וְשִׁבְעִים תְּמָרִים | רפאל מלכא

שיח השדה

כמי שגדל בנופי הגליל הירוקים, היה עבורי הטיול במדבר סיני חוויה יוצאת דופן בעוצמתה. מוכרח אני להודות כי יש בו במדבר קסם שאיני יכול להסבירו. אולי אלו המרחבים העצומים של טבע נטול סימני אדם, או אולי הכמו־ריקנות הזו, שמאלצת אותך לתת לבך אל כל פרט ופרט מן המצוי. ובכל זאת, גם במדבר לא יכולתי להימנע מלחפש, ולו מעט, ירוק, ואותו מצאתי בעין חוד'רה שבלב המדבר. מי היה מאמין, בלב הרי הגרניט הקשוחים צפוּן מעיין שופע מים קרירים, בצלם של עשרות עצי תמר גבוהים ומצלים. יושביו הבדווים מנצלים פיסות קרקע סביבו לגדל ירקות למיניהם. לא לחינם קראוהו בשם זה, שפירושו "המעיין הירוק".

חג הסוכות הוא חג ירוק, ובכל זאת בהתקרב מועדו נזעקים הגופים הירוקים להתריע מפני הפגיעה שבאה לעצי התמר עקב קטיף מסיבי של לולבים להלל. הלולב כזכור הוא לבו של התמר, קרי העלה המרכזי בראשו של העץ, שעדיין לא נפרש. ככלל, וכבר עמדנו על כך בעבר, חג הסוכות אוצר בחובו זיכרונות ממסעות בני ישראל במדבר סיני עם צאתם ממצרים בואכה ארץ ישראל. בין התחנות שבהן עברו ישראל גם אילימה, המתוארת כך (שמות טו, כז): "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם".

בכל פעם שאני קורא פסוק זה אני נזכר בביקור שלי בעין חוד'רה. עץ התמר, יאמרו הבוטנאים, אוהב חום, אך זקוק גם למים זמינים (בין אם מי מעיין גלויים, ובין אם מי תהום הסמוכים לפני הקרקע), דבר הידוע היטב ליושבי המדבר שבפיהם פתגם האומר: "התמר – ראשו באש ורגליו במים". כיוון שבמדבר אין ממנו הרבה, למדו הבדווים לנצל אותו לשימושים הרבה: תמרים לאכילה ולהפקת "דבש תמרים" (גם חז"ל פירשו "דבש" שבשבעת המינים כ"דבש תמרים"), קורות לבניין, סיבים לחבלים, עלים לקליעת כלים, שדרת העלה לבניית רהיטים, ולבסוף אף החרצנים מאכל לגמלים.

רבים מאיתנו מכירים את המדרש המפורסם (ויקרא רבה אמור ל, יב): "מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים". אך פחות מוכר הוא המדרש הבא שסגנונו דומה (בראשית רבה מא, א): "מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית. כך הם ישראל, אין בהם פסולת אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי תלמוד, מהם בעלי אגדה".

מבחינת התועלת לבני האדם התמר הוא החשוב שבין ארבעת המינים, וייתכן כי בשל כך נקראת המצווה וברכתה על שמו: "על נטילת לולב". וכיוון שמעלתו של התמר במדרש המפורסם היא ש"יש בו טעם… כך הם ישראל, יש בהם שיש בהם תורה", מה טוב היה אילו ניתן היה ללמוד תורה בצל התמרים, וכשייקלע הולך לנווה המדבר, להחיותו במים זכים ולהטעימו פירות מתוקים. כך יבוא תיקון לתמר ש"אין בו ריח" – קרי "מעשים טובים". חג ירוק ושמח!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בספטמבר 2013, ב-גיליון סוכות תשע"ד - 841 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: