שמח להיות אשם | שלום רוזנברג

רגש האשמה כמוהו כרעב. לא צריך לטבוע בתוכו, אבל טוב שיופיע מדי פעם כדי לשמור על מערכת בריאה 

בימים הנוראים מככב המצפון – שגרירם של המוסר והאמונה בלבו של האדם – המייסר את האדם ברגשי אשמה וחרטה. המקרא מתאר רגשות וייסורים אלה בביטויים שונים. בעיניי המופלא ביותר הוא "הכאת הלב": "וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ" (שמואל א כד, ה; שמואל ב כד, י). הלב מכה! ביטוי זה מעניק משמעות עמוקה למנהגנו להכות "על חטא". בפעולה זאת אנו יוצרים תמונת ראי סמלית. כשאנו מתוודים "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ…" בעצם לא אנו מכים את הלב, הלב מכה אותנו. אנו, בעצם, מנסים "לעזור" לו לבטא את עצמו.

והנה, באותה הכאה, עדים אנו לתופעה מדהימה. ממזרח וממערב שרים מניינים שונים את הווידוי הזה בניגונים ערבים לאוזן: "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ…" או "חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ".  האמנם?! "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?". בשורות הבאות מבקש אני להגן על שמחה מוזרה זו, ולהסביר למה בכל לבי אני מצטרף אליה.

שד מטריד

בדורות האחרונים הסתערו הוגים ופסיכולוגים על רגש האשמה – ניטשה ופרויד ביניהם. המצפון הפך למעין "דיבוק" או שֵד בלתי חוקי, שנולד מקול האב והוברח לפנימיותו של האדם. שד זה מטריד והייסורים שהוא גורם עלולים להיות פתולוגיים. הדוגמה הטרגית ביותר לכך מצויה לדעתי בעולמם של ניצולי שואה חפים מפשע, המרגישים אשמה על כך שהם ניצלו בעוד אחרים, בני משפחה אהובים, לא. הפתרון הפילוסופי היה רדיקלי. שגריר המוסר גורש, כתב האמנתו בוטל. אין כבר מי שינזוף באדם על מעשיו, על השגגות, הזדונות והפשעים.

האומנם צדקו הוגים אלה? כן ולא! דברים אלה העלו בזיכרוני חוויה בנאלית, ימי  השפעת שפעם תקפה אותי. איבדתי אז כל תשוקה לאוכל, עד שבוקר אחד התעוררתי ואני רעב. הודיתי לקב"ה על רעב זה, ייצוג ההבראה המתקרבת. כרעב, כאשמה. באים הימים הנוראים, ופעמים שונות אני פשוט מרגיש אשם. האשמה קשה, אבל לבי שמח. לא לחלוטין טומטם לבי, לא נאטם מוחי, לא קהו רגשותיי. רוצה אני אז לשיר: "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ… חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, רַחֵם עָלֵינוּ!".

אכן, בעיניי, דומה האשמה לרעב. אוכלוסיות שלמות סובלות מקללת הרעב, המפילה חללים רבים מדי. אולם החברה המערבית נפגעת לא מרעב אלא מעודף שובע. היא אוכלת לא כדי להישמע לקולו הבריא (על פי רוב) של הרעב, אלא כדי להשביע את העיניים, הריח והטעם, המתפתים בקלות רבה מדי. אבדה תחושת הרעב. אכן, יכול הרעב להיות "פתולוגי", תופעה ההורסת חברות, אך אבדן הרעב מעיד על חברה הסותמת עורקיה, הורסת לבה ופוגעת במוחה מעודף שובע.

קריאה ממעמקים

כרעב –  כאשמה. או אז, נדמה לי שאני שומע את פנייתה המיואשת ביותר של התשובה, הפונה אליי מן המעמקים, אולי מקו ההגנה האחרון שלה. שלום שכנא! היא אומרת לי, ייתכן שלא תוכל להיטיב את כל מעשיך, חובות לא יקוימו, עברות לא יימנעו. אבוי לי, אך אנא, אל תוסיף "בגדנו" ל"אשמנו", אל תבגוד בי בגידה נוספת, אל תורה לעצמך היתרים, אל תטהר שרצים, אל תהפוך חולשות לאידיאולוגיות. בחשאי, בינך לבין עצמך, הצטער על הטהרה שאיבדת ואל תרדים את הביקורת העצמית שעוד שרדה בקרבך. תתוודֶה! "אשמנו"! ומכל משמר שמור על אשמה זו ועל ייסורי המצפון. מהם תקבל את שריד השכר שבאמתחתי. אלה הם הרהורי התשובה שיורו לך את הדרך.

או אז מצאתי את התשובה לדילמה אחרת שהטרידה אותי זמן רב. כיצד אני מגדיר את עצמי? אופציות שונות עומדות לפניי: דתי, אורתודוקסי וכדומה. אני חי איתם כי הם מבטאים, יותר מאשר עמדה הגותית, ניסיון קיומי להזדהות עם קהילה אהובה ועם דרך. ביטויים אחרים מבטאים ודאי משהו עמוק יותר: שומר תורה ומצוות למשל. ביטוי נאה אך חצוף: "שומר"? אולי "משתדל לשמור"! נער הייתי גם זקנתי, עד שהבנתי שאולי דווקא ההגדרה ההפוכה נכונה יותר: אני "בעל עברות"! "חילוני" שאינו מאמין יכול לעשות שגיאות אך לא לעבור עברות. הוא אינו מסוגל ללכת בדרכיו של הקב"ה, בדרכי מי שאין הוא מאמין בקיומו. הרפורמים והליברלים על סוגיהם? רבניהם אוטונומיים לקבוע ולשנות את ה־GPS ההלכתי לפי רצונם ותפיסתם. מתוך כך בטלו העברות והקנסות.

זה ועוד, לימודי הפסיכולוגיה הפכו אותם לנחמדים הרוצים בכנות שיהיה לי טוב, ולא אסבול חלילה מייסורי מצפון. לא, תודה! רק ה“אורתודוקסיה“ שמרה לי על העברות, על כך אני שר בשמחה מהולה בצער: “אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ“.

וכאן מוסיפה התשובה ולוחשת לי: שלום שכנא! חייב אתה לקרוא את רשימת ה“על חטא“ קריאה אישית, לאור הביוגרפיה שלך. אתה הלוא מודע לעברות, לשגגות, למחדלים שלך. אך אל תשמע לעצתו של הסטרא־אחרא המתחפש לרגעים למצפון, ומכריז בחוצפה “הכול או לא כלום!“. החטאים שחטאת לא נותנים לך רשות להמשיך ולהוסיף חטאים ופשעים. מנין לך הזכות ליוהרת העקביות? אי עקביות זאת בנתה את העולם הישראלי, על ידי אותם יהודים אשר הרגישו בתוכם ניצוצות קדושה שלא התאימו להשקפתם הכללית. שמור על כל ניצוץ אף אם הוא שוכן איתך בתוך טומאתך, ודאי בתוך סתירותיך. ותתוודה ותכה על לב, בשירה: “אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ!“

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 בספטמבר 2013,ב-גיליון יום כיפור תשע"ד - 840, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: