בלולב, בהלל ובתודה | כרמיאל כהן

המקור לנענועי הלולב והבחירה בעברית כשפת התפילה הם מקצת הנושאים בחקר התלמוד והמדרש, ההלכה והתפילה המופיעים באסופת מחקרים לכבודו של יוסף תבורי

tavorfrontכתבור בהרים: מחקרים בתורה שבעל פה מוגשים ליוסף תבורי

עורכים: ארנון עצמון וצור שפיר

תבונות – מכללת הרצוג, תשע"ג, 463 עמ'

יש חוקרים שהם חוקרי הלכה, יש שהם חוקרי תפילה, יש שהם חוקרי מדרש; ויש כאלו שהם חוקרים בכל התחומים הללו. כזה הוא הרב פרופסור יוסף תבורי, איש אוניברסיטת בר אילן בעבר וכיום דיקן בית הספר ללימודי יהדות במכון לנדר. מחקריו בתחום תולדות ההלכה מקיפים את כל מועדי ישראל, ובמיוחד את חג הפסח. מלבד מחקריו העצמאיים בענייני התפילה הוא יסד כתב עת בשם "כנישתא – מחקרים על בית הכנסת ועולמו" והוא עתיד לפרסם מהדורה מדעית שלמה של מדרש אסתר רבה. וכל זה לצד ספרים שחיבר ושערך ועשרות מאמרים שפרסם לאורך כארבעים שנה. לצד העבודה האקדמית, שימש הרב תבורי רב חטיבה בשריון, רב קיבוץ בארות יצחק ורב בית הכנסת הדתי־לאומי בשכונת הר נוף בירושלים.

כהבעת הערכה ותודה לרב פרופסור תבורי יצאה לאור ביוזמת תלמידיו אסופת מחקרים בתורה שבעל פה ובעיקר בתחומים שעסק בהם הוא עצמו. חמישה שערים לחלק העברי של ספר היובל "כתבור בהרים": השער הראשון עוסק בספרות התנאים, השער השני בספרות האמוראים, השער השלישי במדרש ואגדה, השער הרביעי בתפילה ופיוט והשער החמישי במנהג ופרשנות. סך הכול עשרים מאמרים, ועוד שני מאמרים בחלק האנגלי של הספר. נעיין במאמר אחד בענייני הלכות המועדים ובמאמר אחד בענייני תפילה.

השוואה מעניינת בין הלכות לולב להלכות שופר. הושענא רבה בירושלים                  צילום: פלאש 90

השוואה מעניינת בין הלכות לולב להלכות שופר. הושענא רבה בירושלים צילום: פלאש 90

בין שופר ללולב

שלמה נאה עוסק במאמרו בנענועי הלולב. לדבריו, מאז רבינו חננאל "כל השיטות המופיעות בספרות הפרשנות, ההלכה והמנהג, אצל ראשונים ואחרונים, עשויות שני נענועים – נענוע בסיסי של מוליך ומביא ומעלה ומוריד ונענוע שני של 'שלוש פעמים' – המורכבים יחד בדרכים שונות" (עמ' 93). לשם הדגמה נעתיק את לשונו של הרמב"ם (הלכות שופר סוכה ולולב ז, ט־י): "… ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח. כיצד? מוליך ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלשה פעמים, וכן בעליה וירידה". מקורו של הנענוע הבסיסי הוא בתלמוד הבבלי. על המשנה המתארת את הנפת שתי הלחם "מוליך ומביא מעלה ומוריד" הוסיף רבה (או רבא): "וכן ללולב" (סוכה לח, א; מנחות סב, א). ומקורו של הנענוע השני שלוש פעמים הוא בברייתא שהובאה בתלמוד הירושלמי: "צריך לנענע שלושה פעמים" (ירושלמי סוכה ג, ט).

לטענת נאה, אמנם סביר היה להניח שכשם שדברי הבבלי מוסבים על המשנה "והיכן היו מנענעין?" שהיא משנת הנענוע העיקרית כך גם דברי הירושלמי – אך עיון בסדר המאמרים בירושלמי מלמד שאין זה כך. העיון מורה שדברי הירושלמי מוסבים על חלקה השני של המשנה: "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו… ", ועל כך מוסיפה הברייתא שבירושלמי שנענוע זה צריך להיות שלוש פעמים. כלומר, ברייתא זו אינה עוסקת כלל במי שמנענע את הלולב בהלל, אלא דווקא במי שאינו נמצא עם הקהל בשעת ההלל.

השאלה היא כמובן: מדוע מי שמנענע את הלולב כמצוותו בשעת ההלל אינו מנענע שלוש פעמים? ותשובתו של נאה היא שהמנענע את הלולב בהלל מנענע שלוש פעמים, שהרי הוא מנענע בשלושה מקומות בהלל, כדברי המשנה – "בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא". חידושה של הברייתא אפוא הוא "שמי שמנענע בביתו צריך לנענע שלוש פעמים כנגד שלוש פעמים שהיה מנענע אילו קיים את המצווה כהלכתה, בהלל" (עמ' 97).

לאור הדברים הללו עולה השוואה מעניינת מאוד בין הלכות לולב להלכות שופר. תקיעת השופר כמצוותה משולבת בברכות מלכויות, זיכרונות ושופרות שבתפילה. אמנם אין התקיעה תלויה בברכות, ולכן קובעת המשנה (ראש השנה ד, ט): "מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים". ומבאר נאה: "כלומר, מי שלא היה בידו שופר בשעה שבירך, ולא היה יכול לתקוע כראוי במקומות הנכונים בתפילה, חייב לתקוע אחר כך כשיזדמן לידו שופר; וכשהוא תוקע הוא צריך לתקוע ולהריע שלוש פעמים, במקום שלוש הפעמים שתוקעים ומריעים ותוקעים בתפילה". ממש כמו ההלכה האמורה בעניין לולב. מכל זה עולה שבמקורה הברייתא בירושלמי לא הייתה קשורה כלל לאופן הנענוע, אלא שבמהלך הדורות "שלא בטובתה נעשתה לאחת מאבני היסוד של מנהגי הלולב בכל ספרות ההלכה והמנהג" (עמ' 98).

לא מתפללים באנגלית

ונעבור לענייני תפילה. אורי ארליך עוסק במאמרו בלשון הסידור: עברית, ארמית ושאר לשונות. המשנה במסכת סוטה (ז, א־ב) הבחינה בין אמירות שנאמרות "בכל לשון" לבין אמירות שנאמרות "בלשון הקודש" בלבד. התפילה היא מכלל האמירות שניתנות להיאמר בכל לשון. אולם למרות זאת "לא נעשה כמעט שימוש בהיתר זה, בייחוד לא בתפילת הציבור" (עמ' 299).

באוסף הגניזה הקהירית, למשל, יש אלפי קטעים של סידורים וכמעט כולם בעברית. באשר לקטעי התפילה המעטים שנמצאו בתרגום ערבי, ארליך מעיד: "לאמתו של דבר, לא מצאתי ביניהם אף סידור אחד שיש בו עדות שנועד לתפילות הציבור" (עמ' 300). שליטתם של המתפללים בעברית הייתה מוגבלת מאוד, כפי שניתן ללמוד מכך שברובם הגדול של הקטעים יש הבחנה ברורה בין לשון התפילה העברית לבין לשון ההוראות למתפלל שהיא ערבית, אך למרות זאת הקפידו על תפילה בלשון הקודש. תופעה זו של הבחנה בין לשון התפילה לבין לשון ההוראות מוכרת גם מתקופות וממקומות אחרים. "סידורים רבים מאוד, עתיקים כחדשים, מבחינים בבירור בין שפת התפילה, שהיא עברית, לבין שפת ההוראות הכתובה בלשון הדיבור המקומית" (עמ' 299).

יוצא אפוא שמתפללים לאורך הדורות היו מוכנים ללמוד את משמעות התפילה בעברית במקרה הטוב, או במקרים פחות טובים להתפלל ללא הבנה מספקת או ללא הבנה כלל, כדי להתפלל בלשון הקודש – למרות ההיתר הברור להתפלל בכל לשון.

יוצאת מכלל זה היא השפה הארמית. עד היום מצויים בתפילה קטעים הנאמרים בשפה זו. התפילה הארמית הידועה ביותר היא הקדיש הנאמרת כמה פעמים בכל תפילה. יום הכיפורים נפתח ברוב הקהילות באמירת "כל נדרי" שאף היא בארמית, וישנן עוד תפילות ואמירות שהן בשפה זו. לתופעה זו ניתנו הסברים היסטוריים וסוציולוגיים שעל פיהם הקטעים הארמיים אינם מהגרעין העיקרי של התפילה אלא חדרו מאוחר יותר וחלקם התהוו בהקשרים עממיים ולכן ננקטה לשון המובנת לכול.

אולם ארליך טוען "שיש להשלים את ההסברים ההיסטוריים והסוציולוגיים בהסבר אידאולוגי עקרוני. מסתבר שאף שיש 'לשון הקודש' אחת, שהיא העברית, ולעומתה ניצבות כל שאר השפות… ניתן לארמית מעמד מיוחד שהוציא אותה מקבוצות לשונות הדיבור הרגילות וקירב אותה לעברה של לשון הקודש" (עמ' 303). לדעת ארליך תהליך זה מתבקש לאור העובדה שהשפה הארמית מצויה בכתבי הקודש ויש ביטויי הערכה אליה בשני התלמודים, כמו למשל: "שלא יהא לשון סורסי קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור" (ירושלמי סוטה ז, ב).

מאמרים נוספים בספר "כתבור בהרים": לגלגוליה הקדומים של משנת "ערבי פסחים" (ירחמיאל ברודי), תפילת כהנים וברכתם במקדש (דוד הנשקה), "המית שורך את שורי", ממון או קנס? (שמא יהודה פרידמן), משלוח המנות של ר' יהודה נשיאה (מרדכי סבתו), לפתרונה של מימרא סתומה בירושלמי (משה עסיס), מדרש כהדמיה באגדות העקדה (מרק ברגמן), גלגולי מסירה ועריכה בויקרא רבה ובבראשית רבה (חיים מיליקובסקי), "אילו הוציאנו ממצרים… דיינו" (מאיר בר אילן) ועיון במאפיינים של פירוש הגר"א על דרך הרמז למגילת אסתר (יוסף ריבלין).

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-18 בספטמבר 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון סוכות תשע"ד - 841, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: