בשפריר חביון | חיים סבתו

סיפור

א

אווירה של ארץ ישראל מחכים, אוויר של ירושלים קדושה יש בו ואווירה של צפת טהור. עשרה קבים של טהרה ירדו לעולם, תשעה נטלה צפת ואחד כל העולם כולו. דומה צופה היא צפת תמיד ברוח הקודש. ואיך ייפלא זה בעינינו, והלוא דורות של חסידי עליון, מייחדי שמות, צופי מרכבה, דרו בתוכה ושיקעו בה את חסידותם. וכי לא כך שנינו, חסידות מביאה לרוח הקודש? בכל פעם שהילכתי בסמטאות צפת ביקשתי למלא את עצמי באווירהּ. אמרתי, אולי אזכה לאחד משישים שבטהרתה, ואיבנה אף אני ממנה. כמה פעמים ביקרתי בצפת, אבל זאת הפעם נפלאה הייתה.

היו אלה חודשי החורף הארוכים שאחר המלחמה ביום הכיפורים. השמים מכוסי ערפל נראו תמיד, האוויר קודר, צינה עזה נשבה בעולם ורוחנו עגומה הייתה. אנו, פלוגת הטנקים של חנן, חנינו במובלעת שבתוך סוריה, בתל הירוס. כל הפלוגה כולה הייתה שלושה טנקים וחצי. כלומר, שלושה טנקים שלמים ועוד טנק אחד סורי בלי צריח שנשאר תקוע בחאן ארנבה וחנן המ"פ אסף אותו אליו מעצמו כמו שאסף אותנו. בלילות שרויים היינו באפלה בתל הירוס, לא התירו לנו להדליק נר שמא יזהה אותנו האויב הסורי היושב בעמדות בתל שכנגדנו ויכוון עלינו את פגזי הארטילריה שירה מפעם לפעם. המפקדים, למודי ניסיון מר, חששו כל הזמן מהפתעה נוספת. אז בטוחים היו בכוחם ובעוצם ידם, ועתה מלאי פחד מופרז. אפילו בערבי שבת לא יכולנו להדליק נרות בגלל הפקודה המוזרה. לפיכך הקדמנו לקבל שבת, קידשנו וסעדנו בדמדומי חמה.

רוחנו שפופה הייתה בכל ימות החול, אבל שבת היא שבת. לפיכך ציון צדוק ואני ביקשנו לעודד את עצמנו בשירי הבקשות המחזקים את הלב, מאירים את הנשמה ומענגים את הנפש. דומה שעל תהילות אלה נאמר ואתה קדוש יושב תהילות ישראל, שתהילות ישראל כיסא הן למלכותו יתברך. בגלל האפלה בלילות פייטנו את הבקשות ביום השבת ולא בליל שבת כנהוג בקהילותינו. בכל שבת אחר תפילת מנחה של אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ישבנו ציון ואני בבקתת הפח הקטנה שבנה חנן המ"פ כדי לשכן בה את הגנרטור. שתינו כוסית יין ששיירנו מן הקידוש, וציון הוציא מכיסו ספר בקשות קטן בכריכה חומה שקיבל בילדותו מן הגבאי של בית הכנסת עדס. הגנרטור טרטר בקצב קבוע, כמו מלווה אותנו, ואנחנו שרנו לנו את כל פיוטי הבקשות.

כך נהגנו, שבת שבת בתל הירוס. הפיוטים מלאי הערגה של הבקשות שכתבו רבי ישראל נג'ארה וחבריו מצפת ושהוסיפו עליהם גדולי חכמי ארם צובא, הניגונים היורדים למעמקים, ובעיקר הזיכרונות מימים אחרים, רוממו את רוחנו מעט. נהגנו לפתוח מהפיוט הראשון שחיבר בצפת רבי אברהם מימין, א־ל מסתתר בשפריר חביון, ולפייט בצוותא עד סוף הספר כולו, מבלי שנדלג על אף פזמון שבספר. אפילו על בית אחד לא דילגנו. וכי לאן עלינו להיחפז? פעמים היה מצטרף אלינו יחזקאל, חייל מילואים בפלוגת החרמ"ש, בנו של הפייטן הירושלמי הנודע יוסף יחזקאל, ומלמד אותנו את מסתרי הנעימות ואת סלסוליהם. אף שפייטנו את כל הספר כולו, הפיוט הראשון שפתחנו בו, א־ל מסתתר בשפריר חביון, אחז בי ולא הרפה ממני כל השבת. בכל פיוט מפיוטי הבקשות חזרתי ושמעתי אותו, את הנעימה מעולפת המסתורין שלו ואת שורות הבתים החורזים את עשר הספירות. ואף בסעודה שלישית שבתי ופייטתי לי אותו. אולי מפני שהיה ראשון בבקשות, אולי מפני נסתרות הקבלה שחרז ואולי מפני שלִבנו רגש היה אחרי המלחמה ועורג לא־ל מסתתר שייגלה ויאר פניו אלינו.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

ב

באחד הימים אמר לנו חנן המ"פ שהפלוגה קיבלה ערב חופשי. המוצב שלידינו, בתל אנטר, יגבה את כל הגזרה. סוף סוף השגרה עשתה כדרכה את שלה וחששות המפקדים נרגעו. ככל הנראה לא תיפתח היום עוד מלחמת פתע. הצפוניים שבחבורה שלנו נסעו לביתם, אחרים נסעו לטבריה לבלות, אבל אנו, בני ירושלים, ידענו שלא נוכל להגיע לירושלים ולשוב באותו ערב. בבילויים אין דרכנו, בני ישיבה היינו, להישאר במוצב לא רצינו, וכל אחד ביקש לו לאן ילך. ואז אמר לי ציון: רעיון נצנץ בי, נלך יחדיו לצפת, לנשום אוויר של טהרה. שמחתי והסכמתי.

הגענו לצפת סמוך לשקיעה. ירדנו בכביש המפותל והצר היורד ימינה ל"עתיקה", והילכנו בסמטאות המובילות לבית כנסת האר"י. בבית הכנסת האר"י התפללנו מנחה, ואני מביט סביבי וחושב איך במקום שאנו עומדים היום בתפילה, ממש כאן, למד האר"י בהתבודדות לפני הרמ"ק, והתווכח עמו ארבעים יום בסתרי תורה בביאור הזוהר עד שנסתלק הרמ"ק לבית עולמו, והעיד האר"י שראה שני עמודי אש לפני מיטתו. משם המשכנו לבית הכנסת אבוהב, המסויד בכחול שמים, מוקף פרוכות לבנות, רקומות כרובים, מעשה מחט, התלויות בכל כתליו, ומעוטר בציורי תג'ר התמימים, ציורי קבר רחל והכותל המערבי.

מיוחד הוא בית הכנסת אבוהב בכיפתו התכולה המזכירה למתפלל את הים, והים מזכיר לו את הרקיע, והרקיע מזכיר לו את כיסא הכבוד. ועוד מיוחד הוא בבימת העץ המוגבהת והנאה המעוטרת בעיטורי עץ דמשקאיים. אבל בעיקר גאה הוא בית הכנסת אבוהב בספר התורה העתיק שלו, שקודם מאות שנים נתגלגל אליו בניסי ניסים מספרד. אמרו, ספינה שהובא בה נטרפה בים והוא צף על פני הגלים כשעריו של ניקנור. מחמת קדושתו אין מוציאים אותו מן ההיכל אלא בחג השבועות בתפילת הנץ החמה, ובשמחת תורה לקריאת חתן תורה ולהקפה ראשונה. ומתייראים היו ממנו הרבה, שסגולה בידם שמי שיקרא בו והוא אינו ראוי לכך לא יוציא את שנתו. הרבה מעשים מופלאים שחו עליו זקני צפת, כמו איך הגן על בית הכנסת ברעש הגדול שהפיל כל בית חומה בצפת, ורק בבית הכנסת אבוהב עמד על תלו כותל המזרח.

באבוהב קראנו עם המתפללים את פתיחת אליהו הנביא מן הזוהר שקבלה היא שמסוגלת היא לפתיחת הלב. המשכנו לירד במשעול שבין החורבות. הבטתי בחורבה אחת ודימיתי שם את בית הוועד של צפת ובו כמה ראשי ישיבות ודיינים ומרן הבית יוסף בראשם, והם דנים בעניין העגונה מוראליש שבעלה היה בספינה שטבעה במים שאין להם סוף ליד האי כיאו, והעלובה מתחננת שיתירו אותה מכבלי עגינותה ויתירוה להינשא.

ריתחא דאורייתא הייתה אז בבית הוועד, וגאוני צפת, הללו אוסרים והללו מתירים. חבילי ראיות מוטלים מכאן ומכאן, מתוספות ביבמות ומדברי הרמב"ם. ועמד הגאון המבי"ט על רגליו והתירה על סמך סברת רבי אליעזר מוורדון, והסכים עמו הישיש הרב אברהם שלום מבית הדין של צפת, ועמד מרן הבית יוסף ואסרה ואמר שאין הנידון דומה לראיה ואין סומכים על דעת יחיד אלא על רוב מניין ורוב בניין, ונמנו עמו לאסור חכמי הוראה זקנים, ובהם רבי יצחק מסעוד, שהיה מסכים על תשובות רבי יעקב בירב ראש רבני צפת, ורבי אברהם ירושלמי, ורבי אברהם צרפתי, ומתלמידי מרן, רבי יום טוב ביבס, ורבי יעקב אלחאמי ורבי שם טוב אלפראנג'י.

ועמדה האלמנה ונישאת על פי הרב מיטראני, והייתה העיר כמרקחה, וציווה רבי יוסף קארו שתצא מיד בעלה. ואיגרות חריפות רצו ממרן למבי"ט ומהמבי"ט למרן, ולא נחה דעתו של חכם אחד עד שאמר שיש לנדות החכם שהתיר אף אם כגובה ארזים גובהו. קשה היה אותו יום לישראל וסערה צפת כולה מפני כבוד הגאון הגדול.

ג

כך המשכנו לירד בין החורבות עד שעמדנו מעל המורד לבית החיים. כל הרי הגליל נפרשו לפנינו מלאי הוד וכמו דוק פרוש עליהם. ישבנו על גדר אבנים והבטנו בהרים. רוח של הנחה שרתה עלינו. אחר כמה רגעים ציון הוציא מכיס הסרבל את ספר הבקשות הקטן בכריכה החומה שקיבל מהגבאי של בית הכנסת עדס, ואמר: הפיוט א־ל מסתתר בשפריר חביון של רבי אברהם מימין, שאנו מפייטים לנו בכל שבת בפתיחת הבקשות בין הטנקים בבקתת הגנרטור בתל הירוס שבקצה המובלעת הסורית, נולד כאן על האבנים הללו, או בסמוך להן, בוא ונפייט אותו עתה. דבר במקומו מה טוב. החלנו מפייטים אותו יחדיו.

עבר לידנו זקן אחד מזקני צפת בגלימת פסים חומה וכובע שחור רחב שוליים, ישב לידינו על אבן אחת, והקשיב. כיוון שעטופה היא צפת בסודות מתקבצים אליה אנשים שונים ומוזרים. מהם מבקשי ה' עורגי קדושה, ומהם בעלי דמיונות וחולמי חלומות להיכנס בפרדס אף שבשר ויין לא טעמו. מורגלים היו זקני צפת בכל מיני אנשים ובכל מיני מעשים שנעשו בסמטאותיה. לא ידענו מה חושב לו אותו חכם זקן כשהוא רואה שני חיילים במדי צה"ל מפייטים בקשות בשקיעה של יום חול מול בית החיים של צפת. הזקן ישב בשקט, התבונן בנו ושמע. אחר שסיימנו את הפיוט הפותח בכתר ומסיים במלכות, וחורז את כל עשר הספירות, בירך אותנו לשלום, הציג את עצמו כצאצא לחסידי בויאן ושאל: אתם עושים "גירוש"?

הבטנו בו בתמיהה, על מה הזקן מדבר? והוא חייך ואמר: חיילים יקרים, אינכם יודעים גירוש מהו, אבל באמת אתם עושים גירוש. אבאר לכם מה הוא גירוש. בימי הרב משה קורדובירו והרב אלקבץ בצפת שנת ש"ח, היו גירושים. חבורות של מבקשי ה', מן המקובלים היושבים בסתר עליון, היו מתגרשים מעצמם להרים שבסביבות צפת, מרחיקים עצמם מבני אדם שלא יסיחו את דעתם, מהלכים בהרי הגליל, מתבודדים בין האילנות, נוהגים בקדושה, מכוונים כוונות בעשר ספירות ומייחדים ייחודים בטהרה לתקן כיסא לשכינה שבגלות ולקרב קץ הגאולה שלא תתמהמה עוד. וכל חבורה הייתה מתקשרת בשטר קישור בין החברים לתקנות אהבת רעים, לתשובה, לתענית, לתפילה ולצדקה.

ארבעים שנה לאחר מכן היו עושים גירושים למירון החסיד רבי אלעזר אזכרי בעל ספר חרדים וחבורתו, חברת קודש סוכת שלום, מתנפלים על ציון רבי שמעון, ובוכים במר לבם על הגלות שנתארכה בעוונותינו, ועל החרב, והרעב, והמפולת, ושאר מרעין בישין שהיו תוקפים אותם מפקידה לפקידה, ומשתטחים על האדמה, ומייחדים את לבם לקשט השכינה.

בחברת קודש זו היה גם רבי אברהם מימין ששמו חתום על הפיוט שפייטתם עתה. מקובלים אנו שפיוט זה כאן נתחבר, קרוב למקום שאתם יושבים, ורבי אברהם מימין חיברו, ועל פי מעשה חיברו. שאותה שנה התגברו מאוד בצפת הצרות בידי שמים ובידי אדם, הבצורת, והארבה, והדבר, והמפולת, וגזרות רעות של הפחה, וביזת שודדים נודדים. וגם כמה מן האריות שבחבורה נסתלקו אותה שנה. ולא עוד אלא שאונייה ששלחה קהילת קושטא לסיוע שיש בו ממש, ובה משא צמר רב להושיע עניי צפת, ועשרת אלפים כיכר כסף מהנידב והנידר, הותקפה בידי שודדי ים וצללה כעופרת במים אדירים.

אותם ימים ישב לו רבי אברהם מימין על סלעים אלה בצפת, וחיבר במר לבו את הפיוט על א־ל מסתתר בשפריר חביון. וכולו עשהו על פי נסתרות הקבלה, מכתר עליון ועד מלכות. שהגאולה תבוא כשיתייחדו עשר ספירות, ומלכות ה' תיגלה בעולמנו. ומתי תיראה מלכות ה' בכל הדרה, אימתי א־ל מסתתר ייגלה? בהיגלות מלכות ישראל! והתפלל הוא שבפיוט זה שעשה יצאו ישראל מן הגלות ותבוא הגאולה, ומקובלים אנחנו שבפיוט זה תיראה הגאולה בתחילה בגליל. מצפת התגלגל הפיוט לחלב, ועשו אותו חכמי חלב להיות פותחים בו את הבקשות שהנהיגו בלילי שבת של חורף בחצות, משם התפשט לכל קהילות ישראל ואף לחצרות אדמו"רים באוקראינה הרחוקה הגיע.

ד

הרהר הזקן רגע וסיים: אור חדש הבקיע בארץ ישראל קודם חמישים שנה. נערים היינו בבית המדרש וראינו חלוצים צעירים בכותנות פתוחות עובדים בשדותיה, בוצרים כרמיה ומפריחים שממותיה. שירי הבקשות וניגוני החסידים נתחלפו להם בפזמונים אחרים. ילדים ונערים מקצות הארץ ממזרח ומערב נתקבצו אל ארץ הקודש, הרה ויולדת יחדיו. היו שראו חזון הנביאים מתמלא מול עיניהם ולעומתם עמדו מקטרגים רבים. הללו אומרים דוחקים הם את הקץ, והללו אומרים מחללים את קדושת הארץ, ואילו אנו לא מאלה היינו ולא מאלה. עמדנו מביטים ומשתאים לדעת. לא כך דימינו לנו את גאולתם של ישראל.

ועתה, הנה אני רואה איך אתם, שני חיילים של מלכות ישראל לבושי מדים, עושים גירוש להרי צפת, ושרים כאן על סלע את א־ל מסתתר, הפיוט שעשה כאן רבי אברהם מימין. מי יודע חביונו של עולם? ואני עומד ומשתאה, מי יודע? אולי ושמא בא זמן? אולי?

אמר ונסתלק.

שתקנו, באמת מי יודע?

אחר כמה רגעים אמר לי ציון, שמעת את דברי הזקן עומד ומשתאה מה היא ארץ ישראל היום?

מקובל אני ממורי ורבי הרב משה צבי נריה שאמר לנו בישיבה על הגבעה בכפר הרא"ה: באפלה גדולה היינו בשנת ת"ש. כביכול תש הכוח, אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה. א־ל, שנגלה לעמו בהדרו בסיני, נסתתר מאיתנו, ואימה חשכה גדולה הייתה בעולם, עד שאיילת השחר בקע אורה באייר תש"ח, ונסכר פיה של מינות שהייתה אומרת נטש אותנו א־לוהינו והפר את בריתנו. הוספתי אני ואמרתי לציון, ואז כמו ברק מסנוור עיניים הבריק שמים באייר תשכ"ז, ואור גדול האיר, אור שלא היה כוח באדם לסבלו, עד שחזר ונסתתר מעט מעינינו, ואנו עומדים משתאים, מי יודע?

חזרתי ואמרתי, באמת מי יודע מה היא ארץ ישראל.

ה

שחתי לציון.

זכרתי ימים מקדם. בילדותי בבית מזמיל למדתי בכל ערב נביאים עם רש"י אצל הדוד ז'ק במועדון תקוותנו. כל הילדים משיכון עולים באו ללמוד. אף אחד לא חשב שאפשר לא ללמוד תורה. אף ילד לא בא לשיעור בידיים ריקות. בן שושן בא עם עגלה שבנה מארגז ירקות וגלגלים קטנים, איציק לוי בא עם כדור שהכין, מקרע בעור מציצה ערמת סמרטוטים שדחף אל תוכו. דדה בא עם פוררה, כל השיעור ניסה לתקן את השייבה שלה תחת השולחן. אטיאס הביא טיארה צבעונית ענקית שעשה, בקושי נכנסה בדלת. בכל יום קיבלנו שתי סוכריות מחליפות צבעים, ובכל חודש קיבלנו פרסים, מחברות ועפרונות צבעוניים. פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, קיבלנו מתנה חומש עם רש"י או מחזור תפילה. דוד ז'ק היה מגיע למועדון ערב ערב אחר יום עבודה בדואר, בידיו שני סלים עמוסים משוק מחנה יהודה. קודם שהלך לביתו בא למועדון תקוותנו ללמד את הילדים של השכונה נביאים. ישבנו על ספסלים בלי משענת סביב לשולחן ארוך וספרים לפנינו. אותו זמן למדנו ספר ישעיה, וכל ילד קרא פסוק. דוד ז'ק ביקש מבן שושן לקרוא.

 בן שושן קרא בישעיה: אכן אתה א־ל מסתתר, א־לוהי ישראל מושיע.

יוסף, הילד היתום מאמו שהוריו הגיעו לארץ גלמודים יחידים מן השואה הנוראה, שאל את דוד ז'ק, למה מסתתר? א־ל מסתתר, איך יכול להיות?

דוד ז'ק לא השיב לו. הוא שאל, מי מאיתנו יודע לקרוא רש"י. הייתי הצעיר בחבורה אבל ידעתי לקרוא רש"י, כיוון שלמדתי בתלמוד תורה. הרמתי את ידי, ודוד ז'ק ביקש ממני לקרוא את רש"י.

קראתי: א־ל מסתתר, כביכול אין בך כוח להושיע.

דוד ז'ק ראה שאני מתבהל.

כביכול, חזר דוד ז'ק על דברי רש"י, כביכול.

כן, כביכול, חזרתי על דבריו.

לא הבנתי מה זה כביכול, יכול או לא יכול? אם יכול למה אין כוח? ולמה ישעיה מדבר על א־ל מסתתר? לא הבנתי, לא שאלתי.

ו

שנתיים עברו. בכל ערב שבת אחר תפילת מנחה וקודם לכו נרננה של קבלת שבת נוהגים היו בצריף בית הכנסת שער השמים במעברה לקרוא את מגילת שיר השירים שהיא קודש קודשים. מעולם לא החמצתי קריאת שיר השירים בבית הכנסת שער השמים. פרק פרק היו קוראים החזנים בנעימה מתוקה מלאת ערגה שהעלינו ממצרים. ברבות השנים נעלמה נעימה זו מפיהם של החזנים. ביקשתי אחריה בכמה בתי כנסיות ולא מצאתיה. כמה חן וכמה אהבה שיקעו החזנים בקריאת שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך. תולה הייתי אז את עיניי באוויר וכמו מחכה אימתי תשוב השולמית לקראת דודה. כמה כאבתי את השולמית שהחמיצה את השעה לפתוח לדודה. וכמה צער היה בלבי כשניגן אבא פתחי לי אחותי רעייתי שראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה… קמתי אני לפתוח לדודי, ודודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו. אלמלא שבת שנכנסה בפיוט לכה דודי, כמעט ונפשי הייתה יוצאה גם היא.

פעם אחת, באמצע קריאת שיר השירים, סימן לי דוד ז'ק בידו לבוא אצלו. באתי, והוא מראה לי באצבעו פסוק בשיר השירים: דומה דודי לצבי או לעופר האיילים, הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. למה לצבי? שאל דוד ז'ק, ובלי להמתין לתשובה תיכף אמר: דרשו חכמים, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, אף דודי כן. ומה צבי זה נראה כישן בעינו אחת, ועינו אחרת פקוחה היא, אף דודי כן. דומה דודי לצבי. ואז פונה אלי דוד ז'ק ואומר כממתיק סוד:

 א־ל מסתתר, כביכול אין בך כוח להושיע. כביכול, אתה זוכר?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 בספטמבר 2013,ב-גיליון סוכות תשע"ד - 841. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: