בחזרה לעתיד | שלום רוזנברג

בתורתם של האמוראים הסוכה אינה מייצגת רק את העבר אלא גם מטרימה את העתיד, את הזמנים שבהם לא נזדקק לקירות

בפתיחת המסכת המוקדשת לחג הסוכות נדונה משמעותה של ההלכה הראשונה שבמשנה: "סֻכָּה שֶׁהִיא גְבוֹהָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה פְּסוּלָה". הגמרא מביאה שלוש דעות. רבה מסתמך על הפסוק (ויקרא כג, מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ר' זירא מסתמך על פסוק בישעיהו (ד, ו): "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב…", ורבא מציג קביעה שלישית: "אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". לדעתי, במחלוקת שלפנינו באות לידי ביטוי שלוש תפיסות של החג.

אור שבקצה

תפיסתו של רבה היא היסטורית. סוכות היא התחנה הראשונה שבחופש (במדבר לג, ג־ה): "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת".

לדעתי, רבא מפתח גישה שבמוקדה תודעת ארעיות החיים. הסוכה מייצגת לפי זה את השבירות, את העובדה שבשונה מהבית חשופים אנו בסוכה לשרירות האקלים, והגשמים עלולים להכריח אותנו לעזוב אותה. הסוכה היא סמל קיומי של האדם ומייצגת בניין של חולשה וגלות.

ר' זירא מציג קונספציה שלישית. יש הבדל עקרוני בין סוכות לבין החגים האחרים. בפסח למשל אנו חוגגים את העבר. בסוכות חץ הזמן מתהפך. אנו חוגגים את העתיד, את הגאולה העתידה לבוא! משל למה הדבר דומה? לילד הלומד בתיכון וחוגג כבר מעכשיו את קבלת הדוקטורט. "חוצפה"! בעולם בלתי־נגאל זה, שמחים אנו על הגאולה שטרם התממשה?! יש כאן לקח מופלא. נתאר לעצמנו אדם הצועד במנהרה חשוכה. בהתחלה מקבל הוא אור מפתח המנהרה. הדרך נעשית חשוכה יותר ויותר, עד שבשלב מסוים נצנוצי אור מתחילים שוב להופיע. זהו האור החודר ממוצא המנהרה.

מנהרה מעין זאת היא ההיסטוריה היהודית. אנו חייבים לקבל את האור לא רק מן העבר, אלא גם מן העתיד. מתוך כך מתמזגת השמחה עם חולשתה של הסוכה. זהו מיזוג פרדוקסלי המתאר את חזון הגאולה, חזון העתיד שבו אין אנו חייבים להיות מוגנים על ידי חומות הבית או גדרות הפרדה, עתיד שבו נוכל להסתפק בקרשים או יריעות בד, עתיד שבו עשן התותחים יוחלף על ידי "ענני הכבוד". זהו העתיד המשיחי שאנו, יהודים, מאמינים בו.

נדמה לי שהיה זה אורי צבי גרינברג שאמר בשעתו שאמנם כן, הנבואות יתגשמו, ובאחרית הימים יגורו זאב עם כבש, ואף על פי כן – הוסיף – ארצה אני להיות אז זאב ולא כבש. זאת תגובה צינית נכונה לדורותינו הצבועים. ולמרות זאת, סוכות אינו חגו של הזאב אלא של הכבש, הרוצה את הזכות להיות חלש. זוהי הברכה הגדולה ביותר שתינתן אי פעם לאדם. וזאת היא הסוכה.

הרעיון היהודי של הגאולה מתבטא בפרטים רבים של חג הסוכות. כך למשל, בברכת המזון אנו מוסיפים בקשה: "הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת". בקשה זאת מקורה בדברי הנבואה של עמוס (ט, יא־טו): "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת… וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'… וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ … וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם…" כאמור, הסוכה משקיפה לעתיד ומטרימה אותו. הסכך, במקום גג, הוא סמלה של ההגנה: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ" (תהלים כז, ה). זוהי בשורת מלכות שמים העתידה, שבה לא יחיה האדם שוב "בְּיוֹם רָעָה".

אוניברסליזם לא שוויוני

רוחה של הסוכה הפורצת אלינו מן העתיד מביאה אתה בשורות נוספות. מסורת בידינו שאחד המוטיבים המרכזיים בחג הסוכות הוא האוניברסליזם, בשורת גאולתו של העולם כולו, ולא רק של תשועת ישראל. וכך קוראים אנו במסכת סוכה (נה, ב): "אמר רבי אלעזר: הני [=אותם] שבעים פרים [שמקריבים בשבעת ימי החג] כנגד מי? כנגד שבעים אומות". ורבי יוחנן, ההומניסט הגדול, מוסיף: "אוי להם לעובדי כוכבים שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?". חג הסוכות הוא לפי זה מעין יום כיפור קולקטיבי של האנושות כולה, יום כיפור שבשמחה, ללא צום, יום ההופך סמל לאחריות ההדדית שבין כל האומות, לשלום ולאחווה בין העמים.

חזרנו ולמדנו שעם ישראל איננו בן יחיד לקב"ה. הוא אמנם הבן הבכור: "כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), אך גם כל העמים בניו של הקב"ה הם. אלא שאוניברסליזם אינו קוסמופוליטיות, הייחוד של עם ישראל אינו נמחק מתוך כך. רבי אלעזר, שאת דבריו הבאנו לעיל, ממשיך וטוען שלעומת שבעת ימי האוניברסליות, מוקדש היום השמיני, "שמיני עצרת", לייחוד הישראלי: "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו 'עשו לי סעודה גדולה'. ליום אחרון אמר לאוהבו 'עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך'". שמיני עצרת מסמל לפי זה יחס אינטימי שלא נטמע בתוך הכוללות, אפילו הכוללות האידיאלית של העתיד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בספטמבר 2013, ב-גיליון סוכות תשע"ד - 841, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: