תרנגול כפרות | רפאל מלכא

שיח השדה

אף פעם אין אדם יודע מה מאירועי ילדותו יסיט את מסלול חייו, ומבלי שייתן על כך דעתו יקבע בדעתו העדפה או הסתייגות לדבר זה או אחר. נדמה לי שאחרי שנים כה ארוכות, אני מוצא כי אירוע אחד שנחרת בזיכרוני קבע במידה לא מבוטלת את היותי חס על בעלי חיים ובעל זהירות בכל מה שקשור לצערם. הייתי ילד כבן חמש, ונלקחתי על ידי אמא בערב יום הכיפורים למנהג הכפרות. אחרי שאמא דאגה שיסובבו מעל ראשי תרנגול וחזרה עבורי על מה שיש לומר, הגיע זמן שחיטה. לשוחט היה מין מתקן כזה שממנו יצאה תעלת פח, ובתוכה זרם דם התרנגולים ונשפך לאדמה. הייתי מרותק למעשיו, ולא יכולתי להסיר עיניי מנהר הדם שזרם בתעלה.

מנהג הכפרות הוא עתיק יומין. המקור הראשון שבו נזכר המנהג הוא תשובות מר רב שושנא גאון (סורא, המאה ה־7): "וששאלתם שאנו רגילים לשחוט ערב יום הכיפורים תרנגולים, ואין אנו יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה? הא ודאי קושיא היא ויש לומר בה שני טעמים. אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה, ועוד יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים, עיקר מבעלי קרניים דומות של יצחק אבינו, לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הקדמונים שאף על פי שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיהיון יקרים, תרנגול מובחר לפי ששמו גבר…“.

כמו רב שושנא נשאל – למה תרנגול? ברור שזמינותו היא גורם מכריע, אך אנו יודעים כי כשמדובר במצווה או במנהג שנוהגים בו יהודים אין די בכך. במקרא נזכר השם שֶּׂכְוִי (איוב לח, לו): “מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה, אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה“, וחז“ל מזהים אותו עם התרנגול. מברכות השחר מובן שהבינה המדוברת היא יכולתו “להבחין בין יום ובין לילה“, ולהעיר בקריאתו את הישנים לעמל יומם.

אולם לנו נראה כי תכונה אחרת של התרנגול היא שקבעה את תפקידו במנהג הכפרות. בספרות הקודש העוסקת בנפש האדם מצאנו כי שורש כל המידות הרעות הוא עזות הפנים, תכונה שעליה אמרו חז“ל (אבות ה, כ): “עַז פָּנִים לְגֵיהִנָם“. מובן שיש להבחין בין עזות לעזות פנים, ועזות היא דווקא תכונתם של ישראל, כמאמר חז“ל (ביצה כה, ב): "אלמלא [לא] ניתנה תורה לישראל, אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם", ומיד מפרטת הגמרא: "ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות".

אם כן, ממש כמונו התרנגול הוא עז. ומי שהוא עז, אך אינו בכלל לומדי התורה, המעדנת נפשו של אדם, הרי שקצרה הדרך שיהפוך לעז פנים. לכן תרנגול הוא הבא לכפר על תוצאותיה של עזות הפנים. באשר לי, אני נוהג לתת כסף לצדקה, ולא משום צער בעלי חיים (זאת תהיה צביעות מצד מי שנהנה לאכול עוף) אלא רק משום שאם איני חייב, יש דברים שאני מעדיף לא לראות. שנזכה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בספטמבר 2013, ב-גיליון יום כיפור תשע"ד - 840 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: