ללמוד לאהוב | יהושע שפירא

יחד עם תביעתו המתמדת לגדלות בכל דבר, הוא היה מלא רגישות לעניינים הקטנים ביותר. סיפורים קרובים על סבי, הרב אברהם שפירא, במלאת שש שנים לפטירתו 

כל ימיו חי סבא בפשטות ובצניעות מדהימה. כאשר נבחר בשנת תשמ"ג לכהן כרב הראשי לישראל הוא עוד התגורר בשכונת גאולה בדירה שכורה, ישנה וקטנה. גם לאחר מכן, עת עבר לשכונת קריית משה לדירה חדשה יותר, הייתה הדירה קטנה למדי ומרוהטת בפשטות רבה. הוא לא אהב גינונים מיוחדים של רבנות ולא ראה שום צורך לחיות בצורה ראוותנית משהו.

כשהיינו ילדים, היינו אנו, הנכדים, מלווים אותו מביתו לישיבה וחזור. כך בימי חול וכך בשבת. סבא מאוד לא אהב שתלמידים מלווים אותו סתם כך. הוא מעולם לא נהנה מכל הבלגן והרעש סביבו. זכורני מקרה אחד שבו מספר תלמידים ליוו אותו וברגע של גילוי לב הוא אמר לעברם – "אתם חושבים שאני צריך את כל הכבוד הזה?". על כבודו מעולם לא הקפיד.

בשבת סבא נהג להחמיר ולא לטלטל ברחוב. מכיוון שהיה לוקח עמו מפתח של דלת הכניסה האחורית לישיבה, נוצרה בעיה – מי יטלטל עבורו את המפתח? פעמים שהיה נותן לילד קטן לטלטל את המפתח. אולם משלא נמצא ילד שייקח או בפעמים שבהן הלך לבד, הוא היה מטלטל את המפתח ב"שינוי" – שם את המפתח בקפל הכובע שחבש לראשו וכלל לא חש ל"מה יאמרו" האנשים.

אהב לדבר עם אנשים באשר הם. הרב אברהם שפירא             מתוך ארכיון המשפחה

אהב לדבר עם אנשים באשר הם. הרב אברהם שפירא מתוך ארכיון המשפחה

דלת פתוחה

דלתו הייתה פתוחה בפני אנשים לעצה ולשיחה. "דלתו פתוחה" לא כמטפורה וכמשל, אלא כפשוטו: דלת הבית ברחוב סירקיס 6 הייתה פתוחה כל היום. תלמידים באו, דפקו על הדלת ונכנסו ישר לבית. סבא היה יושב בדרך כלל בבית ולומד. בכלל, לא היה מושג של "חצר". לא היו גבאים, לא היו היררכיה וסדר מסוים של קבלת קהל. סבא היה בבית ואפשר היה להיכנס ישירות ולדבר איתו. כך כמעט עד לסוף ימיו.

סיפר לי חבר שבעת שהתחיל להיפגש עם בנות למטרות נישואין בא להתייעץ עם הרב בנושא זה – כיצד להיפגש, האם מותר להסתכל על הבחורה וכיוצא בזה. הרב הסתכל עליו בעיניים רציניות ואמר לו במבטא הייחודי שלו – "צריך ללמוד לאהוב. צריך ללמוד לאהוב".

הוא אהב לדבר עם אנשים באשר הם, לדבר איתם בגובה העיניים, לשמוח בשמחתם ולהיעצב באבלם. ואכן, היו מגיעים אליו אנשים מכל הסוגים – רבנים, חברי כנסת, יהודים פשוטים, חסידים, מתנגדים וחילונים, ילדים ומבוגרים. עם כולם היה מדבר בשפתם ומבין ללבם. וכמים הפנים לפנים, כך אנשים נמשכו אליו ובאו לקבל ממנו עצה וברכה.

תכונות אלו הן גדולות וחשובות בפני עצמן, אך כאשר הן באות יחד עם תכונה מנוגדת של שאיפה פנימית תמידית לגדלות – הן יוצרות אדם גדול באמת. כאשר המתח המתמיד בין הרצון לגדלות ולחוסר סיפוק בכל הקיים ובין התנועה של ההתמודדות עם המציאות הממשית, שימת הלב לדברים הגשמיים הקטנים והכישרון הנפשי להתייחס לנקודות חיים "קטנות", מצליח לא רק להתקיים אלא להפרות את שני הצדדים – זהו מקום שבו שורה השכינה. וכאשר כל אלו מתגלים באדם חי זוהי גדלות נפש אמיתית.

המתח המתמיד הזה יש בו כדי לתאר את גדלותו של סבא. הוא היה איש של גודל, של שאיפות גדולות. תמיד היה חוזר ואומר (ובמיוחד לתלמידים צעירים) ש"אסור להיות בינוני!" – תמיד לשאוף ולשאוף לדברים גדולים, ולא להסתפק בדברים בינוניים ומספיקים, כאשר הכוונה כמובן היא לדברים רוחניים. הוא היה מזכיר את הגמרא האומרת: "הרחב פיך ואמלאהו – ההוא בדברי תורה כתיב". הוא חזר שוב ושוב על כך שאין להסתפק במעט גם אם ה"מעט" הזה כולל דברים גדולים ונפלאים שמצד עצמם הם גדולים – לרצות תמיד משהו מעבר, לא להרפות.

ומהעבר השני, התנועה הנפשית של קטנות, של תשומת לב לאנשים ולמצבים קטנים ופשוטים. לא גבה לבו ולא רמו עיניו. הגדלות התורנית והנפשית לא הביאה אותו לניתוק סביבתי מהאנשים שחיו עמו, להפך הוא הנכון. ראינו בפועל כיצד גדלותו הפנימית והמתח הרוחני שבו היה שרוי הביאו אותו לדאגה ורגישות לזולת ולסביבה, אם זה לתלמידים שבאו לשאול ולהתייעץ איתו, אם זה כלפינו בני המשפחה ואם זה כלפי מצוקות של אנשים שאותם כלל לא הכיר. הוא עסק בענייני ציבור רבים מתוך מסירות מלאה, הן בתקופת כהונתו כרב ראשי לישראל וכן לאחר מכן בענייני יישוב ארץ ישראל שהיה שותף להם הן בהתרחבותם ואולי אף יותר מכך בשעות הקשות של ההתנתקות הנוראה מגוש קטיף. דאגתו ומסירותו לרווחתם ולכאבם של המפונים ליוו אותו בשנים האחרונות ולא נתנו לו מנוח. הוא חש שלא נעשה די למניעת הגירוש.

כבר אכלת?

על הגדלות הענקית שלו סופר הרבה. גדלות בתורה, גדלות בהלכה, ביכולת המיוחדת שהייתה לו להוציא ולדמות "מילתא למילתא" בכל רחבי הש"ס והפוסקים. גדלות וצדקות בתפילה. אני נזכר כיצד הייתה תפילתו של סבא בימים הנוראים בישיבת "מרכז הרב", ואני עדיין נער צעיר. עד עכשיו חולף בי רעד של ממש כשאני נזכר בזעקות שלו בראש השנה – "לזוכר בריתו ביום דין", "לקונה עבדיו בדין", "לרחם עמו ביום דין". האווירה של יום הדין הייתה קיומית ממש. הרצינות והלחץ תפסו מקום קיומי בחווית התפילה שלו.

לא אשכח את תפילת הבוקר של חג השבועות, ליד הכותל המערבי בשעת הבוקר המוקדמת. כל התלמידים היו מתאספים צפופים מסביב לסבא שישב באמצע על כיסא. אני עמדתי לצדו, עייף ויגע, עייף מלילה ללא שינה ויגע מההליכה הארוכה עד הכותל מפאתי שכונת קריית משה. סבא, שעד גיל מופלג הלך כנער צעיר ברגליו אל הכותל, ישב שם ובכה בדמעות: "אבינו מלכנו, בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים, כן תחננו ותלמדנו. אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". יושב לו יהודי ישיש, ראש ישיבה ומנהיג ציבור, ובוכה ומתפלל על לימוד התורה, מתחנן להבין ולהשכיל, לגלות את האור שבתורה.

בשנה הראשונה שבה צמתי ביום הכיפורים (כמדומני שהיה זה כשנה לפני בר המצווה, כנהוג), סיימנו תפילת נעילה וליוויתי את סבא אל הרחבה בחוץ על מנת לקדש את הלבנה. סבא, כשהוא מוקף בכל התלמידים הרבים, שאל אותי לפתע "כבר אכלת?". הייתי נבוך מעט ואמרתי לו שלא הספקתי לאכול, אך אין מה לדאוג ומיד אחרי קידוש לבנה אני אוכל. סבא לא הסכים, והתעקש על כך שתכף ומיד אני אלך לשתות לפחות כוס מים (בעוד שהוא עצמו, אגב, הקפיד ביום הכיפורים לצום עד זמן רבנו תם. כך נהג בפועל עד שנתו האחרונה).

סבא אהב מאוד מאוד ילדים. בתור נכדים הוא היה מתייחס אלינו במאור פנים ובתשומת לב מדהימה. בליל שבת לאחר התפילה בישיבת מרכז הרב היינו מלווים אותו כל בני המשפחה אל הבית הצנוע. סבא היה נכנס במאור פנים ומברך את כולם בברכת שבת שלום ואמירת "שלום עליכם מלאכי השלום". אור הפנים שלו, שקרן גם ביום של חולין, קרן שבעתיים בשבת. נהרה של אור ממש. היה מברך את כל הנכדים, הבנים והבנות בברכת הבנים כאשר ידיו מונחות על ראשינו. אני זוכר שפעם אחת אחותי הביאה כמה חברות לשבת. כדי שלא לעשות "איפה ואיפה" סבא בירך אף אותן בברכת הבנים.

כאשר חגגנו ימי הולדת, סבא למרות גילו המופלג היה מרים אותנו על כיסא "ואחד לשנה הבאה".

דיאלוג רב־דורי

אני זוכר שלא פעם שאלו אותי חברים ומכרים את השאלה המציקה משהו – "איך זה להיות נכד של?". התשובה כמובן מורכבת. האפשרות להיחשף לדרכיו של אדם גדול יש בה בוודאי זכות גדולה ולימוד משמעותי. הפרספקטיבה הראשונית שמתקבלת היא של עוצמה, של יכולת ממשית של אדם להתנהג ולהתהלך בארצות החיים מתוך צדקות וקדושה, דבר שיוצר ציפייה לחיקוי חיצוני ופנימי כאחד. אולם כעומק הגדלות והחיים בצלה הממשי של אישיות מיוחדת, כך עומקם של ייסורי גדילה ועצמאות אישיים.

כמה קשה לתאר לאדם זר את אותם "ייסורים של אהבה" – הקושי הממשי לקבל ולהעריך את הגדלות האמיתית כאשר היא באה ממקום של חוסר בחירה. כמה קשה להתרחק ממקום אהוב ומלא יראת שמים עמוקה ושלמה על מנת לחזור ולבחור בו באופן אחר. אם אתאר זאת בשפה חסידית, אומר כי יש צורך ב"נסירה" הקבלית הידועה – קרבה ממקום של גורל וחוסר בחירה, ריחוק על מנת לעצב את הזהות הנפרדת והעצמית, ולבסוף – איחוד וקירוב ממקום של בחירה ושל שני גופים שונים המקבלים זה מן זה.

לא זכיתי לצערי להתקרב אליו מספיק. גדלתי בצל אדם גדול, תחת כנפיו. ספגתי מרוחו ומעוצמתו הרוחנית. את ימי נערותי העברתי כאשר הוא היה המוקד הדומיננטי במעגל השנה, בחגים ובאירועים, אך כשבגרתי הלכתי לדרכי שלי. מצאתי לי כיוונים ובתי מדרשות שונים במקצת. אינני יודע אם הייתה נוחה דעתו מהם. כשהתלבטתי האם להמשיך ללמוד בישיבה או להתגייס, הלכתי לדבר ולהתייעץ איתו. הוא לא רצה שאלך לצבא והציע שאמשיך ללמוד בישיבה עוד תקופה מסוימת. לבסוף, בחושיו החדים הוא שם לב שלא נחה דעתי מכך שהוא לוחץ עליי בנושא. הוא נשק על מצחי ואמר לי: "אני רק רוצה שתזכור שאני סבא שלך ואני רוצה בטובתך שלך. כל דבר שאני יכול לעזור לך אני אעשה. אתה יכול לבקש ממני כל דבר, כל דבר שאני יכול לעזור לך תבקש!". כך נפרדתי ממנו והלכתי לדרכי.

לפעמים חשתי שהפער בינינו הוא פער של דורות ובלתי ניתן לגישור. הוא מהדור הישן, מהישיבות של פעם. מהתקופה שבה ה"עולמות" היו ברורים, ו"דבר ה' זו הלכה". ואילו אני ושכמותי מהדור החדש, דור של עולמות מעורבבים, חדשים עם ישנים משמשים בערבוביה. דור של "גאולה", ועוד הרבה מילים שאהבנו להגיד לעצמנו – עם גרעין גדול של אמת בתוכן אך עם תוספת נפח של בריחה למקומות חדשים ורחוקים שקסמו לנו יותר.

היום המציאות נראית בעיניי מורכבת יותר. אני מוצא עצמי פעמים רבות מתגעגע אל "האותנטיות הדתית" שלו – אל לימוד התורה וחווית התפילה ממקום שלם ומ"בפנים" – מתוך נאמנות ושייכות תמימה לברית, ללא נקודת המבט החיצונית הפוסט־מודרנית של דורנו. יותר מכך אני מתגעגע אל "האותנטיות החברתית" שהייתה לו – אל מאור הפנים שקרן כלפיי, וכלפי כל אחד ואחד. אל הדאגה לזולת והאחווה הפשוטה והשלמה כלפי כל יהודי באשר הוא.

הדיאלוג האמיתי והכל־כך קיומי הזה ביני לבינו ובין הדורות הללו יימשך בוודאי גם בעתיד. בנקודה זו אני מאמין בלב שלם שדמותו תלווה אותי ואותנו גם בעתיד.

יהושע שפירא הוא נכדו של הרב אברהם שפירא

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

פורסם ב-18 בספטמבר 2013,ב-גיליון סוכות תשע"ד - 841. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יישר כח על המאמר!

    כל כך היה מענג לקרוא על דמותו הגדולה של ר' אברום שפירא זצ"ל

    בישיבה בה למדתי נוהגים ששיעור ב' לפני הגיוס לצבא מגיע לשבת בירושלים בה הולכים לשיחות של רבנים לחיזוק וברכת הדרך לפני השירות הצבאי

    כשר' אברום והרב מרדכי אליהו זכר צדיקים לברכה היו בחיים היה נהוג להגיע אליהם במוצאי שבת כנקודת שיא של השבת לפני הגיוס

    אני זוכר שכשנכנסנו לר' אברום כולנו היינו באווירה של כבדות ורצינות בהיכנסנו לביתו של גדול הדור וממש לא באווירת "צחוקים" וקלות ראש

    ממש לאחר מכן ר' אברום הכניס בדבריו לא פעם פנינים של מילתא דבדיחותא שנתנה אווירה ממש טובה ששחררה את הלחץ וכמובן שהמשכנו להתבשם מתורתו ומברכתו לקראת השירות הצבאי

    לכולנו הייתה חוויה מיוחדת מאוד

    יהי זכרו ברוך ולמליץ יושר על כל ישראל מי ייתן לנו תמורתו!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: