הגברים של משפחת שטיסל תועים בדרכי החיים והנשים הן שנוטלות אחריות לחייהן ולגורלן. ההדרה הנשית אינה אלא כיסוי לפחד הגדול של גבריות אבודה 

"שטיסל", הסדרה שעונתה הראשונה הסתיימה השבוע, לוקחת אותנו למסע אל קרביה המתהפכים של הגבריות החרדית. היא מקלפת את מסכות היומרה והציניות השגורה ומגלה מאחוריהן חולשה, פחד ושברון גדול. זהו סיפור שנטוע בהקשרים מקומיים אבל בד בבד הוא גם אוניברסלי מאוד. סיפור על אהבת אם ומוסר אב, על ילדות נשכחת והתבגרות מאוחרת, סיפור על מוות וחיים.

במרכז העלילה ניצבת דמות האב הסמכותית של שולם שטיסל. אדם שכל חייו הוא גבר יודע־כול, נחרץ ונטול ספקות. איש שלעולם יהיה בפיו מענה לשון, ושיודע תמיד טוב מכולם את שצריך ואת שנכון. את בנו, עקיבא, הוא מכוון למקצוע שהוא עצמו היטיב למלא כל חייו, המקצוע הירושלמי הישן והטוב – ה"מְלַמְדוּת". אבל מה שהתאים לאב, שעולמו נע בין שיעורי הדף היומי לקמצוץ טבק כהלכתו ושגבולות מאה שערים הם תבנית נוף חייו, לא בהכרח מתאים לנפש האמן של בנו, בעל החלומות הלזה. לא רק מקצוע מבקש האב לבחור עבור בנו, גם את ה"שידוך" הנכון וההולם. אבל עקיבא עדיין מחפש את אמא שהלכה למנוחות והותירה אותו לבד בעולם, מדמה למצוא אותה באלישבע הבוגרת והבשלה ממנו.

"אתה צריך להיות כמו השמש", מאלף שולם בינה את בנו הצעיר המחזר אחר אבידתו. "כשאתה תהיה יציב, במרכז, כולם יסתובבו סביבך". אבל אז מתברר שגם השמש בשמים יכולה ללקות, ואיתה תמונת עולמו המוצקה של שולם. כשהוא מגלה שמשכורתו כמלמד בשנים האחרונות שולמה על ידי הנשים בחייו, רעייתו ואמו, הוא חש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. ביטחונו הגברי כבעל וכמפרנס מוצג ככלי ריק. אמו הישישה ורעייתו המנוחה תמרנו אותו, הגנו עליו מפני המציאות כעל ילד קטן, כמו הילדים שהוביל אחריו תמיד במיומנות של זקן ורגיל.

צילומים: רונן אקרמן, באדיבות יס

להיחלץ מהמסלול

עקיבא מתייתם מאמו כשהוא באמצע שנות העשרים לחייו, גיל שבו אפשר לצפות ליכולת ספיגה והכלה משופרת יותר. אלא שבעצם הוא נפרד ממנה הרבה קודם, בעודו עלם רך, ילד שעשועים, בן שלוש עשרה למצוות. שם, על מפתן הבית, חנוט בכובע ובחליפה, הוא קיבל מאמא נשיקה אחרונה ונמסר לרשותו של אבא. ממנעמי הילדות המעטים הוא נשלח לארץ הגברים, למחוזות ה"שטייגן" וה"התמדה", חדר האוכל ו"סדר שלישי". מי שגוזר על בניו בגרות מוקדמת, מציב מסך בינם לבין העולם, עתיד לשלם ריבית דריבית של התבגרות מאוחרת. ומי שהורחק בילדותו מבית אמא נידון לשוב ולחפש אחריה עוד שנים ארוכות.

עקיבא שובה את לבנו בכנותו הישירה, בתמימותו, בלבו הגלוי והשקוף. אבל מי שחינך אותו לטמון את הראש עמוק בספר בעת נסיעה באוטובוס פן ישזפו עיניו יופייה של אישה, לא לימד אותו אורחות חיים ודרכי התנהלות בעולם שמחוץ לאותיות הקטנות. בבוסריות גמלונית, אך אולי חיננית בדרכה שלה, הוא מחזר אחרי אלישבע, מפתיע ומביך אותה בעבודתה ובבית הוריה, מתקשר אליה כדי לשמוע את קולה ומיד מנתק. הלב המתעתע מוליך אותו אחריו בפראות, ומוח אין.

האח הבכור, צבי אריה, מבלה את שנותיו ב"כולל", מחכה עד בוש ל"שטעלע" המתמהמהת לבוא. רעייתו מעירה אותו באישון ליל ומבקשת ממנו ללכוד את העכבר המתרוצץ בבית, אולי כי זוהי דרכה היחידה לחוש בבעלה משען ותמיכה, לראות בו גבר הממלא את תפקידו. חלומותיו כילד, לשיר ולהופיע על במות, כבר לא יתגשמו עוד. לגדיעתם באבם יש כתובת ברורה: האב הסמכותי, המכריע, חורץ הגורלות. זה האב שמלביש את משקפיו הגדולים על ילדיו הרכים, מלמד אותם לראות את המציאות דרך עיניו.

עכשיו צבי אריה, הילד שחלם על "פרחי לונדון", הוא בעצמו בעל ואב לילדים. איש ללא כבוד, ללא ערך, ללא עתיד. אולי דווקא הוא העכבר במלכודת. "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן, איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו"… – אבל שנותיו של צבי אריה כבר לא ישובו לו, וקולו שנדם לא יישמע עוד. יגונו המר מפלח את הלב בבכי נורא, בכי של ילד מגודל וחסר אונים.

צבי אריה מצפה ל"שטעלע", כלומר למינוי רבני שאינו נראה באופק, וליפא, הגיס, חולם על מכוניות יוקרה ועל כסף, הרבה כסף. המכוניות שלו לוקחות אותו הרחק מכאן, הרחק מהאישה והילדים, הרחק מהסמטאות הירושלמיות הכולאות אותך ביופי ממכר ובתרי"ג מצוות ואיסורים. גיטי רעייתו חורקת שיניים בגבורה ומבקשת לשמור על המסגרת, מגינה על כבודו של הבעל בהיעדרו ומקבלת את פניו בשובו. אבל הבת המתבגרת רוחמי, רוח אחרת עמה. היא לא מוכנה לחיים של שתיקה והכחשה. היא לא מוכנה להקריב הכול, לארגן הכול, סביב הצו העליון, הדיבר הראשון והאחרון בעשרת הדיברות: "שלא ידעו, שלא יגידו, שלא ידברו".

בראשה של רוחמי מתרוצץ סלט בלתי־אפשרי בעליל: "אנה קרנינה" (או שמא "חנה קרנינה") יוצאת שם במחול עם כרוזי רחוב של מאה שערים, ויריות מהמערבונים בטלוויזיה של סבתא מתערבות בקולות הרמקולים העולים ויורדים בחוץ, מכריזים השכם והערב על מגביות וחרמות. במרדנותה ובעצמאותה היא דומה דווקא לאביה שעליו היא כועסת כל־כך. לא בכדי דווקא עוינותה המופגנת כלפיו מאפשרת בסופו של דבר היפתחות ושיח, והאב הנוטש והמתנכר הופך לרגע לאיש צעיר המבקש למרוד בגורלו, להיחלץ ממסלול חיים שאחרים תכננו עבורו.

שליימזל עם סכין

הנוסטלגיה והזיכרון צובעים לאחור את חייהם המשותפים של שולם ודבורה המנוחה בהילה של אור, עוטפים אותם ברכות. בוודאי, הייתה שם שותפות, הייתה שם מסירות. בדידותו של שולם, הירושלמי הקר שטומן ראשו בין שמלותיה של רעייתו ובוכה, צובטת את הלב. אבל אט־אט עולים גם הרגעים הפחות הרואיים, כאלה שאותם לא יציב שולם לבנו כמופת של מוסר השכל על נישואין כהלכתם. מתברר שלא רק חמאה ודבש היו שם, ודבורה לא הייתה הראשונה להסתיר ולהעלים. אבל בעוד מעשיה של דבורה כוונו לחוסן ולהעצמה, אלה של שולם ניתקו והפרידו בין אם לבנה, והביאו את רעייתו האצילית להתפרצות של זעם וכאב.

ובינתיים במסעדה של אנשין מתאספת חבורת ה"שבורים", פליטי התלם החרדי שעדיין נאחזים בשוליו. רווקים מתבגרים, יתומים חיים ושאר עזובים ורצוצי נפש. בין פרוסות הקוגל לרצועות החמוצים הם מחפשים חום ותמיכה שהחיים בחוץ לא חילקו להם בנדיבות. ירושלים של מאה שערים היא גם ירושלים של מחוזות דמדומים, אזורי תפר שבהם מופיעים "כליזמרים" חרדים מול קהל מעורב ומגוון, ושרים באידיש מתנגנת "על אוכל ועל אנשים". אוכל בכלל הוא עניין גדול כאן, בעיקר כשהוא חם ומהביל, סועד את הלב המצטנן בימי קרה. אוכל ואהבה, אוכל ומיניות, הם דימויים עתיקים וידועים, גם במקורותינו. דרכו של שולם שטיסל לחוות את החיים ואת יחסיו עם נשים עוברת דרך הצלחת. דרכים אחרות, ישירות יותר, הוא מתקשה להכיר.

הגברים של משפחת שטיסל תועים בדרכי החיים, והנשים הן שנוטלות אחריות לחייהן ולגורלן, מקרינות שלמות שקטה, איזון נפשי ושליטה עצמית, הנבחנים גם במצבי משבר. כך גיטי שמבריחה מביתה באומץ שודד מזדמן, "שליימזל עם סכין צעצוע" בלשונה, וגורמת לאביה להודות כי הוא היה "בורח לבית שימוש", שהרי "לא מתעסקים עם לסטים מזוין"; אסתי גוטליב, הכלה הדחויה של עקיבא, שאומרת לו כי אל לו למכור את אמנותו ואת "האמת הפנימית" שלו תמורת נזיד עדשים; אלישבע המאופקת והשקולה, זו שבשביל השדכן קניגסברג היא "שניצל שהקפיאו והפשירו ושוב הקפיאו והפשירו ועכשיו מגישים אותו על צלחת חד־פעמית", היודעת לומר לעקיבא בתבונה כי "אתה שבוי באיזה דמיון לגביי, אתה לא רואה אותי באמת"; הבובע מלכה שמגלה את נפלאות הקופסה המרצדת למורת רוחם של הבן והנכד, ומחדרה בבית האבות מניעה את נכדיה לארגן לה מסיבת נישואין מאוחרת; וכן, אפילו הרבנית ערבליך, חלפנית ערמומית בשביס, שלשונה המשתלחת אינה נושאת פנים לאיש.

דחיקת הנשים לירכתי האוטובוס היא כיסוי לגבריות חלשה ונשברת. גיטי מ"שטיסל"
צילומים: רונן אקרמן, באדיבות יס

להתארס בלי להתחתן

פצע מדמם, מודחק ומושתק, צף לפתע אל פני הקרקע, ללא הודעה מוקדמת: כבשה שחורה יש במשפחה, בת מורדת ומנודה, שפרקה מעליה עוד בשנות הנעורים את עול מלכות האב. זהו מרד בזעיר אנפין, מרד מוגבל למדי, כזה שעדיין חובש כיפה, אלא שעליה מצוירות, אבוי, סיסמאות חב"דיות־משיחיות שלא שערום אבותינו. ואם לא די בכך, הגבר שאיתו בחרה הנערה הסוררת לחלוק את חייה הוא ספרדי, וגם בעל תשובה. אפילו את שמה לא מזכירים ולא מעלים על לב, עד שהמכתב מבית הדין מופיע בתיבת הדואר ולא מותיר ברירה.

שולם נוסע לנהרייה, מביא עמו את ספר התורה הישן, אוחז בשרשרת הדורות, במסורת המשפחה. "הספר הזה נתרם על שם סבא, שולם בן וולוול, וגם אני נקרא שולם בן וולוול". שמות כמו ערן לא היו במשפחה. אבל שם בנהרייה, מול מרחבי הים הפתוח ותכלת השמים, הוא לומד שאת התורה הישנה הזו כבר אי־אפשר לתקן. שהגיע הזמן לתורה חדשה, תורתו של משיח, שידיה פתוחות באהבה לקרובים ולרחוקים. ספר התורה הישן נטמן בין רגבי העפר, ושולם חוזר כשבידיו תינוק אמיתי, חי ונושם. אולי עכשיו יבוא מרפא ללב החולה, אולי עכשיו יתחילו חיים אמיתיים, לא חיים של מילים ושל ספרים ישנים.

תחנות היציאה ונקודות־הממשק אל גליו ומשבריו של העולם הסובב אינן סוגות בשושנים. כאן אין פתרונות קלים ומהירים, ודאי שלא יציאה פשטנית "מאפלת הגטו לאורות החופש". החומות האלה לוכדות את יושביהן לא רק בקנסות ואיומים, כי אם גם בשלשלאות של זהב, בשייכות עמוקה מני עומק, באינטימיות פשוטה של שפת אם, בניחוחה הביתי של פרוסת קוגל. גיטי שמחפשת טרף לביתה בחנויות האופנה של רחוב יפו חוזרת לבסוף אל עסקי החלפנות המחתרתית של רבעצן ערבליך; ליפא שב, כנוע, מתהפוכות הניכר לירושלים של מטה, אל ספסלי ה"כולל" העלובים אך כה מוכרים; והטלוויזיה של בובע מלכה מביאה עמה לא רק אופרות סבון חביבות ותעסוקה לעת זקנה, אלא גם חרדות וביעותי לילה, המחזירים אותה אל ספר ה"תהילים" הישן והבלוי משימוש. טראגי ומסתורי מכולם הוא הדוד המבוגר, שעזב בנעוריו את ישיבת "חברון" והלך לצבא ההגנה לחרף נפשו במערכות ישראל, ולא עלתה בידו אלא עריריות ובדידות ונפש פצועה והלומת־קרב.

תנורים באים והולכים, הלב מתחמם ומתקרר ושוב מתחמם, ואלישבע בוחרת לאמץ את ההצעה המפתיעה של עקיבא – "להתארס בלי להתחתן". בעברית ישראלית פשוטה, חילונית, קוראים לזה חברות. בית וחתונה ורהיטים ומשפחה כבר היו לה לאלישבע די והותר. עכשיו הלב מבקש קִרבה, אינטימיות, ידידות, ללא שטרי תנאים וללא הורים ורבנים שתוקעים ביניהם כף על זמן הנישואין. ירושלים קטנה וצרה מדי בשביל תוכניות כאלה. אולי בלונדון, הרחק מרוחות המתים והחיים, אפשר יהיה לבדוק גבולות, לחשב מסלול מחדש.

אבל אחרי שיחה נוקבת עם חמיה המיועד, אלישבע עוזבת לבדה, מותירה את עקיבא כאן, תוהה ומבולבל. לכאורה היינו אומרים, שוב ידו של האב במעל. שוב הוא מנתק קשרים לא רצויים בעיניו, שוב הוא מתווה את מסלול חייו של בנו. אבל כדרכו של סיפור טוב, הדברים מורכבים יותר, עגולים, לא חד־ממדיים. עקיבא הוא צייר מחונן ויש לו עיניים מתבוננות ורגישות והוא אפילו קורא את ברנר, אבל בסופו של דבר הוא עדיין שייך לכאן, לקוגל של אנשין, לירושלים של נחושת ושל אבן. לונדון לא מחכה לו. לא כעת, לא עכשיו. והוא כן רוצה להקים משפחה ולהביא ילדים ולחוש יציבות וביטחון ועוגן. הוא חפץ בחיים. ובסוף הוא מבין שאמא שהלכה מעמו לא תשוב עוד, ושהוא כבר לא ילד ואלישבע איננה אמא, ושחיפוש אחר דמות אם הוא לא בהכרח מתכון מוצלח לנישואין.

בסצנת הסיום הנפלאה, הלירית, עקיבא מתבונן באלישבע הניבטת אליו מהציור מעשה ידיו, תלויה על קיר המוזיאון, סרט הפרדה חוצץ ביניהם. כאן תם המסע בין דמיון למציאות, בין חלום להקיץ, בין עבר להווה. משם הוא שב אל אביו, למקום שבו נגמרות המילים ויש שתיקה גדולה. עכשיו רק המבטים מצטלבים, מביעים תערובת שיש בה הכול: כעס ואהבה ומשיכה ודחייה ותרעומת והבנה. אבא ובן, בן ואביו, מסע שאיננו נגמר. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח.

הגבריות שננטשה

"שטיסל" מציגה דיוקן קבוצתי, עצוב למדי אבל ריאליסטי עד לשד העצמות, של גברים חרדים בישראל של ימינו. הנה הם עוברים בסך, על המסך, קרובים קרובים, מוכרים עד כאב: ראש השבט, שעדיין, איכשהו, מפרנס את משפחתו בדרכים של הדור הישן; האברך המבוגר הממית את עצמו ואת חייו באוהלו של ה"כולל" – ללא אופק וללא תקווה; הצעיר יותר שמבקש לברוח מהכול למקום רחוק ובסוף נכנע ונשאר כאן "בשביל האישה והילדים", אבל אולי גם בגלל שאף אחד בחוץ לא מחכה לו עם זר של שושנים וורדים.

ואולי כל הדחיקה הזו של הנשים לירכתי האוטובוס, כל ה"הדרה" המדוברת כל כך, הלובשת מיום ליום צורות הזויות וגרוטסקיות, היא כיסוי לפחד הגדול של גבריות שהסתלקה מתפקידיה הבסיסיים, ושהזמנים החדשים מאיימים על מבצריה ומאחזיה באופן שאין לה כלים לכלכלו. זהו דיוקנה של הגבריות החרדית, שעושה לפעמים קולות מפחידים של קנאות קדושה אבל בתוך תוכה היא סדוקה ונשברת, חלשה ומעורערת, כפי שלא הייתה מעולם.

אברהם שפירא הוא בוגר ישיבות חרדיות־חסידיות ועוסק בכתיבה ועריכה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013