולת. היא באמת מצווה גדולה, והיא המצב הטבעי שלנו כאשר אנחנו שלמים. אבל לא נבראנו כך, להיפך. עלינו להיות קשובים אל הלב, לאפשר לעצמנו לחוש את כל הספקטרום של ההרגשות האנושיות, ואז, ורק אז, נלמד למלא את החיים שלנו בדברים המצמיחים את השמחה, בעזרת ה'.

הרב אהרון ליבוביץ הוא ראש ישיבת סולם יעקב, יו"ר מינהל קהילתי "לב העיר" ומועמד מטעם סיעת "ירושלמים" למועצת העיר ירושלים‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

פורסמה ב-18 בספטמבר 2013, ב-גיליון סוכות תשע"ד - 841 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. אסקפיזם אשכנזי דתי-לאומי.

  2. יש 'לב נשבר' ויש 'עצבות'. לב נשבר ממריץ את האדם לתקן. עצבות משתקת, ממיתה את הרגש. במצב כזה צריך 'החייאה' וגם שמחה מלאכותית עושה את זה ומחזירה את האדם לתפקוד, כדברי הפייטן: 'שמח בני בחלקך, השמחה תחייך!'

    גם ב'אך', באנחה, יש לשמוח. לשמוח שאיכפת לנו מחסרוננו. הכרת החסרון ממריצה אותנו לתקנו. על אחת כמה וכמה שיש לשמוח בטוב שיש לנו – 'אזמרה לה' בעודי'. ומעט מן האור דוחה הרבה מהחושך.

    בברכת 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון', ש.צ. לוינגר

  3. זה מה שנקרא, להוריד לזנות את רבי נחמן, אבל מה ניתן כבר לדרוש ממגזר שלם שכולו בנוי על סירסור בציטוטים בלי להתחייב לשום דבר?

    אבל אני אוסיף הסתייגות.
    אם כל מה שניסה כבוד הרב להגיד, זה שהקליבכים מעצבנים אותו, אזי אני מסכים בלב שלם.

להגיב על נעם פ לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: